ע"פ 5177/10 אברהים עז אלדין נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 25.5.2010 (ת"פ 442/09, כבוד השופט ד' מינץ ).

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין; נהיגה ללא חגורת בטיחות לפי סעיף 83ב(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ). על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 4.10.2009 נהג המערער ברכב מסוג "פורד קונקט" (להלן: הרכב ) כשהוא ונוסע נוסף אינם חגורים בחגורות בטיחות. משהתקרב המערער למחסום משטרתי, סימן לו השוטר לעצור. אז, האט המערער את מהירות הנסיעה וירד לשולי הכביש, אך מיד לאחר מכן האיץ את מהירות הנסיעה וחזר לנתיב הנסיעה, לכיוון בו עמד השוטר, אשר נאלץ לקפוץ הצידה, בכדי להימנע מפגיעת הרכב בו. משם המשיך המערער לנסוע במהירות, כאשר הניידת המשטרתית דולקת בעקבותיו וקוראת לו לעצור. במהלך נסיעתו זו, עקף המערער משאית באופן שגרם לה לבלום בלימת חירום, ונהג בסמטאות צרות של כפר מיושב במהירות, אשר אילצה מכוניות לבלום והולכי רגל לסטות מדרכם. המערער המשיך בנסיעתו, במשך קילומטר, עד שנעצר על ידי ניידת משטרתית.

2.

במסגרת הסדר הטיעון צרף המערער תיק נוסף שהתנהל כנגדו (ת"פ 1685/09 בבית משפט השלום בירושלים) בו יוחסה למערער עבירה של נהיגה פוחזת של רכב לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין, ועבירה של אי ציות לשוטר, לפי תקנה 23 לתקנות התעבורה. על פי הנטען בכתב האישום המתוקן בתיק זה, ביום 12.8.2008 בשעה שנהג המערער ברכב, הוא התבקש לעצור את רכבו על ידי שוטרים, אלא שאז הוא פתח בנסיעה מהירה לכיוון כביש מהיר, כאשר ניידת משטרתית דולקת בעקבותיו. במהלך המרדף, ביצע המערער עקיפות מסוכנות, תוך שהוא גורם לרכבים שנסעו בדרך לבלום, או לרדת לשוליים.

3.

ביום 7.12.2009 הורשע המערער במיוחס לו בכתבי האישום, על פי הודאתו. ביום 25.5.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המערער תשעה חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; שישה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור על יתר העבירות בהן הורשע; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלוש שנים ושישה חודשי פסילה על תנאי. במסגרת גזר הדין עמד בית המשפט על החומרה הגלומה במעשי המערער, אשר סיכנו חיי אדם וזאת על רקע של התעלמות מהוראות שוטרים והימלטות מהם. עוד ציין בית המשפט, כי לא מדובר במעידה חד פעמית, שכן למערער מיוחסים שני מקרים בהם הוא נהג באופן המתואר. אל מול זאת, הביא בחשבון בית המשפט בין היתר, את גילו הצעיר של המערער, את עברו הפלילי הנקי, הודאתו, לקיחת האחריות והחרטה שהביע על מעשיו. בשלב גזירת הדין הונח בפני בית המשפט תסקיר שירות מבחן ממנו עלה, כי המערער מנהל אורח חיים נורמטיבי ובעל עבודה סדירה, וכי הוא קיבל אחריות לעבירות שביצע והביע חרטה ובושה עליהם.

מכאן הערעור שלפנינו.

5.

במסגרתו טוען המערער רק כנגד רכיב פסילת רישיון הנהיגה. בעת הזו, כבר ריצה המערער את עונש המאסר שהוטל עליו במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לעניין פסילת רישיון הנהיגה טוען המערער, כי רכיב זה עשוי להסב לו ולמשפחתו פגיעה קשה וחמורה מאחר שהוא עובד לפרנסתו כמנהלה של חנות ירקות ומנהל משנה במסעדה בכפר אבו-גוש, ולשם כך הוא זקוק לניידות. עוד טוען המערער, כי רכיב זה בגזר הדין, אינו מידתי והולם את חומרת מעשיו, כמו גם את מדיניות הענישה המקובלת, בייחוד נוכח נסיבותיו האישיות, גילו הצעיר, והעובדה שמעשיו של המערער אינם נמנים על הרף הגבוה של עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

6.

מנגד, דוחה המשיבה את טענות המערער. לטענתה, העונש שהושת עליו הינו עונש מתון מאוד, נוכח טיב העבירות המיוחסות לו ונסיבות ביצוען. לעניין זה טוענת המשיבה, כי יש לייחס משנה חומרה לכך שלא מדובר במעידה חד פעמית של המערער, כי אם בשני מקרים שונים, אשר אירעו בתוך פרק זמן קצר. על כן טוענת המשיבה, כי העונש הינו הולם את חומרת המעשים ואין כל עילה להתערב בו.

לאחר עיון בהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

7.

איננו סבורים כי יש בטענותיו של המערער כדי להקים עילה לחרוג מההלכה המקובלת לעניין גדרי התערבותה של ערכאת הערעור בחומרת עונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. כידוע, התערבות זו תעשה רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). אולם במקרה דנן, לא מצאנו סטייה שכזו לחומרה המצדיקה את התערבותנו. בית משפט זה נדרש לא אחת לתופעה הפסולה של נהגים אשר לא מצייתים להוראות השוטרים, ופותחים במנוסה מפניהם תוך שהם מסכנים חיי אדם, יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבוליקעאן (לא פורסם, 11.11.2004):

"המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה". (ראו גם: ע"פ 217/04

אלקורעאן נ' מדינת ישראל , סעיף 16 לפסק הדין (לא פורסם, 29.6.2005); ע"פ 6444/09

נאסאר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 22.3.2010); ע"פ 6442/09

אלחטיב נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 24.2.2010); ע"פ 965/10 אגא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.7.2010)).

כאמור לעיל, לא מדובר במעידה חד פעמית של המערער, אלא בהתנהגות שהמערער שב וחטא בה – התעלמות מהוראות השוטרים ומנוסה מפניהם תוך סיכון בוטה של חיי אדם. אומנם, כפי שטוען המערער מתקיימות בעניינו נסיבות לקולה, אשר ניתן למצוא להם ביטוי אף בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו לבית משפט זה. אולם, כל אלו עמדו בפני בית המשפט המחוזי, וזה הביאם בחשבון ונתן להם את המשקל הנדרש, בשעה שגזר את דינו. לפיכך איננו מוצאים כל עילה להתערבות ברכיב שלילת רישיון הנהיגה אשר הוטל על המערער.

סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעור.