ע"פ 5049/15 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת מ' ברק-נבו ), בת"פ 36987-05-15, מיום 1.7.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

נגד המערער הוגש לבית משפט השלום בכפר סבא כתב אישום מתוקן, המייחס לו ריבוי עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכתב האישום המתוקן עולה, כי במהלך השנים 2013-2011, במועדים שאינם ידועים במדוייק למאשימה, נהג המערער לבצע מעשים מגונים בקטינה ל', ילידת 21.3.1998, בּתה של בת זוגו דאז. המערער, כך נטען, נהג לאונן מול ל' תוך שהוא מורה לה לצפות בו, עד אשר הגיע לפורקן מיני. בנוסף, נהג המערער ללטף את ל' בישבנה, בחזה, ובאיבר מינה.

3.

על יסוד הודאתו, הורשע המערער, ביום 2.12.2014, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.

4.

טרם שניתן גזר דינו של בית משפט השלום, ביקש המערער לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, בטענה כי הסדר הטיעון עם המשיבה " גובש במסדרונות בית המשפט, בלא שהיה [למערער] זמן לחשוב ולעכל אותו ואת השלכות הודאתו ". לאחר שהאזין לטיעוני הצדדים, החליט בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נ' בכור ) לדחות את בקשתו זו של המערער. נקבע, כי המערער הודה במסגרת הסדר טיעון, שעה שהיה מיוצג " לכל אורך הדרך " על-ידי עורך דין, והובאו לידיעתו כלל הנתונים הרלוונטיים לשם גיבוש החלטתו. בהתאם לכך, ובשים לב לעובדה שלא הובעו על-ידי המערער כל התנגדות או רצון לחזור בו מהודאתו, התרשם בית משפט השלום כי ההודאה נמסרה מרצונו החופשי של המערער, ולכן אין מקום לבטלה.

5.

ביום 16.4.2015, גזר בית משפט השלום את דינו של המערער, והשית עליו את העונשים הבאים: 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, את העבירה בה הורשע; פיצוי כספי ל-ל', בסך 25,000 ₪; וקנס כספי בסך 2,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. בית משפט השלום קבע, כי המערער יחל לרצות את עונשו בו ביום, היינו החל מתאריך 16.4.2015.

6.

ביום 19.5.2015, הגיש המערער הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הנסובה, בעיקר, על החלטתו של בית משפט השלום לדחות את בקשתו של המערער לחזור בו מן ההודאה. נטען, כי העובדה שהבקשה לחזרה מן ההודאה, הוגשה לאחר יומיים בלבד ממועד מתן ההודאה בפני בית משפט השלום, מעידה על רצונו האותנטי של המערער לחזור בו מהודאתו. לכן, כך סבר המערער, שגה בית משפט השלום בקובעו כי מדובר בהודאה שנבעה מתוך רצונו החופשי של המערער. לחלופין, השיג המערער על חומרת העונש שהושת עליו. יצויין, כי הודעת ערעור זו הוגשה על-ידי סנגורו הקודם של המערער, עו"ד נחמי פיינבלט, אשר ייצג אותו גם בהליך שהתקיים בבית משפט השלום.

הדיון בערעורו של המערער בבית המשפט המחוזי, נקבע ליום 13.10.2015.

7.

בד בבד עם הגשת הודעת הערעור, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת עליו, עד להכרעה בערעור. בהחלטה, מיום 1.7.2015, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע. נקבע, כי עניינו של המערער אינו עונה על אמות המידה שנקבעו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ), לשם עיכוב ביצוע עונש מאסר. זאת שכן, בית המשפט המחוזי סבר, כי העבירות בהן הורשע המערער חמורות; תקופת מאסרו " אינה קצרה "; וסיכויי הערעור אינם גבוהים.

הערעור על ההחלטה, וטענות הצדדים בדיון

8.

ביום 20.7.2015, הגיש המערער, באמצעות בא-כוחו החדש, עו"ד שי ברק, " הודעת ערעור " על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. המדובר, כך לשיטתו של המערער, ב" חזרה מההודאה זמן קצר לאחר [שהמערער] נתן אותה ". המערער הוסיף וטען, כי נגרם בעניינו " כשל חמור בייצוג ", באשר הודאתו נמסרה תחת לחץ, שעה שהוא הביע הסתייגות מהודאתו, כאשר הוא " לא הודה בלב שלם ". נטען בהמשך, כי יש מקום להורות על עיכוב ביצוע עונשו של המערער, לנוכח נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות. לבסוף, סבר המערער כי על אף שהוא מרצה כבר כשלושה חודשים ממאסרו, " עדיין לא סוכלה חשיבותו של עיכוב הביצוע ".

בדיון שנערך בפניי, ביום 5.8.2015, הוסיף בא-כוחו של המערער, עו"ד ברק, כי לערעורו של המערער " סיכויים של ממש " להתקבל, באשר בקשתו לחזור בו מן ההודאה איננה בגדר " צעד טקטי ". המדובר, כך לגישתו של עו"ד ברק, ברצון כן ואמיתי מצידו של המערער לחזור בו מהודאה, אשר נמסרה " בלחץ של עורך דינו ובלחץ הצדדים ".

9.

המשיבה, אשר יוצגה על-ידי עו"ד אייל כהן, טענה כי אין מקום לקבל את ערעורו של המערער. תחילה טען עו"ד כהן, כי בקשתו של המערער לחזור בו מהודאתו נבעה אך ורק בשל כך שהוא התחרט על עצם הודאתו, וטעם זה אינו מצדיק להיעתר לבקשה כגון דא. עוד נטען, כי אין להסיק כי המערער היה נתון בלחץ בעת שהסכים להסדר הטיעון, רק בשל כך שהוא הודה " במסדרונות בית המשפט ", באשר באופן זה נערכים הסכמים רבים בין המאשימה לנאשמים או באי-כוחם. לבסוף, ובמענה לטענתו של המערער בנוגע לכשל בייצוגו, טען עו"ד כהן כי הדבר לא גובּה באסמכתא כלשהי, ולא צורפה תגובתו של בא-כוחו הקודם של המערער.

דיון והכרעה

10.

בפתח הדברים, ראוי לציין כי ספק בעיניי אם עומדת למערער דנן זכות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ויתכן כי ההליך המתאים יותר, לדיון בסוגייה זו, הינו במסגרת בקשה לרשות ערעור. ואולם, מאחר ששאלה זו טרם התבררה די צורכה בבית משפט זה, מן הראוי להותירה, בעת הזו, בצריך עיון. על-כן, החלטתי לבחון את עניינו של המערער תחת אספקלריה של בקשה רגילה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, ולאור אמות המידה שנקבעו בעניין שוורץ .

לאחר שבחנתי את החומר שהונח לפניי, ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים בדיון שנערך בנושא זה, ביום 5.8.2015, נחה דעתי כי יש לדחות את ערעורו של המערער, ולהותיר על כנה את החלטתו של בית המשפט המחוזי.

11.

הלכה מושרשת היא, כי עונש מאסר אשר הושת על נאשם, יבוצע מיד לאחר קביעת עונשו, ואין די בהגשת ערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש. יחד עם זאת, לבית המשפט מסוּר שיקול דעת להורות, בנסיבות מיוחדות, על עיכוב ביצוע העונש. בין השיקולים הצריכים לעניין, על בית המשפט ליתן דעתו לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש ונסיבות ביצוען; משכה של תקופת המאסר שנקבעה למבקש; טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; עברו הפלילי של המבקש; התנהגותו במהלך המשפט; ונסיבותיו האישיות (עניין שוורץ ; ע"פ 5939/12 פשקוב נ' מדינת ישראל (5.9.2012) (להלן: עניין פשקוב ); ע"פ 5133/15 אגבאריה נ' מדינת ישראל (5.8.2015); ע"פ 3248/13 סלאמה נ' מדינת ישראל (8.5.2013 ). עוד יש להזכיר, כי כאשר המבקש החל לרצות את עונשו, הרי שהבקשה " לעיכוב ביצוע ", משמעה, הלכה למעשה, בקשה להפסקת עונש מאסר, והיעתרות לבקשה כגון דא, תיעשה אך ורק מ" טעמים מיוחדים " (עניין פשקוב ; ע"פ 5775/14 אבו נ'גמה נ' מדינת ישראל (22.10.2014)).

12.

ובחזרה לענייננו. ראשית, נראה כי תקופת מאסרו של המערער עומדת לו לרועץ. על המערער נגזרו, כאמור, 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ומדובר בתקופת מאסר ממושכת אשר אין בה כדי להצדיק, ככלל, את עיכוב ביצוע העונש. לכך יש להוסיף את העובדה שהמערער החל בריצוי עונשו, ואינני מוצא בעניינו " טעמים מיוחדים " המצדיקים את קטיעת מאסרו בשלב זה.

13.

שנית, ובנוגע לסיכויי ערעורו של המערער, אציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכויי הערעור אינם נראים מבטיחים במיוחד. המדובר בהודאה שמסר המערער, שעה שהיה מיוצג, ולאחר שאישר כי כתב האישום המתוקן הוקרא לו והוא הבינו, ואף הובהר לו כי בית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון. למעשה, המערער לא סיפק טעם של ממש המצדיק להתיר לו לחזור בו מהודאתו.

אשר לטענתו של המערער בדבר הכשל בייצוג, סבורני כי לא ננקטו ההליכים המקדמיים הנדרשים לשם העלאת הטענה. המערער נמנע, לאחר שהועלתה על-ידו טענה מעין זו, להציג את עמדת בא-כוחו הקודם, ולאפשר לו להתייחס לטענות המערער בהקשר זה. זאת, בנוסף למשוכה הגבוהה אשר עומדת בפני המערער על מנת להוכיח את טענתו בנוגע לכשל בייצוג.

14.

נזכיר, כי הערעור בעניינו של המערער בבית המשפט המחוזי נקבע, ליום 13.10.2015, ואין מדובר במועד רחוק. משכך, אינני סבור כי מצבו האישי והמשפחתי של המערער, מצדיק את עיכוב ביצוע עונשו.

15.

על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דין ערעורו של המערער להידחות.