ע"פ 308/06 מדינת ישראל נ. יונתן סבן

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו שני ערעורים על גזר הדין שנגזר על המשיב בע"פ 308/06 (הוא המערער בע"פ 393/06) (להלן – "המשיב"). המדינה מערערת מצידה על קולת העונש שנגזר על המשיב, ואילו הוא מצידו מערער על חומרתו. בתחילה, ערער המשיב גם על הכרעת הדין בעניינו, אולם במהלך הטיעון חזר בו, והגביל את ערעורו לעונש בלבד.

2.המשיב הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, והחזקת סם שלא לצריכה עצמית בניגוד לסעיפים 332(2) ו-275 ל חוק העונשין , תשל"ז-1977, וסעיף 7(א)+(ג) ל פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) , תשל"ג-1973. המשיב הורשע בכך כי ב-30.11.04 בשעות הלילה, הגיע ברכבו לפארק ניצנים בסמוך לאשדוד כדי לקחת משם סם מסוג קנבוס שנמצא במסתור. הוא העביר מהמקום שק שהכיל 4,400 קילוגרם קנבוס והכניסו לרכבו ונסע לכיוון אשדוד. בהגיעו, נכנס למגרש חנייה של בית ספר, וכאשר הבחין בשני כלי רכב ובהם שוטרים החל בנסיעה פרועה מהירה ברחובות העיר בלא לציית לרמזורים, ובתוך כך עלה על מדרכה, וגרם בכך להולכי רגל שהלכו על המדרכה לקפוץ לכביש. הולכי רגל שחצו את הכביש נאלצו אף הם לקפוץ ולברוח מנתיב נסיעתו, וכלי רכב שבאו מולו סטו ממסלולם כדי למנוע התנגשות. במהירות רבה, נכנס רכב המשיב לרחוב צר, וכשהגיע רכב מולו המשיך בנסיעה פרועה ופגע אגב כך ברכב חונה וגרם לו נזק. למרדף הצטרפו אז ניידות משטרה, אך המשיב לא שעה להם והצליח לחמוק מהן. אחת הניידות סימנה למשיב לעצור, וחסמה את הכביש בעדו אך הוא המשיך בנסיעתו המהירה כשהוא כמעט פוגע בניידת, ותוך שהוא גורם להולכי רגל שהלכו בסמוך למקום לקפוץ לצדדים. בשלב מסוים האט המשיב את נסיעתו, פתח את דלת הנהג, וזרק את השק עם הסמים, ולאחר מכן שוב הגביר את מהירותו עד שהגיע לחנייה ללא מוצא. הוא יצא מהרכב, והחל לרוץ כדי לברוח מהשוטרים שרצו אחריו, ואז נתפס ונעצר. המשיב הורשע בעקבות מערך ראיות שהובא בפני בית המשפט.

3.בגזר דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב ירצה עונש של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו וכן הטיל עליו עונש מאסר על תנאי. בית המשפט לא ראה להפעיל עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי כנגד המשיב בעת מתן גזר הדין, בגין הרשעתו בת.פ. (באר-שבע) 8045/04, וזאת לאחר שמצא כי עבירת התנאי שנוסחה, בין היתר, כ"עבירת אלימות" מסוג פשע אינה חלה על העבירה הנוספת שעבר המשיב מסוג סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה אף כי היא מגלמת בחובה התנהגות פורעת חוק.

לעצם העונש, בית המשפט התייחס בחומרה רבה לעבירות בהן הורשע המשיב – הן עבירת הסם והן העבירות הקשורות בנהיגה הפרועה. הוא הצביע על כך שהמשיב, חרף גילו הצעיר, הספיק לצבור לחובתו הרשעות רציניות בתחום התעבורה, והורשע גם בעבירות של שוד בנסיבות חמורות, קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סכין. העבירות האחרונות נעברו בעיצומו של ריצוי עונש עבודות שירות שנגזר עליו בגין הליך פלילי קודם. המשקל המצטבר של עבירת הסמים הרצינית ועבירות ההתפרעות בדרכים הניעו את בית המשפט קמא לנקוט גישה עונשית מחמירה. עם זאת, בית המשפט ייחס משקל גם לגילו הצעיר של המשיב, לחרטה שהביע, ולסיכוי, ולו הקל שבקלים, כי ישקם את דרכיו, ולפיכך ראה שלא למצות עמו את הדין.

