ע"פ 7632/05 ג'ומעה אלאטרש נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

כנגד המערערים הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום (ת"פ 8112/04), המייחס להם עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של הפרעה לשוטר, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. בנוסף, יוחסה למערער בע"פ 7632/05 (להלן: ג'ומעה) עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין ולמערער בע"פ 3506/06 (להלן: מטלב) עבירה של החזקת סכין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; עבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיפים 2 ו-10 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); עבירה של נהיגה בפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; ועבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970.

על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 6.5.2004 נהג מטלב ברכבו בבאר-שבע, כשעמו ברכב ג'ומעה ואדם נוסף (להלן: האדם הנוסף). שוטר אשר הבחין בכך שנסעו במהירות גבוהה, סימן למערערים לעצור. בתגובה, הגביר מטלב את מהירות נסיעתו ונמלט מהשוטר תוך שהוא נוהג בצורה פראית ותוך סיכון לרכבים שמסביבו. לאחר שנעצרו לבסוף המערערים על-ידי שוטרים שדלקו אחריהם, יצא ג'ומעה מהרכב ונגח בפניו של אחד מהשוטרים. בעת מעצרם, לא היו בידי מטלב רישיון נהיגה וביטוח תקפים והוא אף היה פסול מלהחזיק רישיון נהיגה. כן נמצאה בכיס מכנסיו סכין.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) זיכה את מטלב מהעבירות של נהיגה בפסילה ונהיגה ללא ביטוח ורישיון בתוקף ומהעבירה של החזקת סכין והרשיע את שני המערערים בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר. כן הרשיע בית-המשפט את ג'ומעה בעבירה של תקיפת שוטרת בנסיבות מחמירות. בית-המשפט גזר על מטלב עונש של ארבעים חודשי מאסר בפועל, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך חמש שנים. על ג'ומעה גזר בית-המשפט עונש של ארבעים ושמונה חודשי מאסר בפועל, שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך חמש שנים.

מכאן ערעורו של ג'ומעה בפנינו, המופנה כנגד הכרעת-הדין וגזר-הדין וערעורו של מטלב, המופנה כנגד גזר-הדין בלבד.

טענות הצדדים

לטענתו של ג'ומעה, שגה בית-המשפט המחוזי, משייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חרף העובדה שלא הוא נהג ברכב. כן טוענים שני המערערים, כי שגה בית-המשפט המחוזי, משהחמיר יתר על המידה בעונשם.

לעומתם, סומכת המשיבה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, בצדק קבע בית-המשפט, כי יש לראות בג'ומעה כשותף מלא לעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כן טוענת המשיבה, כי העונשים שנגזרו על המערערים תואמים את חומרת מעשיהם.

דיון

ערעורו של ג'ומעה

כאמור, ערעורו של ג'ומעה מופנה כנגד הרשעתו בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. לטענתו, אין לראות בו כאחראי לביצוע עבירה זו, שכן לא נהג ברכב.

אינני יכול לקבל טענה זו.

כפי שעולה בבירור מהתנהגותו של ג'ומעה לאחר עצירת הרכב, נוכחותו ברכב לא הייתה כזו של מי שאין לו דבר עם ביצוע העבירה. מהתנהגות זו ניתן ללמוד לא רק על שותפותו של ג'ומעה לניסיונו של מטלב לברוח מהשוטרים אלא גם לשותפותו בנהיגה הפרועה והמסוכנת עד לעצירת הרכב, כשתקיפת השוטר יש בה ביטוי למודעותו לדרך הנהיגה, ולתמיכתו בה (ראו בש"פ 2891/04 מדינת ישראל נ' חליל חואלד (לא פורסם)). לפיכך, משנוצרה התשתית הראייתית לשותפתו לעבירה, מוטל היה עליו להביא ראיות לסתור את שותפותו בביצועה. כפי שנאמר בעניין זה בע"פ 319/88 יהודה אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 693, 698:

