ע"פ 10656/06 נעים אבו סיף נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.

המערער הורשע, לאחר פרשת הוכחות, בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כניסה לישראל שלא כדין, והסעה שלא כדין. הוא זוכה מחוסר הוכחה מעבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, ללא רשיון רכב, וללא תעודת ביטוח.

2.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ברקאי) גזר עליו עונש מאסר בפועל של ארבע וחצי שנים, וכן עונשי מאסר על תנאי ופסילה מהחזקת רשיון נהיגה לתקופה של 4 שנים מיום שחרורו מן המאסר.

הערעור נסב על העונש.

3.

המערער הוא תושב שטחים. הוכח, כי ביום 3.3.07 הוא נהג בלא אישור כניסה לישראל, בכלי רכב ובו נוסעים נוספים, ששניים מהם אף הם אינם מורשי כניסה לישראל. כאשר הבחינו בו שוטרים, נסעו אחריו והורו לו לעצור. המערער לא שעה להוראותיהם, ופתח במנוסה מהירה ופראית ברכבו, אשר במהלכה ירד לשולי הכביש, עקף שני כלי רכב משמאל, ולאחר מכן סטה בפתאומיות ימינה, חתך שני נתיבי תנועה, סטה לתוך יער, והמשיך לנסוע במהירות אשר סיכנה אותו ואת יתר הנוסעים בכלי רכבו. כאשר הגיע לכביש בינעירוני דו-סטרי, בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, המשיך המערער לנסוע במהירות ובפראות וסיכן בכך את חיי המשתמשים בדרך, כאשר ביצע עקיפה מסוכנת, שעה שעקף כלי רכב שנסעו לפניו, למרות שבנתיב הנגדי נסעו אותה עת כלי רכב אחרים. המערער המשיך לנסוע בפראות ולא עצר עד אשר הגיע לשטח חקלאי, שם עצר את כלי רכבו שאז הוא, ביחד עם נוסעי הרכב, פתחו במנוסה רגלית מפני השוטרים. כאשר אחד השוטרים, השיג את המערער, הוא הצליח לחמוק מפניו, ונעצר רק לאחר שהובאה למקום תגבורת משטרתית שסייעה בביצוע המעצר.

4.

בית המשפט המחוזי, בגוזרו את העונש, התייחס לחומרתן הרבה של העבירות, ובמיוחד לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. הוא עמד על נפוצותה של עבירה זו, במיוחד בדרום הארץ, ועל מדיניות הענישה המחמירה הננקטת בתקופה זו בבתי המשפט במטרה לבערה. הוא הצביע על היות המערער בעל עבר פלילי, ומצא כי לאור חומרתן של העבירות שביצע, והרשעותיו הקודמות, יש להטיל עליו עונש חמור. הוא גזר עליו, כאמור, ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ועונשים נוספים, ועל חומרת ענישה זו קובל המערער בערעורו בפנינו.

5.

טענת ב"כ המערער היא כי בית המשפט הטיל על מרשו עונש חמור בלא לייחס משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, ובהן – היותו מרוחק ממשפחתו המתגוררת באיזור שאינה באה לבקרו; והישגיו היפים והמרשימים בפעולות שיקום בכלא.

ב"כ המדינה עמדה על חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע המערער, ועל הצורך במסר עונשי ברור לנוהגים בדרכים, באופן היוצר סיכון חיים מיידי

למשתמשים בדרך. לטענתה, ענישה במלוא חומרת הדין נדרשת בסוג זה של עבירות, כדי לבטלן מן העולם לצורך הגנה על חיי אדם בכבישים.

6.

נתנו דעתנו לטיעוני הצדדים על רקע מכלול נסיבות הענין, ובאנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

7.

