ע"פ 9252/08 אלעד יצחקי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2) 332(2) ו-240 לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 36 חודשים. להלן נביא את תמצית מסכת האירועים שעמדו בבסיס ההרשעה.

בתאריך 24.2.07, בשעת לילה מאוחרת (04:00), חזר המערער מבילוי בפאב במהלכו לגם משקאות אלכוהוליים. שוטר שנסע בניידת משטרתית והבחין ברכבו של המערער חוצה צומת ברמזור אדום הורה לו לעצור, ובתגובה החל המערער נמלט בנסיעה מהירה. מכאן ואילך ביצע המערער שורה של עבירות תעבורה – הוסיף לחצות צמתים ברמזור אדום, עלה על שטחי הפרדה, נסע בניגוד לכיוון התנועה, עקף חסימה משטרתית וכמעט פגע בשוטר שעמד בדרכו. בשלב כלשהו אבד קשר עין עם הרכב הנמלט, אולם הוא אותר כשהוא בתנועה לעבר כניסה לחניה. שוטר שמיהר לעברו הכניס את פלג גופו העליון מבעד לחלון הרכב מתוך כוונה ליטול את המפתחות, אולם המערער החל בנסיעה ועקב כך ירה שוטר אחר לעבר צמיגיו של הרכב. חרף זאת, הצליח המערער להימלט תוך שהוא פוגע בניידת משטרה ורכבים חונים, ובמרחק מה משם נטש את רכבו ונמלט רגלית. ביום 28.2.07 הסגיר המערער את עצמו למשטרה.

2.

בפתח משפטו אישר המערער את עובדת היותו נהגו של הרכב הנמלט, אולם טען כי לא ביצע עבירה כלשהי. לגרסתו, בהתחלה הוא לא הבחין כלל בשוטרים הדולקים אחריו, ומשהבחין בהם עצר ואז הם תקפו אותו באלימות רבה. בהמשך, שינה המערער את גרסתו (ראו עמ' 4-2 לפרוטוקול הדיון של ישיבת יום 7.10.07), ובאמצעות בא-כוחו הודה כי

חצה צומת ברמזור אדום , ידע שהדולקים אחריו הם אנשי משטרה, ושהחליט להימלט הואיל וחשש כי יירשם לו דו"ח עבירה מאחר ובאותה עת התנהל נגדו תיק תעבורה אחר.

3.

בית המשפט המחוזי מצא כי ביצוען של עבירות התעבורה הוכח כדבעי, בין היתר, בדברים שנרשמו מפיו של המערער. השאלה הנוספת בה נדרש להכריע התייחסה לאותו קטע במרדף בו הוצבה חסימה בדרכו של המערער, ובמהלך ניסיונו להימלט כמעט ופגע בשוטר יגאל ששון. לעניין זה קבע בית המשפט כי לדידו אין ספק שהמערער הבחין בשוטר הניצב בדרכו, וכי המערער נקלע לחרדה כאשר הבחין בשוטרים הסוגרים עליו. עם זאת, נקבע כי אותה חרדה לא הצדיקה בריחה תוך סיכון חייו של השוטר, ובלשון הערכאה קמא (ראו עמ' 21 להכרעת-הדין): " [המערער], ללא שמץ של ספק... שם לו למטרה לברוח מפני כוחות המשטרה, אשר כיתרוהו. המקום היה מואר היטב ו[המערער] ראה, או לכל הפחות צריך היה לראות את יגאל בכביש. חרף האמור וכשכל מעייניו נתונים למאמצי הימלטותו מן המשטרה, שעט

[המערער] לכיוונו של פתח מילוט צר מאד, וניתב רכבו בו במרחק של סנטימטרים ספורים מיגאל. ברי, כי היסוד הנפשי הנדרש בעבירה כגון דא [סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין] נתקיים בנסיבות ענייננו".

4.

