ע"פ 7919/10 עזאלדין עבאס נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ב' ארבל ) בת"פ 165/09 מיום 5.10.2010.

העובדות על פי כתב האישום

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה [לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )];

תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין); חבלה במזיד ברכב (לפי סעיף 413 לחוק העונשין); הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע [לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה )]; נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה) וחציית קו הפרדה רצוף (לפי סעיף 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961).

2.

על פי המתואר באישום הראשון, ביום 23.8.2009 נהג המבקש במכונית כאשר לא היה בידו רישיון נהיגה תקף. בדרכו נעצר על ידי קצין משטרה, אשר פתח את דלת המכונית וביקש מן המבקש לצאת. העורר נראה כאילו בכוונתו לצאת מן המכונית ואגב כך לחץ על דוושת הדלק של המכונית והחל להימלט מן המקום בנסיעה מהירה, כשהוא פוגע עם המכונית בקצין המשטרה, אשר עמד כאשר ידו מונחת על המכונית. כתוצאה מכך נהדף הקצין אל הכביש ונפל. מייד לאחר מכן החל המבקש בנהיגה מהירה ופרועה, אגב חציית קו הפרדה רצוף, אל הנתיב הנגדי, כך שכלי הרכב שנסעו בו נאלצו לסטות ממסלולם על מנת להימנע מפגיעה. מאוחר יותר התגלה המבקש על ידי שוטרים כשהוא נוהג בכפר נחאף. השוטרים חסמו את נתיב נסיעתו על ידי ניידת משטרה ואילו המבקש ניסה להימלט תוך שהוא מסיע את מכוניתו לאחור ופוגע בניידת המשטרה.

3.

על פי המתואר באישום השני, בחודש פברואר 2009 הגיעו שוטרים לבצע חיפוש על פי צו בבית המבקש. המבקש הסתתר מאחורי וילון מתחת לכיור המטבח וכאשר התגלה על ידי השוטרים החל להשתולל וניסה למנוע מן השוטרים לאזקו, כאשר אגב כך דחף שוטר אחד ובעט בו והדף שוטר נוסף בחזהו.

ההרשעה וגזר הדין

4.

בהכרעת הדין מיום 21.9.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות נשוא כתב האישום. לאחר שבחן את כלל הראיות אימץ בית המשפט המחוזי את גרסת המשיבה כפי שעלתה מעדויותיהם של עדיה, אשר נחזו כאמינות בעיני בית המשפט המחוזי והשתלבו עם יתר הראיות שהובאו על ידי המשיבה. נקבע כי סתירות בין העדויות השונות של עדי המשיבה, ככל שהיו, נוגעות לפרטים שוליים באירוע ונובעות ככל הנראה מפרק הזמן שחלף מהיום בו התרחשו האירועים. מנגד קבע בית המשפט המחוזי כי עדות המבקש לא נחזתה כאמינה והוא לא יכול היה לבסס עליה גרסה, בהיותה רצופה סתירות ותהיות. כן נקבע כי אין בעדויות שהוצגו מטעמו כדי לבסס ולו ספק סביר בדבר אשמתו.

5.

במסגרת גזר הדין מיום 5.10.2010 הדגיש בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, המצדיקות ענישה הולמת, בין היתר לנוכח ריבוין. בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לעברו הפלילי של המבקש. מנגד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הינו אדם אשר עבד לפרנסתו ולפרנסת בני משפחתו והתחשב גם בתקופה ששהה המבקש במעצר ולאחר מכן במעצר בית בתנאים מגבילים קשים ביותר. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא זקף לחובת המבקש את העובדה שניהל את משפטו עד תום, אך ציין כי המבקש לא הביע חרטה על מעשיו ולא הוכיח כי הפנים את חומרתם. לאחר ששקל את כלל השיקולים השית בית המשפט המחוזי על המבקש את העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו (מיום 23.8.2009 עד ליום 12.11.2009); 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר על עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וכן על עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות; חמש שנות פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה ושנה ומחצה של פסילה מותנית לשלוש שנים על כל עבירת תעבורה הנוגעת לאי ציות לאות שניתן על ידי שוטר במדים או עקיפה בדרך לא פנויה.

6.

המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר נסב על ההרשעה. במסגרת הערעור מעלה המבקש טענות סף בדבר פסלותו של ההליך כולו לנוכח הוראתו של בית המשפט המחוזי על הגשת סיכומים בכתב מיום 15.6.2010. כן מעלה המבקש טענות שונות לגופה של הכרעת הדין, לרבות טענה בדבר זיהויו על ידי השוטרים באירוע נשוא האישום הראשון וטענה בעניין העדר חוקיותו של המעצר באירוע נשוא האישום השני, אף אם החיפוש כשלעצמו היה חוקי. עוד טוען המבקש כי יש לנכות את משך התקופה בה שהה ב"מעצר בית מוחלט" מתקופת עונש המאסר בפועל שהושת עליו. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

7.

המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד איברהים סלימאן – טוען כי טענותיו בערעור הינן רציניות ויש בהן כדי להביא לקבלת הערעור. המבקש מדגיש כי טענותיו בערעור אינן מבקשות לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמות מעדים או קביעות מהימנות של ערכאה זו. המבקש טוען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב מהווה חקיקה שיפוטית פסולה הנוגדת את הוראת סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), דבר המצדיק, לשיטתו, את פסילת ההליך כולו. בהקשר זה מפנה המבקש להחלטה בבש"פ 128/98

עניסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.1998) (להלן: עניין עניסי ), במסגרתה בוטל הליך בשל "תופעת הסיכומים". המבקש טוען כי העובדה שסנגורו (דאז) לא התנגד להחלטה האמורה אין בה כדי לרפא פגם זה. לעניין האישום הראשון טוען המבקש כי בניגוד לאמור בהכרעת הדין, הוא לא טען בבית המשפט המחוזי לקיומן של סתירות בין עדויות השוטרים, אלא טענתו היחידה היא כי מדובר ב"זיהוי מועתק", דהיינו השוטרים סברו בטעות ובתום לב כי האדם שהתגלה בכפר נאחף הוא אותו אדם אשר נמלט מן השוטר קודם לכן. לעניין האישום השני טוען המבקש כי

טענתו בערעור הינה טענה משפטית בדבר חוקיותו של המעצר.

8.

המבקש מדגיש כי מיום 12.11.2009 ועד היום היה משוחרר בערבות וטוען כי עברו והתנהגותו במהלך המשפט מלמדים כי לא נשקפת לציבור כל סכנה מעיכוב ביצוע עונשו ולא קיים חשש להימלטותו מן הדין. לטענת המבקש, ריצוי העונש או חלק מהותי ממנו טרם שמיעת ערעורו יסכל באופן ממשי את מטרת הערעור וכי עיכוב ביצוע העונש הכרחי על מנת לאפשר לו מימוש אפקטיבי של זכות הערעור. המבקש טוען כי על אף שהושתו עליו 30 חודשי מאסר בפועל, הרי שבניכוי שליש התקופה ובניכוי ימי מעצרו, מדובר ב-18 חודשי מאסר, באופן העלול לייתר את הליך הערעור. בהקשר זה מפנה המבקש להחלטת בית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה ) בבש"פ 965/10 אגא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2010).

תגובת המשיבה

9.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד רחל זוארץ-לוי – טוענת כי אין מקום לקבל את הבקשה. לטענת המשיבה, אילו התנגד בא כוח המבקש להגשת סיכומים בכתב, היה עליו לטעון זאת במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי ביום 15.6.2010 ולדרוש כי הדבר ייכלל בפרוטוקול. מעבר לכך, המשיבה טוענת כי בניגוד לעניין עניסי האמור, שם נמנע מן העורר לעיין בסיכומי התביעה, לא נגרם למבקש עיוות דין כתוצאה מהגשת הסיכומים בכתב. המשיבה טוענת כי טענותיו של המבקש לגופה של הכרעת הדין הובנו כהלכה וקיבלו מענה במסגרת הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי.

10.

המשיבה טוענת כי לא מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות לדחות את תחילת ריצוי עונשו של המבקש, בייחוד היות שתקופת המאסר שהושתה עליו ממושכת למדי; היות שהעונש נוטה לקולא כך שממילא הסיכויים להפחתתו אינם גבוהים ולנוכח עברו הפלילי והתעבורתי של המבקש.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, שמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי וקראתי את החומר שהוגש על ידי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

12.

בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט להביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר אך יחד עם זאת, עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה לא יפגע בזכויות המערער במידה העולה על הנדרש [ראו למשל: ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007); ע"פ 4512/09 ד"ר רוסו-לופו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2009); החלטתי בע"פ 2818/10 נג'אר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.2010); ע"פ 2591/10 בראנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.9.2010) (להלן: עניין בראנס )]. בהקשר זה על בית המשפט לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; את אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; את סיכויי הערעור להתקבל ובכלל זה השאלה האם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין; בעברו הפלילי של המבקש; את התנהגותו במהלך המשפט ואת נסיבותיו האישיות של המבקש [ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ), פסקה 18 להחלטתה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש ; ע"פ 2771/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2008)].