"כאשר הנוכחות, על פניה, היא לכאורה סתמית ומקרית, לא תצא התביעה בדרך כלל ידי חובתה אלא "בראיות המורות על שיתוף פעולה ממשי או על שיתוף מטרה..." (ע"פ 100/55

מאיר נ' היועץ המשפטי , פ"ד ט 1225 , דברי מ"מ הנשיא חשין בעמ' 1226 ). אך אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, יש בה ­בנוכחות גופה - כדי להוות הוכחה לכאורה, שהיא אכן נועדה לסייע למבצע העבירה באיזו מדרכי הסיוע המוכרות (ע"פ 325/64

היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני ואח’ , פ"ד יח(4) 20 , דברי השופט, לימים הנשיא, לנדוי בעמ' 56 ). ובמקרה אשר כזה מוטל על הנאשם לסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות, ושעל-פי ההיגיון ונסיון החיים מעידה היא עליו, שנוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. משנוצרה ההנחה האמורה, הנאשם "רשאי להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי" (דברי השופט ברק, בע"פ 384/80 , 435

מדינת ישראל נ' בן-ברוך ואח’, טובול נ' מדינת ישראל וערעורים שכנגד , פ"ד לה(1) 589 , בעמ' 592 ). אם הנאשם נכשל בכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלת משקל ראוי לשמו, עלולה ההנחה האמורה להפוך לראיה ניצחת, ובית המשפט יהיה רשאי לבסס עליה הרשעה בדין."

בענייננו, לא מסר ג'ומעה כל עדות במשפטו כדי להסביר את התנהגותו ולנתק עצמו מהשותפות לנהיגה. הצורך במתן עדות בולט יותר על רקע גירסתו במשטרה שבה התכחש לעצם הבריחה מהשוטרים והנהיגה באור אדום.

לכך שלא עלה על דוכן העדים השלכה נוספת גם לעניין טענתו של ג'ומעה, כי היה בגילופין בעת האירוע. משבחר שלא להיחקר על כך – אינו יכול להיבנות מטענה זו לא לעניין העבירה ולא לעניין העונש.

הערעורים על העונש

שני המערערים טוענים בפנינו, כי שגה בית-המשפט המחוזי משהחמיר יתר על המידה בעונשם.

איני יכול לקבל טענה זו.

כפי קבע בית-משפט זה, בע"פ 2100/06 מדינת ישראל נ' יוסף אבולקיען (טרם פורסם):

"מזה מספר שנים קנתה לה מציאות חדשה בכבישים בדרום הארץ, כאשר נהגים נוסעים במהירות מופרזת, לעתים קרובות בטבורה של עיר, ותוך זלזול מופגן ומתגרה באנשי החוק. על רקע אותה מציאות התריע בית משפט זה בעבר, על הסכנה הנשקפת לנוסעים תמימים שלרוע מזלם נקלעים לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה, במיוחד נוכח נגע התאונות הגובה, כמעט כמעשה של יום-יום, קורבנות בחיי אדם. כדי לתרום את תרומתנו למלחמה בנגע זה, קבענו כי יש להחמיר בענישה, אף שמטבע הדברים, לא התכוונו לפטור את בית המשפט בערכאה ראשונה מלבחון את עניינו ונסיבותיו המיוחדות של כל נאשם המובא לדין בפניו (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' סלמאן אבולקיעאן , לא פורסם; ע"פ 3383/05 אלעסם אנוואר נ' מדינת ישראל , לא פורסם;

ע"פ 217/04 חאפז אלקורעאן נ' מדינת ישראל , לא פורסם)."

בענייננו, המערערים הורשעו בנהיגה פרועה ברחובותיה של העיר באר-שבע, תוך סיכון ממשי ביותר לחייהם של הנהגים מסביבם וכל זאת, כדי לחמוק מפני השוטרים שדלקו אחריהם ומתוך ניסיון למנוע מהם לבצע את תפקידם. בנסיבות אלו, ראויים המערערים למלוא חומרת העונש שהוטלה עליהם.

סוף דבר

על יסוד כל האמור לעיל, אנו דוחים את שני הערעורים.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ברלינר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת