ע"פ 3383/05 אלעסם אנוואר נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.ערעור על חומרת העונש. המערער הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, במסגרת כתב אישום מתוקן, בו הודה. בתחילה טען בא כוח המערער, עו"ד ונטורה, שהעובדות בהן הודה מרשו אינן מגבשות את העבירה בה הורשע, אך לאחר שהוצג בפניו פסק הדין ב-ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מ"י (טרם פורסם, ולהלן: עניין אלקורעאן ) - הניח לטענה זו.

2.כתב האישום מתאר נהיגה פרועה ומסוכנת של המערער ברחובות באר-שבע. ביום 11.2.04, סמוך לשעה 21:40, המערער נהג ברכב סובארו כאשר לידו יושב אדם שזהותו לא ידועה. כאשר הגיעו לשדרות בן גוריון בבאר-שבע, המערער עמד במסלול ממנו פונים שמאלה, ושוטר סימן לו לעצור. השוטר הזדהה כשוטר והפעיל אור כחול מהבהב. במקום לעצור, המערער ביצע פניית פרסה, נסע במהירות, בהגיעו לכיכר עקף במהירות ובצורה מסוכנת רכב שנסע בכיכר כדין, ונהג הרכב הנעקף נאלץ לסטות לנתיב הנגדי כדי למנוע התנגשות עם רכבו של המערער. המערער המשיך בנהיגה פרועה ומסוכנת תוך שהוא עוקף כלי רכב בדרך מסוכנת, סוטה מנתיב לנתיב, ומאלץ כלי רכב שנסעו בכביש לסטות מנתיב נסיעתם או לבלום בפתאומיות כדי למנוע התנגשות.

3.במהלך כל הנסיעה הניידת המשטרתית דלקה אחר רכבו של המערער. ביציאה מהעיר חצה המערער את צומת חטיבת הנגב לכיוון חוות רם במהירות רבה, כאשר בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. בהמשך הנסיעה שוב עבר צומת באור אדום. נהגים של כלי רכב שנסעו כחוק, כשבכיוון נסיעתם דולק אור ירוק, נאלצו לבלום בפתאומיות ולסטות לצדדים בצומת כדי למנוע תאונות.

4.המערער המשיך בנסיעה הפראית לכיוון הישוב שגב שלום. בשלב זה הנוסע שברכב הוציא את פלג גופו העליון מחוץ לרכב והחזיק בחפץ הנחזה כאקדח. המערער סטה לדרך עפר, הנוסע השליך מהרכב ברזל כדי לפגוע בשוטרים וברכבם ובנס הברזל לא פגע בניידת. בדרך העפר נהג המערער נהיגת עקלתון שמאלה וימינה, תוך שהוא בולם לפתע וזאת כדי לפגוע ברכב המשטרה וכשהוא מנסה לגרום לשוטרים לסטות לואדי בצד הדרך. תוך כדי נסיעת הסובארו הנוסע פתח את הדלת, קפץ מהרכב ונמלט. לאחר מספר שניות גם המערער ניסה להימלט תוך כדי נסיעה. השוטרים עשו מאמץ להימנע מלפגוע בו אך המערער נפגע בפלג גופו התחתון, חולץ מתחת לגלגלי הניידת והועבר לטיפול רפואי בבית החולים.

5.המערער נדון לשלוש שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס של 5,000 ש"ח ופסילה מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך שש שנים מיום שחרורו מהכלא. הוא מערער על חומרת עונשו.

6.טענתו המרכזית של עו"ד ונטורה, בא כוח המערער, היתה שבית המשפט גזר עונש על "התופעה" ולא על העבריין-המערער. הענישה היא אינדיווידואלית ואין זה מתקבל על הדעת, כך טען, שבמחוזות שונים יינתנו עונשים שונים בגין אותן העבירות. שמענו את טענות הצדדים והחלטתנו לדחות את הערעור. בית משפט זה עמד בכמה פסקי דין בעת האחרונה על מרדפים המתרחשים באיזור הדרום ומהווים סיכון לחיי אדם. כך, למשל, נאמר ב-ע"פ 2410/04 מ"י נ' אבולקיעאן (לא פורסם):

"המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה, ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם".

7.בעניין אבולקיעאן קיבלנו את ערעור המדינה על קולת העונש, העמדנו את עונש המאסר בפועל על 4 שנים ואת תקופת הפסילה על 6 שנים, וציינו כי אנו מצפים שרמת הענישה תיושם בפועל על ידי הערכאות הראשונות (וראו עוד: ע"פ 5536/04 אלסאנע נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 342/05 אלרביעה נ' מ"י (לא פורסם); עניין אלקורעאן ).

8.אכן, שירות המבחן המליץ על שירות לתועלת הציבור (ובתסקיר שהוגש לפנינו ביקש דחייה) ואולם המלצת שירות המבחן היא בגדר המלצה בלבד. בית המשפט המחוזי נתן דעתו על כך ש"אין למדוד את העונש בסרגל ואין ליישם, בד"כ, ענישה מתיק אחד לתיק אחר באופן שבלוני, אלא שבאשר לתופעה בה עסקינן, כאשר כב' ביהמ"ש העליון הביע את דעתו כפי שהביע, אסור להתעלם מהקביעה הנ"ל ובמיוחד נכונים הדברים כאשר במקרה שבפני צריך היה להגיע לתוצאות דומות גם אלמלא פסק הדין הנ"ל".

9.בית המשפט עמד איפוא, כפי שצריך היה לעשות, הן על הנחיותיו של בית משפט זה, והן על הצורך בענישה אינדיווידואלית. העונש שהוטל אכן הולם את נסיבות הענין, ואנו דוחים את הערעור.