ע"פ 5939/12 דמיטרי פשקוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (מפי כב' השופטת ז' בוסתן ), בתיק עפ"ת 53657-07-12, מיום 31.7.2012, בגדרה נדחתה בקשת העורר להפסקת ריצוי המאסר אשר הטיל עליו בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה, בתיק ת"ד 8204-10-10, ביום 9.7.2012 (מפי כב' סג"נ, אטליא וישקין ).

רקע והליכים

2.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את העורר במיוחס לו בכתב האישום, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, על כך שביום 19.6.2010, נהג ברכב כשבגופו 700% אלכוהול בליטר אוויר נשוף, וכי כתוצאה מכך איבד העורר שליטה, התנגש בעמוד תאורה ונחבל בגופו. בגין מעשים אלו, יוחסו לעורר עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בקשר עם סעיף 38(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), בקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לחוק העונשין, בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה; ועבירה של גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

3.

במסגרת הסדר הטיעון הסכימו הצדדים כי העורר ישלח לתסקיר שירות מבחן וכי טיעוני המשיבה לעונש יותאמו לאמור בו, כך שאם התסקיר יהיה חיובי יעתרו הצדדים לענישה שיקומית, ואם לאו, תעתור המשיבה לעונש של מאסר בפועל. ואכן, ביום 4.7.2012, התקבל תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, בו נאמר כי על אף שהעורר לא הגיע לפגישה אליה זומן במסגרת תיק זה, שיחות קודמות עימו מלמדות על התמכרותו הקשה לסמים ולאלכוהול וכי ללא טיפול מקיף וארוך טווח, קיים סיכון גבוה לנסיגה במצבו.

4.

ביום 9.7.2012, גזר בית המשפט לתעבורה את דינו של העורר, והשית עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; וכן פסילה בפועל של רישיון הנהיגה למשך 24 חודשים.

5.

מיד לאחר מתן גזר הדין, דחה בית המשפט לתעבורה את בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בית המשפט קבע כי, מאחר שהעורר מהווה סכנה לעצמו ולאחרים, ולאור העובדה שהסדר הטיעון כלל אפשרות של הטלת מאסר בפועל, הרי שאין מקום לעיכוב ביצוע עונש המאסר. עקב כך, נשלח העורר לריצוי מאסרו, מיד לאחר הקראת גזר הדין וההחלטה הנ"ל.

6.

ביום 29.7.2012, הגיש העורר לבית משפט המחוזי מרכז ערעור על חומרת העונש שהושת עליו, ובצידה בקשה דחופה להפסקת ביצוע עונש המאסר, עד להכרעה בערעור. בבקשה נטען כי העורר סבור כי סיכויי ערעורו טובים להתקבל; כי אין לו כל עבר פלילי, והוא מעולם לא ריצה עונש מאסר; כי מעשיו אינם מציגים מסוכנות כלשהי ואינם מחייבים את כליאתו המיידית בטרם מיצה את זכות הערעור; כי העורר היה משוחרר לאורך כל ההליך והתייצב כמעט לכל הדיונים, למעט אחד; כי הסתמכות בית המשפט על התסקיר אינה ראויה, בהיותו מבוסס על שיחות שהתקיימו עם העורר בעבר במסגרת תיק אחר; וכן כי העורר, צעיר יליד 1989, גדל ללא אב והוא שכל את אימו לפני כחודשיים, עקב מותה הפתאומי מאירוע מוחי. לאור האמור לעיל, התבקש בית המשפט המחוזי להורות על הפסקת עונש המאסר, עד לשמיעת הערעור.

7.

ביום 31.7.2012, דחה בית המשפט המחוזי מרכז את בקשתו של העורר, לאחר ששמע את טענות הצדדים. בית המשפט קבע כי לא נמצאו טעמים מיוחדים המצדיקים את קטיעת ריצוי עונשו של נאשם, אשר כבר החל לרצותו, בשים לב לכך שהערעור נסב על חומרת העונש בלבד; כי עד המועד הקבוע לדיון בערעור יחלפו רק מספר חודשים בהם ירצה העורר את עונש המאסר שהוטל עליו; וכי לא תחסם האפשרות בפני ערכאת הערעור להתערב במשך תקופת המאסר, אם תמצא זאת לנכון.

הערר

8.

בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי, טוען בא כוח העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את בקשת העורר וקבע כי אין הוא עומד בקריטריונים הקבועים בהלכה בעניין זה; כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את הסבריו של העורר לאי התייצבותו לשיחה עם שירות המבחן, לרבות העובדה שבתקופה זו שכל העורר את אימו עקב מותה הפתאומי; וכן כי שגה בית המשפט לתעבורה אשר החמיר יתר על המידה עם העורר והשית עליו עונש מאסר, על אף שלא נגרמה פציעה לאיש מלבד לעורר עצמו, ולמרות שזו לו העבירה הראשונה מסוג זה.

9.

המשיבה מתנגדת לקבלת הבקשה, וטוענת כי בדין דחו שתי הערכאות את בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע עונשו. לטענת המשיבה, סיכויי הערעור אינם גבוהים, וזאת, בהסתמך על האמור בתסקיר בעניינו של העורר; לאור העובדה שהעונש שהוטל על העורר אינו חורג ממסגרת הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים; וכן נוכח העדר נכונותו של העורר להישלח להליך גמילה במוסד סגור.

10.

