ע"פ 5921/12 יהודה סבג נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט נ' סולברג ), בתיק ת"פ 326/09, מיום 28.6.2012, שבגדרו נדון המבקש ל-16 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הופעל עונש מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, שהושת על המבקש בתיק קודם (ת"פ (מחוזי ירושלים) 2130/06), חציו בחופף וחציו במצטבר. בסך הכל, הושתו על המבקש 25 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שמתוכם נוכו 8 חודשים ו-16 ימים, שבהם היה נתון המבקש במעצר. בנוסף לכל אלה, הטיל בית המשפט על המבקש קנס כספי בשיעור של 1,000 ₪, וחייבו בתשלום פיצויים בסך של 10,000 ₪ למשפחות המתלוננים.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

2.

בית משפט קמא הרשיע את המבקש בעבירות של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין ); חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333, בקשר עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין; פציעה, לפי סעיף 334 לחוק העונשין, ובעבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3.

מהכרעת דינו של בית-המשפט קמא עולה, כי הראיות העיקריות אשר עמדו לפניו, לשם הוכחת הנטען בכתב האישום, הן עדויותיהם של עדי התביעה השונים, ובפרט עדויותיהם של המתלוננים.

בהכרעתו ציין בית משפט קמא, כי על אף שעדויותיהם של המתלוננים אינן חפות מקשיים, ועל אף שגרסתם הראשונית של שניים מבין שלושת המתלוננים אינה זהה לגרסתם הסופית, הרי שהמתלוננים תיארו את אירועי אותו יום באופן דומה ובפירוט ראוי, תוך שהם סיפקו מניע למעשיו של המבקש.

את שינוי גרסאותיהם תלה בית משפט קמא בפחד שחשו המתלוננים מהמבקש, ובחששם פן יבולע להם באם יתלוננו, לא כל שכן, אם יעידו כנגדו.

אל מול קביעות אלו, ציין בית משפט קמא, בהתייחסו לגרסאותיו של המבקש, כי אלו השתנו באופן מהותי, פעם אחר פעם, ועמדו בסתירה מהותית לגרסת חברו הקטין, אשר אף הוא נטל חלק באירועי אותו ערב. יתירה מזאת, בית משפט קמא קבע, כי לא זו בלבד שגרסתו הסופית של המבקש הופרכה בבית-המשפט אלא מדובר בגרסה כבושה , שלא ניתן לה הסבר סביר, ולכן אינה יכולה לעמוד לו לעזר.

4.

על יסוד התשתית הראייתית שהונחה לפניו, קבע בית משפט קמא, כי בצהרי ה-24.1.2009, עת נפגשו, באקראי, במגרש הכדורגל השכונתי, תקף המבקש את המתלונן העיקרי באגרופים, תוך השמעת איומים כלפיו. זאת, על רקע מערכת יחסים עכורה ששררה בין השניים, וללא כל התגרות מצד המתלונן העיקרי.

עוד עולה מהכרעת דינו של בית משפט קמא, כי בערבו של אותו יום נתקלו, באקראי, המבקש וחברו הקטין עם המתלונן העיקרי ועם בני משפחתו. במהלך מפגש זה, התפתחה תגרה בין המבקש לבין המתלונן העיקרי, אביו ואחיו, שבמהלכה הכה המבקש, באגרופיו ובאמצעות אבן, בפניו של האב ויידה, ביחד עם חברו הקטין, אבנים לעבר אחד מאחיו של המתלונן העיקרי. כתוצאה ממעשים אלו, נפצע האב ונזקק לטיפול בבית-חולים, ואילו האח נזקק לטיפול כירורגי, לאחר שאחת מהאבנים שהשליך המבקש שברה את לסתו.

5.

עוד ציין בית משפט קמא, כי שני המפגשים התרחשו תוך שהמבקש מפר את תנאֵי מעצר הבית שבו היה נתון, במסגרת הליכים פליליים אחרים שהתנהלו נגדו באותה העת.

בהתייחסו לטענת המבקש, לפיה לא הוא שיידה את האבן שפגעה בלסתו של האח, אלא אותו קטין, ציין בית משפט קמא, כי גם לו הייתה מתקבלת גרסתו זו, הרי שאין בכך כדי לפטור את המבקש מאחריותו הפלילית למעשה זה. גם אם אותו קטין הוא זה שיידה את האבן שריסקה את לסתו של האח, הרי שבגרסתו האחרונה הודה המבקש, כי יידה אבנים אל עבר המתלוננים. משכך, מדובר בתוכנית עבריינית משותפת, אשר המבקש היה הכוח המניע שמאחוריה, ובנסיבות העניין עסקינן בביצוע עברייני בצוותא.

6.

לאור דברים אלו, קבע בית משפט קמא, כי מכלול הראיות שהובאו בפניו מוכיח את אשמת המבקש מעבר לספק סביר, ולפיכך הרשיע את המבקש בכל העבירות, אשר יוחסו לו בכתב האישום.

7.

בבואו לגזור את דינו של המבקש, ציין בית משפט קמא, מחד גיסא, את האלימות הקשה שבמעשי המבקש, את הפגיעות – הנפשיות והפיזיות – שהסבו מעשים אלו למתלוננים, ואת היותו של המבקש אדם אלים, החוזר לסורו פעם אחר פעם. מאידך גיסא, נתן בית משפט קמא את דעתו לרקעו החברתי והכלכלי הקשה של המבקש, המהווה שיקול לקולא בגזירת עונשו.

לאור האמור, גזר בית משפט קמא על המבקש את העונשים המפורטים בפסקה 1 לעיל.

8.

ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש, עוכב על-ידי בית משפט קמא, למשך 33 ימים, ולאחר מכן עוכב על-ידי בית משפט זה, עד להחלטה בבקשתו לעיכוב ביצוע העונש.

הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר

9.

המבקש מערער על הכרעת דינו של בית משפט קמא בלבד, בטענה כי נפלו בה מספר טעויות יסודיות, היורדות לשורש ההליך. ראשית, טוען המבקש, כי לפי אמות מידה משפטיות שגה בית משפט קמא, משנתן אמון במתלוננים ובגרסאות שמסרו, תוך ביטול אמינותה של גרסת המבקש. שנית, טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא משהתעלם ממשוא פניהם של חוקרי המשטרה, אשר עשו, לטענתו, כל אשר לאל ידם, כדי להרשיעו. זאת, לנוכח יחסיו העכורים של המבקש עם המשטרה. שלישית, מוסיף המבקש וטוען, כי שגה בית משפט קמא משלא קיבל את טענת ההגנה העצמית שהעלה.

10.

אשר לעניין יידוי האבנים, טוען המבקש, כי הכרעת דינו של בית משפט קמא נעדרת ממצא עובדתי המוכיח, מעבר לספק סביר, כי הוא זה שיידה את אותה אבן, אשר ריסקה את לסתו של האח.

בהמשך לכך, מוסיף המבקש וטוען, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי גם אם הושלכה אותה אבן על-ידי חברו הקטין, הרי שהמבקש אחראי בפלילים מכוח היות השניים בגדר מבצעים בצוותא. לטענת המבקש, המסכת העובדתית מעידה כי יידוי האבנים לא תוכנן מראש אלא מדובר במעשה ספונטני של אותו קטין.

11.

לאור כל אלה, טוען המבקש כי יש לזכותו מהעבירות

שבהן הורשע, או, לכל הפחות, לזכותו מהאישומים הנוגעים ליידוי האבנים ולפציעתו של האח.

12.

לטענת המבקש, יש להיענות לבקשתו, ולעכב את ביצוע גזר הדין ממספר טעמים. ראשית, כך נטען, הסוגיות המועלות בהודעת הערעור מלמדות כי קיימים סיכויים טובים כי ערעורו יתקבל. הכוונה בעיקר, בשאלת אמינותם של עדי התביעה ולעניין אחריותו של המבקש כמבצע בצוותא. שנית, טוען המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל מתחזקים לנוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, המיוחס לכב' השופט נ' סולברג , בבית משפט קמא, בהרשיעו את המבקש. לסיום, המבקש טוען כי תקופת המאסר שנותרה לו לריצוי בפועל (כ-16 חודשים ומחצה) היא תקופה קצרה, שמקובל לראותה כתקופה, המצדיקה עיכוב ביצוע עונש המאסר.

דיון והכרעה

13.