4.המדינה ערערה על קולתו של העונש שנגזר על המשיב. לטענתה, העונש שנגזר אינו מבטא בנסיבות מקרה זה את הנורמה הראויה של הענישה. כן קובלת המדינה על החלטת בית המשפט קמא שלא להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגד המשיב, ואת הטעם המשפטי שניתן לכך. היא מדגישה את החומרה הרבה שבתופעת הבריחה הפרועה של נהגים מכוחות משטרה אשר מעבר להיותה הפרת חוק בוטה כשלעצמה, גורמת לסיכון ממשי של חיי אדם המשתמשים בכביש ובהם גם אנשי משטרה המעורבים במרדף אחר הנהג הנמלט. תופעה זו הפכה נפוצה במיוחד בדרום הארץ, ויש הכרח לנקוט יד קשה כדי לבערה באמצעות ענישה מחמירה. על פי הנטען, הענישה במקרה זה אינה תואמת את מדיניות הענישה ההולמת, ואינה מבטאת את חומרת עבירת הסמים שאליה נלוותה נהיגה עבריינית פרועה שסיכנה חיי אדם ואף פגעה ברכוש. כן טוענת המדינה לענין הפעלת עונש המאסר על תנאי התלוי כנגד המשיב כי אין מקום לאבחן בין עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המתרחשת תוך כדי נהיגה פרועה הכרוכה בהימלטות משוטרים, לבין עבירת אלימות שהיא עבירת התנאי במקרה זה, כאשר בזו כמו באחרת שזורים מעשי אלימות, והערך החברתי המוגן בשתיהן הינו זהה.

5.בערעורו לעונש, טוען המשיב כי עונשו חמור מדי ויש להקל בו. הוא מציין את גילו הצעיר, את העובדה כי עברו הפלילי הקודם אינו מכביד, וכי אין מקום להפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו בעת ביצוע העבירות נשוא הליך זה שכן עבירות אלה אינן בגדר "עבירות אלימות" כהגדרתה של עבירת התנאי בהליך הקודם שנוהל נגדו.

6.נתנו דעתנו למכלול נסיבות הענין על רקע טיעוני הצדדים, ובאנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעור המשיב להקל בעונשו, ויש לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש על דרך הפעלת עונש המאסר על תנאי התלוי נגד המשיב למשך 12 חודשים שירוצה במצטבר לעונש שנגזר בהליך זה. אלה טעמינו:

העבירות אותן עבר המשיב הן בעלות חומרה ניכרת כשלעצמן. עבירת הסמים בהיקף ניכר נושאת חומרה משל עצמה, וכשאליה מצטרפות העבירות הנוספות אותן עבר המשיב הקשורות בנהיגה הפרועה בחוצות העיר, על הסיכונים והפגיעות הכרוכות בכך, הרי שלפנינו עבריינות פלילית בעלת חומרה מיוחדת. בית משפט זה כבר הבהיר בעבר את מדיניות הענישה המחמירה הנקוטה בידו ביחס לעבירות סמים שלא לצריכה עצמית המסכנות את הציבור הרחב, ונוקט מדיניות מחמירה דומה גם בהתייחס לעבירות נהיגה פרועה שנועדה למלט את הנהג מכוחות משטרה תוך סיכון מיידי לבטחונם של בני אדם בסביבה. על רקע נפוצותן של עבירות הסמים ועבירות סיכון חיי אדם בנתיבי תחבורה, מוטלת על בית המשפט האחריות להחדיר מסר ברור בציבור בדבר המשמעות החמורה המתלווה לפריצת גדרות בעניינים אלה, ולבטא בענישה את המחיר הכבד שעל העבריין לשלם כאשר הוא פוגע פגיעה קשה באכיפת החוק, בגורמי אכיפת החוק, ומסכן באופן ממשי חיי אדם (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן;

ע"פ 3383/05 אנואר נ' מדינת ישראל).

בעניינו של המשיב חברו נסיבות מחמירות נוספות לעצם ביצוען של העבירות הנדונות. למשיב הרשעות קודמות בתעבורה, וכן הרשעה בעבירות חמורות של שוד בנסיבות מחמירות, קשר לביצוע פשע והחזקת סכין. את העבירות נשוא הליך זה עבר כאשר ביצע עבודות שירות ובכך פגע באימון שניתן בו ובסיכויים לשיקומו. תסקיר המבחן המשלים בעניינו של המשיב אינו חיובי ומצביע אף על סימנים של שימוש בסמים.