אף שבפתח הטיעונים בערעור הודיע בא-כוחו המלומד של המערער עו"ד ב' קמר, כי על פי מצוות שולחו הוא מצמצם את הערעור לעונש בלבד, נבהיר כי אותה מסקנה של בית המשפט המחוזי מעוגנת בראיות שהיו בפניו, ולו גם נתבקשנו לא היינו רואים מקום לשנות ממנה. זו גם דעתנו בכל הנוגע להרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, הואיל וזו מתחייבת מדרך נהיגתו והסכנה הגדולה והמוחשית שיצר לעצמו, לשוטרים ולאחרים שנקלעו או היו עלולים להיקלע בדרכו.

באשר לחלקם האחרון של האירועים – המאבק הנטען בין השוטר ליאור שירוני למערער, קבע השופט המלומד כי גרסת המשיבה מעוררת תהיות, והוסיף כי " מצבו הרפואי של [המערער] מלמד, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי [המערער] הוכה בפניו כהוגן ועד זוב דם... [המערער] לא נגרר לחילופי מהלומות עם ליאור... ליאור פעל באלימות מופרזת, אשר לא הלמה הסיטואציה כלל, הוא ביקש לעצור את [המערער] לאלתר, תוך הפעלתו של כח רב והכה הנאשם קשות. בכך נטל ליאור את החוק לידיים ורצה במעשיו ללמד הנאשם לקח – דבר אשר אינו מתפקידו של שוטר". נוכח ממצאים אלה זיכה בית המשפט המחוזי את המערער מעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפת שוטר.

5.

נוכח נסיבות מיוחדות אלו סבור עו"ד קמר כי העונש שהושת על שולחו הנו מופרז לחומרה. לעניין זה היו בפיו מספר טענות, ולהלן העיקריות שבהן: מאז התרחשו האירועים עליהם נקרא המערער לתת את הדין, הוא שינה את אורחותיו מן הקצה אל הקצה; הימלטותו מהשוטרים נבעה מבהלה שתקפה אותו עקב הליך משפטי אחר שהתנהל נגדו; מעשיו לא גרמו נזק, והכוונה לפגוע בשוטר היתה ממנו והלאה; תחילתו של ספור המעשה בביצוע עבירת תעבורה, וזו לא הצדיקה ניהול מרדף אחריו, תוך שהשוטרים עצמם מבצעים עבירות תעבורה ומסכנים את המשתמשים האחרים בדרך; נוכח האלימות שהופגנה כלפיו, לא היה זה נכון להורות על כליאת המערער; לבסוף, נטען כי תקופת הפסילה שהושתה על המערער, במיוחד עקב היותה מצטברת לעונש פסילה אחר בו הוא נושא, עלולה להקשות על שיקומו.

6.

אין בידינו לשנות מן העונש. הפרשה בה עוסק ערעור זה החלה בהחלטה של המערער שלא לציית להוראות שוטרים לעצור, ובנסיבות אלו בהחלטתם של אנשי החוק לדלוק אחריו ולנסות לעוצרו, לא מצאנו פגם כלשהו. אדרבא, זו היתה חובתם לעשות זאת, הואיל ומכח תפקידם לשמור על שלום הצבור, הם היו מצווים לעצור את המערער כדי לתהות על קנקנו וכדי לוודא אם מדובר בעבריין תעבורה, או מי שכוונותיו ומניעיו שונים הם. באשר לטענה לפיה לא גרם המערער לנזקי גוף, אמנם נכונה היא, אולם נדמה כי זו היתה רק יד המקרה שכך הסתיים אותו מרדף, ואפשר גם אפשר שהיה מסתיים בתוצאה קשה פי כמה. אכן, על פי ממצאו של בית המשפט המחוזי נהגו השוטרים במערער באלימות רבה ושלא לצורך, אולם נתון זה כמו נסיבותיו האישיות של המערער היו גם לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי, ומותר להניח שלולא הם היה נדון המערער לעונש חמור מזה שהושת עליו נוכח מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מתחום זה (ראו ע"פ 3383/05 אלעסם אנואר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן , לא פורסם; ע"פ 5536/04 אלסאנע נ' מדינת ישראל , לא פורסם; ע"פ 342/05 אלרביעה נ מדינת ישראל , לא פורסם). בנסיבות אלו, ונוכח עברו הפלילי והתעבורתי של המערער, לא ראינו מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.