בפתח הדברים, ראוי לציין כי, ככלל, עונש מאסר אשר הושת על נאשם, יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין של הנאשם, ואין בהגשת ערעור כשלעצמו, כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש (ראו, בין השאר, ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל ( לא פורסם , 26.5.2010); ע"פ 8397/10 זועבי נ' מדינת ישראל ( לא פורסם , 28.11.2010)).

14.

לגופם של דברים, יש להזכיר את ההלכה אשר יצאה מלפני בית משפט זה ( ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ )) לפיה במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על המבקש לשכנע את בית-המשפט, כי בנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר, מפני אינטרסים אחרים, העולים במקרה הקונקרטי.

ב ע"פ 5939/12

פשקוב נ' מדינת ישראל ( לא פורסם , 5.9.2012), עמדתי בקצרה על אותן עקרונות שנקבעו בעניין שוורץ, באמרי:

"לשם הכרעה בשאלה אם יש לעכב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לבחון מספר שיקולים ולאזן ביניהם. בין השיקולים המנחים את מלאכת האיזונים ניתן למנות, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבות ביצועה; את אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; את טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; את עברו הפלילי של המבקש; את התנהגות המבקש במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות; וכיוצא באלו" (ראו בעניין זה ע"פ 2636/12 שלוש נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.5.2012) ).

15.

בענייננו, ניתן לדלות מנימוקי המבקש שלוש טענות עיקריות. ראשית, מדובר בטענות המתייחסות, בעיקרן, לממצאי עובדה ומהימנות. שנית, מדובר בטענות משפטיות בדבר אחריותו של המבקש כמבצע בצוותא, ושלישית טענות בדבר משוא פנים המיוחס לכב' השופט נ' סולברג , שופט בית-המשפט המחוזי דאז.

אעבור לדון בטענות אלו, אחת לאחת.

מהימנותן של הראיות

16.

בענייננו, ביסס בית-משפט קמא את הכרעת דינו על עדותם של המתלוננים ועל עדויותיהם של עדים אחרים, כמפורט בהכרעת הדין. כאמור לעיל, בית משפט קמא מצא כי גרסאות המתלוננים אמינות, חרף סתירות מסוימות שעלו בהן.

מנגד, גרסתו של המבקש, אשר שונתה פעם אחר פעם לאורכו של ההליך, נמצאה בלתי אמינה, ונקבע לגביה כי מדובר בגרסה כבושה , שלא ניתן לה הסבר מניח את הדעת, ולפיכך, אינה יכולה להתקבל.

17.

כלל ידוע במשפטנו הוא כי, ככלל, ערכאת ערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. זאת, לנוכח היתרון האינהרנטי המוקנה לערכאה הדיונית, בשל התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים והראיות שנשמעו לפניה (ראו למשל,

ע"פ 2977/06

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.03.2008)).

בע"פ פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.2012), חזר בית-משפט זה על מושכלות ראשונים, בקובעו:

"יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות מצדיקה כי בית משפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות במסקנותיה, למעט מקרים חריגים. ההסתכלות באופן בלתי אמצעי על תגובות העד, הבעת פניו, התרגשותו, אופן דיבורו, המשולבת עם בחינת תוכן הדברים ושקילתם במסגרת הכוללת היא הדרך בה מתגבשת מסקנתם של השופטים".

(ראו גם, ע"פ 6968/09

יונס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 30.08.2012); ע"פ 5382/11

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.5.2012); ע"פ 5484/11

פלוני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 19.4.2012); ע"פ 6020/07

גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.2009); ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008); ע"פ 4629/09

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.11.2009); ע"פ 1275/09

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.9.2009); ע"פ 9352/99

יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632 (2000). לעניין החריגים להלכה זו ראו ע"פ 2439/10

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 06.06.2012) וכן ע"פ 8149/09

אבשלום נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 08.09.2011)).

18.

מעיון בהכרעת דינו המקיפה והמנומקת של בית משפט קמא, עולה, כי בחינת העדויות שנשמעו לפניו, נעשתה בקפידה רבה, תוך התייחסות לטענותיו של המבקש מבלי להתעלם מסתירות וקשיים שנמצאו בהן. סבורני, כי בנסיבות אלה, כאשר מדובר בערעור על קביעות מהימנות וממצאי עובדה, סיכויי הערעור, בגדרה של טענה זו, אינם טובים, ואינני רואה להרחיב מעבר לכך.

