ע"פ 2358/14 מרדכי טופז נ. מדינת ישראל

1.

ביום 30.3.2014 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את עונשו של המבקש ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי ימי מעצרו), למאסרים מותנים ולפיצוי המתלוננת בסך 40,000 ש"ח. בפניי בקשה לעיכוב ביצוע העונש. כבר בראשית הדברים יצוין, כי בעת מתן גזר הדין היה המבקש נתון במעצר עד לתום ההליכים ומאז הוא נותר כלוא כאסיר.

2.

המבקש הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בארבע עבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 380 ו- 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); בריבוי עבירות של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו- 382(ב)(1) לחוק; בריבוי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק ובעבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, חשד המבקש כי בת זוגו מקיימת קשר רומנטי עם גבר אחר. במהלך ויכוח בין השניים איים המבקש כי יפגע בעסק של המתלוננת, דחף אותה וסטר לה. בשל מעשים אלו נגרמו למתלוננת נפיחות ביד ימין והמטומה ביד שמאל. למחרת איים המבקש על המתלוננת בפגיעות קשות בגופה, דחף אותה ותפס אותה בחזקה. יום לאחר מכן תקף המבקש את המתלוננת במשרדה בנוכחות בנותיהם הקטינות וסטר לה בעוצמה שהפילה אותה. לאחר שהמתלוננת התקשרה למשטרה, דרש ממנה המבקש לבטל את תלונתה. בתשעת החודשים הבאים נקט המבקש באלימות פיזית ומילולית כלפי המתלוננת ובין היתר קילל אותה, איים עליה, סטר לה, דחף אותה וטלטל את גופה. מעשי אלימות נוספים שביצע המבקש במתלוננת באותה תקופה, כללו הכאתה באגן באמצעות קביים בנוכחות הוריה והפלתה ארצה תוך שהוא בועט בה. המבקש גם שפך כוס קפה על המתלוננת, תפס אותה בידה, בעט בה והפילה. במהלך אחד האירועים לקח המבקש את הטלפונים הסלולאריים וניתק את הטלפון הקווי. המבקש גם איים על המתלוננת שיירצח אותה בנוכחות שתיים מבנותיהם.

2.

להשלמת התמונה יצוין, כי בתחילה הוגש כנגד המבקש כתב אישום חמור בהרבה, שכלל עבירות אינוס, ועל כן עניינו נדון בבית המשפט המחוזי בפני מותב תלתא. בהמשך, כאמור, תוקן כתב האישום. בתחילה נעצר המבקש עד לתום ההליכים, אך לאחר שכתב האישום תוקן והמבקש הורשע על יסוד הודאתו, שוחרר המבקש בתנאים מגבילים לבית הוריו. זמן קצר לאחר שחרורו, הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה לעיון חוזר בהחלטת השחרור, בטענה כי המבקש לא התחיל בטיפול שהתכוון לקבל, כי חלה החמרה במצבו הנפשי וכי איים על המתלוננת בעקיפין בדרך של פניה לגורמים העובדים עמה. שירות המבחן פנה אף הוא לבית המשפט המחוזי וביקש כי תישקל האפשרות להחזיר את המבקש למעצר נוכח חשש להתנהגות פוגענית מצדו. שירות המבחן התרשם, כי המבקש "עסוק באופן אובססיבי במתלוננת וכי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה" (ציטוט זה לקוח מפסקה 5 להחלטת השופט

ע' פוגלמן בבש"פ 415/14 פלוני נ' מדינת ישראל

(26.1.2014), החלטה שבגדרה נדחה עררו של המבקש על החלטת בית המשפט לשוב ולעצור אותו). ואכן, בית המשפט המחוזי חזר והורה ביום 15.1.2014 על מעצרו של המבקש. כאמור, ערר על החלטה זו נדחה על ידי בית משפט זה.

3.

כאמור, ביום 3.3.2014 נגזר דינו של המבקש. ביום 30.3.2014 הגיש המבקש ערעור על חומרת עונשו בטענה כי העונש שנגזר עליו חורג ממתחם הענישה הראוי ואינו משקף את חומרת מעשיו, גם בהתחשב בעברו הנקי, בהיותו אדם נורמטיבי אשר הצליח במעשיו והיתה לו קריירה מקצועית מרשימה, שנקלע לסיטואציה קשה בשל משבר זוגי. בד בבד הוגשה גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

4.

