ע"פ 2818/10 שרלי לוייס נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן ) בת"פ 40281/08 שניתן ביום 22.3.2010.

העובדות על פי כתב האישום

1.

ביום 8.11.2008 בסביבות השעה 01:25 נהג המבקש ברכב מסוג "הונדה" (להלן: ההונדה ) כשעל ידו ישב נוסע (להלן: האחר ). בסמוך להונדה נסע רכב מסוג "רובר" (להלן: הרובר ) כשבתוכו היו אותה העת אחיו של המבקש ושני מכרים נוספים שלו. באותה שעה נהג השוטר שי סויסה (להלן: השוטר ) ברכב מוסווה של המשטרה כשהוא בלבוש אזרחי, וזאת במסגרת תפקידו ביחידת הסיור של מרחב איילון. בניידת נסע עם השוטר גם מתנדב ביחידה הנ"ל (להלן: המתנדב ).

השוטר הבחין בהונדה וברובר (להלן: הרכבים ) אשר נסעו על כביש 44 בנסיעה איטית יחסית, והדבר עורר את חשדו של השוטר. הניידת החלה לנסוע אחרי הרכבים. בקטע דרך מסויים על כביש 44 הבחין השוטר כי הרכבים עומדים בצד הדרך. הוא עצר את הניידת לפני הרכבים באופן שחסם את דרכם, הדליק אור כחול המזהה אותו כרכב משטרתי, חבש כובע זיהוי משטרתי ויצא מהניידת אל עבר הרכבים, יחד עם המתנדב. מייד לאחר יציאתם של השוטר והמתנדב מן הניידת, עקף רכב ההונדה את רכב הרובר ואת הניידת, והחל בנסיעה. השוטר והמתנדב חזרו מייד לניידת והחלו בנסיעה אחר המשיב, תוך שהם מדווחים על הרכב שנמלט.

המשיב נסע בכביש 44 לכיוון העיר רמלה כשהוא חוצה בדרך רמזורים באור אדום ובצומת בית דגן אף גרם למשאית שהייתה בצומת ולרכב שהיה מאחוריה לבלום בפתאומיות. המבקש נהג בפראות ותוך כדי נסיעתו גרם לרכבים שהיו על הכביש לסטות ממסלולם.

בצומת "הקרח" בכניסה לעיר רמלה הוצבו ניידות משטרה אשר חסמו את הרכבים האזרחיים ובכך יצרו מחסום בכניסה לעיר. בכל ארבעת הנתיבים בכיוון נסיעתו של המשיב עמדו רכבים אזרחיים. משהבחין המבקש במחסומים ובשוטרים שעמדו על אי התנועה שמשמאל למחסומים, בלם והסיט את רכבו אל עבר אי התנועה. תוך כדי הסטייה והנסיעה אל עבר אי התנועה במהירות מופרזת, פגע המבקש ברכב שהיה מימינו ובעמוד התאורה שהיה משמאלו על אי התנועה. השוטרים שעמדו על אי התנועה נאלצו לקפוץ לצידי הדרך על מנת להימלט מפגיעת רכבו של המבקש. לאחר שעלה על אי התנועה המשיך המבקש בנסיעה בנתיב הנגדי, בניגוד לכיוון התנועה, ולאחר מכן חזר לנתיב כיוון נסיעתו והמשיך בדרכו לעיר רמלה.

בהמשך נסיעתו פנה המבקש אל אחד הרחובות בעיר רמלה ונסע בנתיב הנגדי, כשכל העת נוסעת מאחוריו ניידת המשטרה ובה השוטר והמתנדב. המבקש פנה שמאלה ופגע במכונית חונה. השוטר עצר את הניידת ויצא יחד עם המתנדב כשפניו לכיוון רכבו של המבקש וכשהוא חובש כובע משטרתי. כשהיו השניים במרחק של כחמישה מטרים מהמבקש, החל האחרון בנסיעה מהירה אחורה תוך שהוא מסתכל על השוטר ומתמרן את הרכב על מנת לפגוע בו ובמתנדב. בעקבות זאת, השוטר ירה באוויר תוך שהוא צועק "זה משטרה". משלא פסק המבקש את נסיעתו לאחור, ירה השוטר לעבר גלגלי המכונית ואחר כך לעבר מרכז ההונדה עצמה. או אז הפסיק המבקש את נסיעתו לאחור והחל לנסוע קדימה במהירות תוך שהוא ממשיך בבריחתו. המבקש נסע בסמטאות העיר רמלה במהירות גדולה, כשהניידת דולקת בעקבותיו. בשלב מסוים הבחינו השוטר והמתנדב כי ההונדה התנגשה בקיר. הם ירדו מהניידת, וראו כי המבקש והאחר שהיה עימו ברכב נמלטו.