נושא הביצוע בצוותא

19.

בפתח הדברים בהקשר זה, אל לנו לשכוח כי בית משפט קמא קבע מפורשות כי המבקש הוא זה שהשליך את האבן אשר פגעה בלסתו של האח – הוא ולא אחר. האמירה בדבר אחריותו של המבקש כמבצע בצוותא עלתה באורח חלופי, ורק בשולי הכרעתו של בית משפט קמא. לפיכך, ולמעשה, הדיון באחריותו של המבקש כמבצע בצוותא אינו נדרש לצורך הכרעה בבקשה. יחד עם זאת, מצאתי ליחֵד מספר מילים לטענות המבקש, בעניין זה.

20.

כזכור, טענתו העיקרית של המבקש היא שיידוי האבנים נעשה באורח ספונטני על-ידי חברו הקטין, ומשאין מדובר בתכנון מראש, הוא אינו נושא באחריות למעשה, כמבצע בצוותא.

21.

אמנם, הביצוע בצוותא מניח תיאום, חלוקת תפקידים, תכנון מוקדם, או הכנה משותפת של השותפים השונים. ואולם, לעיתים, יסודות אלו אינם נדרשים ותיתכן אף שותפות ספונטנית , אשר תהפוך את המעורבים, למבצעים בצוותא (ראו, בעניין זה, ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.01.2011), פסקה 22 לפסק דינו של השופט י' עמית וההפניות שם).

ויפים בהקשר זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין :

"[...] השניים ראו איש את מעשי רעהו [...] ונתקיים בהם הפסוק (זו הפעם - לרעה) : 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק' (ישעיהו מא ב). זה במקל וזה בסכין, השניים בצוותא-חדא חבלו במתלונן עד שכרע והובהל לבית-החולים. השותפות בין המערער לבין עלי היתה, אמנם, 'שותפות ספונטנית',

ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא , ועושה היא עבריינים למבצעים-בצוותא ..."

(ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, 28.04.1998 ) ; ראו והשוו: ע"פ 872/76 יוסף ישראל נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(3) 573 (1977); ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(3) 3 (1978) ) [הדגשה שלי – א.ש.].

לפיכך, גם בגדר טענה זו סיכויי הערעור אינם טובים במיוחד.

הטענה בדבר משוא פנים מצד כב' השופט סולברג

22.

אינני רואה מקום להרחיב בטענה זו, מאחר שלא מצאתי לה כל בסיס, ובא כוחו של המבקש, עו"ד יעקב קמר, אף לא עמד עליה בטיעונו בע"פ לפניי.

תקופת המאסר

23.

כאמור, המבקש נדון, בסך הכל, ל-25 חודשי מאסר בפועל, כאשר נותרו לו לריצוי כ-16 וחצי חודשים.

24.

אכן, משך המאסר שנותר למבקש לרצות, אינו ארוך במיוחד, עובדה אשר עשויה, כשלעצמה, להוות שיקול התומך בעיכוב ביצוע עונש המאסר. זאת, כדי להימנע ממצב שבו ירצה המערער חלק ניכר מעונשו, טרם שייבחן עניינו על-ידי ערכאת הערעור, דבר העלול לפגוע ביכולתו לממש באפקטיביות את זכות הערעור המוקנית לו (וראו: עניין שוורץ , בעמ' 278; ע"פ 7646/10 עאבדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2010)).

יחד עם זאת, הנני סבור, בנסיבות העניין אין ליתן לתקופת המאסר שנגזרה על המבקש, משקל מכריע בהחלטה בדבר עיכוב ביצוע עונשו. זאת, בעיקר משום שלא שוכנעתי כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין טובים, מבלי להרחיב בדבר.

25.

למכלול השיקולים בעניין זה, יש להוסיף גם את עברו הפלילי המכביד של המבקש, היותו אדם אלים החוזר לסורו פעם אחר פעם, ואת האלימות הקשה הגלומה לכאורה במעשיו, לנוכח הפגיעות שהסב למתלוננים.

סוף דבר

26.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אשר הושת על המבקש.

המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 23.10.2012, עד לשעה 09:00 לריצוי עונשו.