עיקרה של הבקשה לעיכוב הביצוע נעוץ ביתרת תקופת המאסר שעל המבקש לרצות. על-פי הטענה, בהינתן תקופת מעצרו הכוללת שנמשכה כשבעה וחצי חודשים ובהינתן האפשרות שמאסרו יקוצר הן בדרך של הפחתת שליש והן בדרך של הפחתה מנהלית, יתרת המאסר תעמוד על כחודש וחצי-חודשיים מהיום. לטענת המבקש, גם אם הדיון בערעור ייקבע בהקדם האפשרי, לא יהיה בו עוד טעם מעשי ועל כן יש לעכב את ביצוע העונש ולשחררו ממאסרו. לעניין זה מדגיש המבקש את תקופת המאסר הכוללת, של 15 חודש, אשר, ככלל, מצדיקה עיכוב של ריצוי העונש, וטוען, כי אילו היה מבקש עיכוב ביצוע מיד לאחר שימוע גזר הדין, היה בית המשפט נענה לבקשתו. בגדר כך נטען גם, כי המבקש ינצל את פרק הזמן עד לשמיעת הערעור כדי להשתלב במהלך טיפולי מתאים, אותו יוכל להציג בפני בית המשפט בעת הדיון בערעורו.

5.

אכן, מדובר בסיטואציה גבולית ביותר מבחינת האפשרות של המבקש למצות את זכות הערעור שלו בדרך אפקטיבית. ואולם, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועל יסוד נימוקי המשיבה שיפורטו מיד בהמשך, הגעתי למסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה.

בא כוח המשיבה ביסס את טעמי התנגדותו על שני אדנים מרכזיים: האחד , העובדה כי המבקש כבר היה נתון במאסר בעת שהגיש בקשה זו; השני , מסוכנותו של המבקש, אשר אך לא מכבר הביאה למעצרו זמן קצר לאחר ששוחרר מהמעצר וגם לאחר שהורשע בעובדות כתב האישום המתוקן. לעניין אחרון זה נטען, כי העובדות שהביאו את בית המשפט לשוב ולעצור את המבקש מצדיקות עתה את ההחלטה שלא להיענות לבקשתו ולא לאפשר לו להשתחרר עד לתום שמיעת הערעור. כאמור, אני סבור שמשקלם של נימוקים אלה אינו מבוטל.

6.

כידוע, ככלל, על מי שהורשע ונגזר דינו למאסר להחל בריצוי עונשו מיד לאחר גזר הדין, או בסמוך לאחר מכן. הלכה היא, כי לבית המשפט נתונה הסמכות לעכב ביצועו של עונש מאסר עד להכרעה בערעור, אך נפסק כי סמכות זו תופעל בנסיבות מיוחדות שתצדקנה זאת. בקבלת ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע על בית המשפט לבחון, בין היתר, את סיכויי הערעור להתקבל, את משך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת עברו הפלילי. בחינת השיקולים המפורטים לעיל מראה כי השיקול שעניינו משך תקופת המאסר מזדקר כשיקול המרכזי שיכול להצדיק את עיכוב הביצוע. ואולם, בצדו של שיקול זה, בחינת סיכויי הערעור להתקבל, בחינת חומרת העבירה ונסיבות ביצועה ובחינת נסיבותיו האישיות של המבקש, מצביעות על חולשתה של הבקשה שבפניי. זאת ועוד, נקבע לא פעם, כי כאשר המבקש כבר נתון במאסר בעת הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע הדבר מהווה שיקול נוסף לדחיית הבקשה ותידרש הצדקה מיוחדת לקטיעת המאסר (ראו: ע"פ 10821/08 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל , פסקה 23 (1.1.2009), והאסמכתאות שהוזכרו שם; ע"פ 3162/07 עזריה נ' מדינת ישראל (18.4.2007)).

הוסף לכך את הנתונים הקיימים בדבר מסוכנותו של המבקש. בהקשר זה יש משמעות לאמור בהחלטה בבש"פ 415/14 הנ"ל, כמו גם לעמדת שירות המבחן אשר פורטה בתסקיר מיום 28.1.2014. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם שאינו יציב רגשית, שיש לו בעיות בשליטה עצמית ונשקף ממנו סיכון גבוה להישנות עבירות אלימות בתוך המשפחה. שירות המבחן סבר, כי תפקודו עשוי להתייצב אם יהיה במסגרת סגורה בעלת גבולות ברורים וחזקים. לפיכך המליץ שירות המבחן, על הטלת עונש של מאסר בפועל.

נמצא, כי שילובם של השיקולים האמורים לעיל אינו מאפשר להיענות לבקשה.

7.

עם זאת, ובהתחשב ביתרת המאסר וכדי שערעורו של המבקש יהיה אפקטיבי ככל שניתן, יש לקבוע את הדיון בערעור זה בתוך 30 יום מהיום.