המערער הורשע במספר עבירות מתחומים שונים, שמשקלן המצטבר יוצר חומרה עבריינית מיוחדת. מעשיו של המערער הפרו נורמות התנהגות בשלושה תחומים עיקריים: האחד – עבירות כלפי שוטרים המגיעות כדי הפרעה לשוטרים במילוי תפקידם, בכך שלא שעה לדרישתם לעצור, נמלט מידיהם, הן ברכב והן רגלית, ונדרש כח משטרתי רציני כדי ללוכדו לאחר מרדף ממושך; עבירות כלפי גורמי אכיפת חוק נושאות עימן חומרה מיוחדת, בשל היותן סימן ואות לאי קבלת מרות החוק ואי ציות לגורמי אכיפת החוק. השני – עבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שהן בעלות אופי מסוכן במיוחד במקרה זה. תיאור נהיגתו הפראית של המערער בכבישי הדרום בנסיון להימלט מהשוטרים, תוך התעלמות מוחלטת מתמרורי הדרך, מהמכוניות החולפות בכביש, ומשלומם של המשתמשים בדרך, אגב יצירת סיכון חיים ממש, הוא תיאור מצמרר אודות היקף הסיכון שגרם המערער בהתנהגותו. רק בנס, לא גבתה התנהגותו

חיי אדם, ולא נגרמו פגיעות גוף ונפש חמורות. ושלישי, בד בבד, עבר המערער גם עבירות על חוק

הכניסה לישראל בכך שהוא עצמו נכנס לשטח ישראל בלא היתר כניסה, וכן הסיע שלא כדין נוסעים שלא היו בידיהם היתרים. בכך, עבר המערער סדרה נוספת של עבירות על דיני הכניסה לישראל, המעגנים מדיניות שתכליתה להבטיח כי השהייה בישראל של כל אדם תותנה בקיום היתר על פי דין, וכי לא יכנס איש לישראל בלא אישור.

8.

שילוב זה של עבירות מתחומים שונים, שלכל אחד חומרה משל עצמו, מצדיק ענישה מחמירה. אולם יותר מכל, נדרשת החמרה בעבירות הנהיגה תוך סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, המסכנות חיי אדם ממש. עוצמת הסיכון הכרוכה בנהיגה עבריינית מסוג זו שבה נהג המערער, כשהיא באה על רקע נפוצותה של תופעה מסוכנת זו במיוחד בכבישי דרום הארץ, הביאה את בית משפט זה לגבש מדיניות ענישה מחמירה במיוחד לסוג זה של עבירות. תכלית ההחמרה להרתיע עבריינים בפועל ובכוח במסר עונשי חריף מהתנהגות עבריינית מסוכנת זו (ע"פ

2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיען; ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל );

כבר נאמר:

"שעת חירום היא בדרכים, הואיל וכמעט בכל יום מצטרפות משפחות רבות למעגל השכול שנגרם בעטייה של נהיגה רשלנית. בנסיבות אלו, כשבתוכנו מסתובבים לא מעטים, המעלים, ומדעת, את רף הסיכון בכבישים לשיאים שלא ידענו כמותם, מצווה בית המשפט להחמיר בענישה כדי לתרום את תרומתו לביעורו של נגע זה".

(השופט לוי בענין אבו עצא , שם) (ראו גם ע"פ 3383/05 אנוואר נ' מדינת ישראל ; ע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל ).

9.

אין צריך לומר, כי גם בהינתן מדיניות ענישה מחמירה, לעולם נדרש בית המשפט לתת דעתו לנסיבות אישיות של הנאשם, ונדרש הוא לשקלל את ההיבטים לקולא כנגד היבטי החומרה שבענישה.

10.

במקרה זה, לחובת המערער הרשעות פליליות קודמות, אמנם בחלקן ישנות, אך רציניות. כן לחובתו עבר תעבורתי מכביד המצביע על מסוכנותו הגבוהה בתחום התחבורתי. כנגד אלה, לא הובאו נסיבות אישיות מיוחדות, אשר עשויות היו לשמש משקל שכנגד לחומרה המתבקשת של שיקולי הענישה, בהינתן חומרת העבירות הנדונות. היותו של המערער תושב שטחים, וריחוקו מביתו וממשפחתו בעת מאסרו, כמו גם מאמצי השיקום שלו בכלא הם אמנם שיקולים רלבנטיים לקולא, אך בנסיבות הענין, אין בהם כדי להצדיק המתקת העונש שנגזר.

11.

העונש שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי אכן, אינו קל, אך הוא מצוי במיתחם הענישה המחמירה המופעלת בסוג זה של עבירות. אין בנסיבות המקילות בעניינו של המערער כדי משקל מספיק המצדיק התערבות בעונש להקלתו.

לאור האמור, דין הערעור על העונש להידחות.