2.

בגין מעשים אלו, יוחסו למבקש במסגרת כתב האישום עבירות של: ניסיון לגרום חבלה בכוונה מחמירה [לפי סעיף 25 וסעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )]; סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה (לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין); אי ציות לתמרורים [לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ), יחד עם סעיף 62(8) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה )] ואי ציות להוראות שוטר [לפי תקנה 23(א) לתקנות התעבורה].

הליכים קודמים

3.

בהכרעת הדין מיום 23.9.2009 (כבוד השופט ד' רוזן ) הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לאחר ששקל את חומרת מעשי המבקש ונסיבות ביצוע העבירות מחד גיסא ואת גילו הצעיר של המבקש, העדר עבר פלילי ואורחות חייו הנורמטיביים מאידך גיסא, גזר בית המשפט המחוזי ביום 22.3.2010 על המבקש את העונשים הבאים: 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים עבירה של אלימות פיסית כלפי גוף אדם, עבירות לפי סעיפים 332, 274 ו-275 לחוק העונשין, עבירות לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה וסעיף 64 לפקודת התעבורה ופסילת רישיון נהיגה לכל סוגי הרכב למשך חמש שנים מיום הפקדת רישיון הנהיגה לאחר שחרורו מן הכלא. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 11.4.2010. ביום 22.3.2010 דחה בית המשפט המחוזי, לבקשת בא כוח המבקש, את תחילת ריצוי עונשו של המבקש ליום 29.4.2010.

טענות המבקש

4.

המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד אליאס אבו עטא – טוען כי למבקש סיכוי טוב להצליח בערעורו לעניין הכרעת הדין וכי אף אם תישאר ההרשעה על כנה, ייתכן שהעונש יופחת שכן, לטענתו, העונש שהוטל עליו הינו חמור ביחס למדיניות הענישה במקרים דומים.

לדברי המבקש, הרשעתו התבססה בעיקר על עדות אחת ויחידה של עד התביעה יורי מלייב (להלן: העד ), אשר חזר בו מהודאתו במשטרה מיום 8.11.2008 ובעקבות כך בית המשפט הכריז עליו כעל עד עוין וקיבל את אמרת החוץ שלו וכן הסתמך על חלק מעדותו בבית המשפט.

המבקש מסביר כי הרשעתו נסמכת בעיקר על ראייה ישירה של אמרת חוץ של העד, על פי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות כאשר קבע כי אותו עד חזר והדגיש את אמרת החוץ שלו, כשלא כך הם פני הדברים היות שהעד מסר שתי הודעות חוץ במשטרה, כשבראשונה נרשם שראה את המבקש בורח ואילו בשנייה אמר שראה את רכב המבקש בורח. המבקש מציין כי העד הדגיש בעדותו בבית המשפט שלא ראה את המבקש בורח מהשוטרים אם כי ראה את רכבו של המבקש בורח.

לטענת המבקש, המחלוקת נסבה סביב טענת העד כי באמרה שבה אמר שראה את המבקש בורח, התכוון שראה את רכב המבקש וכי החוקרת רשמה שראה את המבקש שלא מפי העד אלא מכיוון שכך הבינה את הדברים. המבקש מציין כי החוקרת אישרה את דברי העד בבית המשפט המחוזי, לפיהם הוא ראה את רכב המבקש בורח וחשב כי המבקש היה בתוך הרכב. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא בחן את אמרת החוץ כאמור לפי יסודות סעיף 10א לפקודת הראיות, שכן התעלם מעדותיה של גובת האימרה.

בא כוח המבקש טען בדיון שנערך לפניי כי העד היה נתון במהלך חקירתו במשטרה בלחץ שהפעילו עליו החוקרים, לרבות הכאתו. לדברי בא כוח המבקש, אותו לחץ הביאו שלא לומר אמת בחקירה. בא כוח המבקש אף טען כי יש בידיו תיעוד רפואי המוכיח כי העד הוכה אלא שתיעוד זה לא היה מצוי בידיו בעת הדיון בבית המשפט קמא. על כן, טען בא כוח המבקש כי יש להתייחס לגרסת העד במשנה זהירות.