ביום 22.8.2012, קיימתי דיון בעניינו של העורר, ובהסכמת הצדדים החלטתי כי העורר יופנה אל שירות המבחן למבוגרים, על מנת להמציא תסקיר מעודכן בעניינו, וכי לאחר קבלתו ולאורו, תבחן המשיבה את עמדתה. ביום 29.8.2012, התקבל תסקיר משלים בעניינו של העורר, המבוסס על מידע מגורמי הטיפול בבית הסוהר " חרמון ", אשר מסרו, כי בתקופת שהותו בבית הסוהר, העורר לא גילה בעיות התנהגות; כי בדיקות השתן שמסר נמצאו ללא שרידי סם; וכי העורר מודע לבעיית ההתמכרות ומבטא מוטיבציה לקבל עזרה טיפולית במסגרת המאסר. עם זאת, גורמי הטיפול התרשמו כי מדובר בבחור צעיר שטרם גיבש גבולות פנימיים וזקוק לטיפול במסגרת סגורה.

11.

ביום 4.9.2012, הודיעה המשיבה כי אין שינוי בעמדתה וכי התנגדותה לבקשה להפסקת ריצוי עונשו של העורר עומדת בעינה. נטען כי, העונש שהוטל על העורר הולם את מעשיו ומהווה הגנה נאותה על הציבור; כי אין בדחיית הבקשה כדי לסכל את הערעור, באשר הדיון בו נקבע לחודש נובמבר 2012; כי לנוכח האמור בתסקיר המבחן המשלים, קלושים הסיכויים כי העונש יומר לעונש אחר שאינו מאסר בפועל. משכך, נטען, כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות המצדיקות הפסקת ריצוי עונש המאסר.

דיון והכרעה

12.

לאחר שבחנתי את הערר, ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו להתקבל. נזכיר תחילה, כי ככלל עונש מאסר אשר הושת על נאשם יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין, ואין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע עונשו (ראו, למשל, ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2010); ע"פ 8397/10 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.11.2010)).

לשם הכרעה בשאלה אם יש לעכב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לבחון מספר שיקולים ולאזן ביניהם. בין השיקולים המנחים את מלאכת האיזונים ניתן למנות, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבות ביצועה; את אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; את טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; את עברו הפלילי של המבקש; את התנהגות המבקש במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות; וכיוצא באלו (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000)). אל שיקולים אלו מצטרף שיקול נוסף, התומך בדחיית עיכוב העונש, וזאת מקום שמבקש עיכוב הביצוע כבר החל בריצוי עונשו. במקרים כגון דא נדרשים טעמים מיוחדים כדי להצדיק את קטיעת עונש המאסר (ראו, לעניין זה, ע"פ 8605/04 מרצ'נקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.2004); ע"פ 2818/10 נג'אר

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7 .10.2010); ע"פ 5961/11 וליד קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2012)).

13.

סבורני, כי יישום ההלכה בנסיבות המקרה דנן, מביא לידי מסקנה, כי אכן קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את הפסקת ריצוי מאסרו של העורר. ראשית, אין לומר כי סיכויי ערעורו של העורר לעניין העונש נמוכים הם. זאת, בין היתר, בשים לב לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות; גילו הצעיר; העדרו של עבר פלילי; וכן נוכח העובדה כי גורמי הטיפול בבית מאסרו מסרו כי העורר לא גילה בעיות התנהגות, והיותו נקי משרידי סם, תוך גילוי מוטיבציה לקבל עזרה טיפולית.

14.

שנית, בהינתן העובדה שהעורר ריצה עד כה כשלושה חודשי מאסר (שהם כרבע מתקופת מאסרו הכוללת), הרי שעולה חשש כי עד להחלטה בערעור ירצה העורר תקופת מאסר נכבדה, אשר תציב את ערכאת הערעור בפני מעשה עשוי ולא תאפשר התערבות עמוקה בעונשו. כך גם, מן הראוי שהערעור יישמע מתוך ראייה כוללת, וללא מגבלות הנובעות מתקופת המאסר אותה ריצה עד לדיון בערעור.

15.

שלישית, יש ליתן משקל אף לעברו הפלילי הנקי של העורר ולהתנהגותו במהלך המשפט, עת שהודה בעובדות כתב האישום והיה משוחרר לאורך כל ההליך, משך כשנתיים ימים, במהלכם התייצב כמעט לכל הדיונים. כמו גם, לכך שהעבירות אותן ביצע, על אף חומרתן הרבה, הסתיימו ללא נפגעים, למעט פציעתו של העורר עצמו ונזק לרכוש.

16.

לאור האמור לעיל, סבור אני כי במקרה דנן גובר האינטרס הפרטי של העורר בהפסקת ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, על האינטרס הציבורי בהשארתו בבית הסוהר.

בשולי החלטתי זו, הנני רואה להוסיף כי דעתי אינה נוחה מכך שנדחתה בקשתו של העורר לעיכוב ביצוע עונשו, למצער לצורך התארגנות לקראת תחילת ריצוי מאסרו.

סבורני, כי בהעדר טעמים מיוחדים אין לדחות על הסף בקשה לעיכוב מסויים של ריצוי עונש מאסר, שעה שהנאשם היה משוחרר ממעצר, טרם הינתן גזר דינו.

סוף דבר

17.

הנני מורה על עיכוב המשך עונש המאסר שהושת על העורר, והוא ישוחרר מהמאסר, עם הינתן החלטה זו.