7.נראית לנו טענת המדינה לפיה שגה בית המשפט קמא בכך שמצא כי עבירת התנאי מקרה זה אינה משתרעת על העבירה הנוספת בה הורשע המשיב בהליך זה בגין סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בית המשפט בהליך האחר הטיל על המשיב בת.פ. 8045/04 בין היתר, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור תוך 3 שנים מיום גזר הדין "כל עבירת אלימות או כל עבירת רכוש, ובלבד שאיזו מאלו הינה עבירת פשע".

דעתנו היא כי הרשעת המשיב בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה על פי סעיף 332(2) לחוק העונשין מהווה עבירת אלימות כמשמעותה בהגדרת עבירת התנאי בהליך הקודם. הגדרת עבירת התנאי כ"עבירת אלימות" הינה הגדרה רחבה הכוללת בתוכה כל עבירה שעניינה איסור על פגיעת גוף באדם. העבירות שעניינן פגיעות גוף מוסדרות בפרק י' לחוק העונשין. העבירה של סיכון חיי אדם מצויה בפרק זה הדן בפגיעות גוף, ומצויה בתחומי סימן ד', העוסק בסיכון החיים והבריאות. עניינה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה הוא, בין היתר, בשימוש בכלי תחבורה בדרך שיש בה כדי לפגוע "בבטיחותו של כלי תחבורה או בבטיחותו של נוסע כאמור, או כדי לסכן את השימוש או הבטיחות האמורים" . השימוש בכלי רכב כמתואר ביסודות העבירה כרוך באלימות במובן זה שהוא כורך סיכון לחיי בני-אדם ושלמות גופם. ברי, כי אדם המסכן במזיד את בטיחותו ושלומו של המשתמש בנתיב תחבורה נוהג התנהגות אלימה כלפיו אגב השימוש ברכב, והוא מבצע בכך עבירת אלימות על פי תוכנו ומהותו של מושג זה.

במקרה זה, עבירת התנאי נוסחה בצורה רחבה ביותר הכוללת בתחומה עבירות אלימות מסוגים שונים ומגוונים. אך מעבר לכך, כבר נפסק לא אחת, כי המבחן להפעלת עונש מאסר על תנאי התלוי כנגד נאשם אינו טכני-פורמלי אלא ענייני-מהותי. דרך כלל, אם התנהגותו הפלילית של נאשם בגינה הוא הורשע מקיימת באורח

מהותי ולאו דוקא טכני את עיקריה של עבירת התנאי, כי אז יש מקום להפעלת התנאי גם אם אין זהות מוחלטת בין יסודות עבירת התנאי והעבירה הנוספת (ע"פ 624/75 גלאגל נ' מדינת ישראל, פד"י ל(2) 222, 224; ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' אבי גוטמן,

פד"י נד(3) 145, פסקה 4; ע"פ 49/80 מסילתי נ' מדינת ישראל , פד"י לד(3) 808, 811; ע"פ 4517/04 מסראוה נ' מדינת ישראל;

רע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל פד"י נה(3) 1; בג"צ 3315/04 שיטרית נ' בית המשפט המחוזי בירושלים , פסקה 18). כלל זה חל על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו, בו עבירת התנאי הוגדרה מלכתחילה בצורה רחבה ביותר ולא הוגבלה לסעיפי עבירות ספציפיים. הגדרה כוללנית זו בודאי נפרשת גם על נהיגה פושעת בכבישים המסכנת חיי אדם.

עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה מוגדרת כעבירת פשע, ולפיכך היא נכנסת לגדרה של עבירת התנאי כפי שזו הוגדרה בהליך בת.פ. 8045/04 בעניינו של המשיב. גם מועד ביצוע העבירה הנוספת נכנס לגדרה של תקופת התנאי כפי שנקבעה באותו הליך. לפיכך מן הדין להפעיל את עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגד המשיב בעת שעבר את העבירה הנוספת בהליך זה.

8.בנסיבות הענין, אנו מחליטים לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש, ולדחות את ערעור המשיב על חומרתו. עם זאת, כדרכה של ערכאת הערעור, לא נמצה את הדין עם המשיב, ונסתפק בהפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי נגדו בעת ביצוע העבירות בהן הורשע בהליך זה. משמעות הדבר היא כי לעונש המאסר בפועל של שלוש וחצי שנים יתווסף עונש מאסר של 12 חודשים בגין המאסר על תנאי שהופעל. עונש מאסר זה ירוצה במצטבר לעונש המאסר שנגזר בגין העבירות נשוא הליך זה.

שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.