בא כוח המבקש טען עוד כי עדותו של העד לא הייתה מובנת וכי העד סתר את עצמו במהלך עדותו (כך למשל, הסביר בא כוח המשיב כי העד אמר שרכב הרובר חנה לפני רכב ההונדה, ולאחר מכן טען את ההיפך).

בא כוח המבקש טען בנוסף כי העיתוי המתאים להכרזה על עד כעל עד עוין הינו בחקירה ראשית ואילו במקרה זה נעשתה ההכרזה בשלב החקירה החוזרת.

5.

בא כוח המבקש טען כי רכבו של המבקש נגנב באותו לילה שבו אירעו האירועים המתוארים בכתב האישום וכי חניית רכב ההונדה בקרבת רכב הרובר (כפי שמתואר בראשיתו של כתב האישום) הייתה מקרית. בא כוח המבקש אף טען כי אביו של המבקש ניסה להגיש תלונה במשטרה בגין גניבת הרכב, אלא שהשוטרים לא האמינו לו ולא איפשרו את הגשת התלונה. לטענת בא כוח המבקש, לפני מספר ימים התגלה למשפחת המבקש שמו של האדם שגנב את רכבו של המבקש ובכוונת המשפחה למנות חוקר פרטי במטרה להשיג ראיה כשרה נגד אותו אדם ולהגיש בקשה למשפט חוזר.

6.

בא כוח המבקש טען כי בידיו תצהירים של שלושה עדי הגנה אשר ראו את המבקש במועד הרלוונטי כשהוא מסופר בתספורת קצרה (ולא בתספורת "קארה" כפי שעלה מעדותו של השוטר), אלא שבית המשפט קמא לא איפשר את הגשת תצהיריהם.

7.

המבקש מציין כי שמר על כל תנאי שחרורו שהוטלו עליו במסגרת בב"ש 92612/08 מיום 12.2.2009 ולאחר מכן, וכי לא הייתה כל הפרה מצידו.

8.

המבקש מדגיש כי ביום האירוע היה בן 19, ללא הרשעות קודמות ("פרט לאי הרשעה בגין תקיפה") וכי הינו בן למשפחה נורמטיבית. המבקש מציין כי התייצב ללא דופי לכל הדיונים, יחד עם הוריו המפקחים.

9.

המבקש מזכיר כי ריצוי עונשו עוכב על ידי בית המשפט המחוזי עד ליום 29.4.2010 כאשר באת כוח המשיבה לא התנגדה לכך ולא ביקשה להטיל על המבקש תנאים מגבילים, כך שיוצא שמיום 22.3.2010 המבקש אינו נמצא תחת תנאים מגבילים כלשהם. בא כוח המשיב ציין בדיון שהתקיים לפניי כי לא היה מודע להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2010 (שעותק שלה הוצג לו ולבית משפט זה במהלך הדיון על ידי באת כוח המשיבה), אשר מורה על הותרת התנאים המגבילים על כנם.

בא כוח המבקש הפנה להחלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל ) מיום 12.2.2009, בה נדחתה בקשתה של המשיבה להותיר את המבקש במעצר עד תום ההליכים והודגשו הנסיבות המקלות במקרה הנדון.

10.

לנוכח כל האמור, מבקש המבקש מבית משפט זה להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין עד לשמיעת הערעור, ובכלל זה להורות על החזרת רישיון הנהיגה של המבקש אשר הופקד במזכירות בית המשפט המחוזי.

טענות המשיבה

11.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד אושרה פטל – טוענת כי אין להיענות לבקשתו של המבקש. ראשית, הציגה באת כוח המשיבה צו מטעם בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2010, אשר מורה כי במהלך תקופת עיכוב הביצוע (אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי) יעמדו בעינם אותם תנאי שחרור להם היה המבקש כפוף טרם מתן גזר הדין.

12.

המשיבה טוענת כי ההרשעה מבוססת היטב וכי סיכויי הערעור במקרה זה נמוכים. כך, טענה באת כוח המשיבה כי לא נפל פגם בכך שבית המשפט אימץ את אמרתו של העד לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. באת כוח המשיבה הסבירה כי ההכרזה על העד כעל עד עוין נעשתה רק בשלב החקירה החוזרת היות שהעד חזר בו רק בחקירתו הנגדית ואילו בשלב החקירה הראשית אישר העד את הודעותיו במשטרה. באת כוח המשיבה הסבירה עוד כי בנוסף לאימוץ הודעותיו של העד במשטרה, הסתמך בית המשפט המחוזי גם על דברי העד לפניו, בהם הפליל העד את המבקש.

באת כוח המשיבה ציינה כי השוטר זיהה את המבקש במסדר זיהוי שנערך באמצעות תמונות, הגם שלא ניתן למסדר זה משקל בבית המשפט המחוזי עקב פגמים שנפלו בהליך עריכתו. יחד עם זאת, ציינה באת כוח המשיבה כי הן השוטר והמתנדב והן העד ציינו כי למבקש הייתה תספורת "קארה" במועד התרחשות האירוע.

באת כוח המשיבה ציינה כי בית המשפט המחוזי מצא את גרסת המבקש, לפיה רכבו נגנב והוא ישן על ספסל בטיילת העיר בת-ים, מופרכת. בהקשר זה טענה באת כוח המשיבה כי במשך כשנה וחצי ממועד האירוע המתואר בכתב האישום לא הוגשה תלונה במשטרה בגין גניבת הרכב וכי אין לראות בטיעון לפיו ידוע למבקש מיהו גונב הרכב כדי להצדיק את קבלת הבקשה.

באת כוח המשיבה ציינה כי בית המשפט המחוזי אף לא קיבל את עדויותיהם של עדי ההגנה האחרים.

באשר לטענתו של המבקש ביחס לחוקרת אשר גבתה את אמרת החוץ של העד, טענה באת כוח המשיבה כי בעדותה של החוקרת בבית המשפט היא לא ציינה כי העד אמר שאינו מזהה את המבקש.

13.

באת כוח המשיבה עמדה על כך שעל המבקש הוטל עונש מאסר לתקופה ארוכה. לטענתה, גם אם ימצא בית משפט זה לנכון להפחית את העונש, העונש לא יופחת במידה שיהיה בה כדי לאיין את הערעור.

לבסוף, טענה באת כוח המשיבה כי בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את כל השיקולים לקולא אך גם את השיקולים לחומרה וביניהם טיב המעשים, היעלמותו של המבקש למשך חודש עד שנעצר ואת ממצאי תסקיר שירות המבחן.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

15 .

בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט להביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר אך יחד עם זאת, עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה לא יפגע בזכויותיו של המבקש את עיכוב הביצוע במידה העולה על הנדרש [ראו: ע"פ 4512/09 ד"ר רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009)].

בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול, עליו להתחשב: בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה; באורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; בסיכויי הערעור להתקבל; בעברו הפלילי של המבקש; בהתנהגותו במהלך המשפט; בנסיבותיו האישיות של המבקש ובשאלה האם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין [ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ), פסקה 18 להחלטתה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ; ע"פ 2771/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2008)].

16.

במקרה דנן המבקש אכן הינו אדם צעיר ובן למשפחה נורמטיבית אשר התייצב לכל הדיונים בעניינו יחד עם בני משפחתו. כן יש לציין כי בקשתה של המשיבה לעצור את המבקש עד תום ההליכים נגדו נדחתה בבית המשפט המחוזי והמבקש שוחרר בתנאים מגבילים.

מנגד, המבקש הורשע בעבירות חמורות ביותר שנעברו בנסיבות קשות, בהן בריחה מנציגי החוק תוך סיכון ממשי של נוסעים והולכי רגל וניסיון מכוון לפגוע בשוטר ובמתנדב. לעניין זה יפים דבריו של השופט ס' ג'ובראן בע"פ 5881/09 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.1.2010), שאליהם אף הפנה בית המשפט המחוזי בגזר דינו מיום 22.3.2010, לפיהם:

"המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר, והתנהגות שכזו צריכה לגרור ענישה משמעותית ומרתיעה ביותר מאחורי סורג ובריח. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערער בחוצפה ובעזות מצח ברח מנציגי החוק תוך סיכון ממשי של עוברי דרך ברחובותיה של עיר. כפי שכבר נאמר בעבר על ידי בית משפט זה התופעה של סירוב נהגים לציית להוראות שוטרים, ובריחה מאנשי החוק תוך כדי נסיעה פרועה ומסוכנת ברכב, קיבלה בשנים האחרונות מימדים מדאיגים. "חמורה במיוחד היא העובדה שרבים חוטאים בכך, אף שנהיר להם כי מעשיהם עלולים להסתיים בקיפוח חיי אדם או בפציעתם של נוסעים ונהגים תמימים הנקלעים, לרוע מזלם לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה" (בש"פ סראיעה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 2.4.2006)). על כן נקבע כי יש להחמיר בעונשם של מי שמסכנים את שלום הציבור בנהיגה פרועה תוך זלזול בוטה בנציגי החוק. "בית המשפט מצווה להעביר את המסר החשוב כי חיי אדם אינם הפקר וכי נהגים מוכרחים ליטול אחריות על מעשיהם שעה שהם יושבים מאחורי הגה המכונית, שהיא ככלי נשק (ע"פ 6833/06 עמאש נ' מדינת ישראל , פס' 11 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.1.2010) ראו גם ע"פ 1214/08 אלעסם נ' מדינת ישראל , סעיף 12 לפסק הדין (טרם פורסם, 15.12.2008); ע"פ 217/04 אלקורעאן נ' מדינת ישראל , סעיף 16 לפסק הדין (לא פורסם, 29.6.2005); ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן

(לא פורסם, 11.11.2004))."

17 .

איני סבור שיש בטענות שהועלו על ידי המבקש כנגד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי כדי להצדיק את קבלת בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר. לעניין עדותו של יורי מלייב, מהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי שהדברים שמסר העד בחקירתו במשטרה הם בעלי תוקף ומשקל, הן מכוח המסקנה כי העד אישש את דבריו במשטרה בעדותו בבית המשפט, והן מכוח העדפת אמרותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט בשלב החקירה הנגדית (אז שינה את גירסתו) בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות. בנסיבות אלה, אני סבור כי מתן משקל לדבריו של יורי מלייב אינו עולה כדי "עיוות בולט בפסק הדין המרשיע", המצדיק עיכוב ביצוע עונש מאסר במהלך תקופת הערעור [ראו: עניין שוורץ , בפסקה 18(ג) להחלטתה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ]. ויודגש, ההכרעה בשאלת המשקל שראוי היה להעניק לדבריו של יורי מלייב שמורה למותב אשר ידון בערעורו של המבקש לגופו של עניין.

יש לציין עוד כי הגם שעדותו של מלייב היוותה ראיה מרכזית בהרשעת המבקש, לא הייתה היא ראיה יחידה ולצידה עמדה ראיה נסיבתית וראיות חיזוק נוספות, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, בית המשפט המחוזי מצא את גרסתו של המבקש "עקורה מן המציאות ומופרכת מבסיסה" ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים עליי לציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי לא ניתן לשלול קביעה זו של בית המשפט המחוזי. טענתו של בא כוח המבקש לפיה התגלתה לאחרונה זהותו של האדם אשר גנב את רכבו אינה מעוגנת, בשלב זה, בראיה כלשהי ועל כן אין היא מצדיקה היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע העונש.

שיקול מרכזי נוסף המטה את הכף נגד קבלת הבקשה לעכב את ביצוע העונש הינו העובדה שבית המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש מאסר ממושך למדי בן 40 חודשים. אורך תקופת המאסר מהווה שיקול חשוב בהחלטה האם לעכב את ביצועו של עונש מאסר אם לאו, וכאשר תקופת המאסר נשוא הערעור אינה קצרה, קטן החשש כי המבקש יסיים לרצות את עונשו או ירצה את חלקו העיקרי בטרם תמוצה זכות הערעור שלו, ולפיכך אין הצדקה לעכב את עונש המאסר בפועל [ראו: עניין שוורץ , בפסקה 18(ב) להחלטתה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ; ע"פ 10771/08 בוחניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.12.2008)].

18.

בא כוח המבקש הגיש לעיוני החלטות בית משפט זה אשר במסגרתן הורה בית משפט זה על עיכוב ביצוע עונשי מאסר ממושכים. ואולם, על בית המשפט לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הפרטניות ואין לגזור גזירה שווה מעניינו של נאשם אחד לעניינו של נאשם אחר [ע"פ 6099/94 שרביט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.1994); ע"פ 2832/10 בוחבוט נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2010)]. בנסיבות מקרה זה, כפי שפורטו לעיל, שוכנעתי כי ידו של האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר הינה על העליונה וכי אין בנימוקים שהציג המבקש כדי להצדיק עיכוב ביצוע העונש.

19.

נוכח דברים אלו, דין הבקשה להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ב', ה-3.5.2010, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בפרק הזמן אשר יחלוף עד למועד ההתייצבות יחולו על המבקש, בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2010, התנאים המגבילים אשר חלו עליו טרם מתן גזר הדין.