13.

אני סבור כי לנוכח הקריטריונים שהותוו בפסיקה, ראוי להורות בנסיבות המקרה שלפניי על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש. המבקש מערער על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ומעלה טענות שחלקן נוגעות לקביעות עובדתיות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי וחלקן מהוות טענות משפטיות. כך, טוען המבקש לקיומו של פגם בהליך שנערך בבית המשפט המחוזי, שעניינו הפרת הוראת סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי, המנוסחת כדלקמן:

"בתום הבאת הראיות, או משנתקבלה הודיה בעובדות ולא הובאו ראיות, רשאים התובע ואחריו הנאשם להשמיע את סיכומיהם לענין האשמה."

14.

ככלל, על הסיכומים בהליך הפלילי להיות מוצגים בעל פה, הגם שבהסכמת הצדדים ניתן להגיש סיכומים בכתב:

"הסיכומים בכתב קנו להם שביתה ומצאו להם ביטוי הולם בתקנות סדר הדין האזרחי, אך אין הם הדרך שנמצאה מתאימה לבירור טענות הצדדים בהליך הפלילי, אלא אם כן באה על כך, במקרה הנתון, הסכמתם המפורשת של כל בעלי הדין." (ההדגשה במקור –י.ד.)

[ראו והשוו גם: ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל ,

פ"ד מה(2) 444, 452-451 (1991); משה שלגי, צבי כהן סדר הדין הפלילי 396 (מהדורה שניה, 2000)].

בעניין עניסי , אליו מפנה המבקש, קבע השופט א' מצא כי אין הגשת סיכומים בכתב בהליך הפלילי יכולה להחליף את הטיעון בעל פה:

"אינני מוציא מכלל אפשרות שבנסיבות מיוחדות, כגון שהמדובר הוא בהליך בעל היקף נרחב במיוחד או המעורר שאלות משפטיות חדשניות וסבוכות, יראה בית המשפט מקום לייעל את הדיון בפניו בכך שיורה לצדדים להגיש לו סיכומי טענות בכתב. אולם גם כאשר בית המשפט עושה כן, מחובתו להקפיד... שהסיכום בכתב יבוא בנוסף לטיעון בעל-פה, שבנסיבות כאלה יוכל להיות קצר הרבה יותר... החוק הורה על

שמיעת הצדדים, וככלל "שמיעה" בהליך פלילי, משמעה קיום דיון פרונטלי בנוכחות הנאשם ובפומבי." (ההדגשה במקור – י.ד.)

15.

מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 15.6.2010 עולה, על פניו, כי הוראת סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי לא קוימה כלשונה. אכן, יש לשאול האם יש בהעדר התנגדותו של סנגורו (דאז) של המבקש להגשת הסיכומים בכתב ולהעדר סיכומים בעל פה כדי לרפא את הפגם האמור בהליך. גם במקרה שיוחלט כי הפגם האמור אינו ניתן לריפוי באמצעות העדר התנגדות הסנגור, ייתכן שיהיה מקום לבחון את השאלה האם מדובר בפגם היורד לשורשו של ההליך שהתנהל נגד המבקש והאם קיומו אכן מצדיק את קבלת הערעור. בירור שאלות אלה והכרעה בהן צריכים להיעשות על ידי המותב שידון בערעורו של המבקש, ובפרט הואיל ואיני סבור כי ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי המבקש להצליח בערעור הינם נמוכים באופן שאינו מצדיק את עיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור, וזאת כמובן מבלי לקבוע מסמרות בדבר. משקבעתי כך לעניין סיכויי הערעור, איני נדרש ליתר הטענות שמעלה המבקש במסגרת ערעורו והן תיבחנה לגופן על ידי המותב אשר ידון בערעור.

16.

כאמור, ישנם שיקולים נוספים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר. לעניין זה ייאמר כי המבקש הורשע בעבירות חמורות הכוללות סיכון חיי אדם וקריאת תיגר על אנשי אכיפת החוק. על המבקש הושת עונש מאסר ממושך למדי ואין באורכו, כשלעצמו, כדי לעורר חשש כי המבקש ירצה חלק ניכר מן העונש בטרם יישמע ערעורו באופן שיפגע ביכולתו לנצל באופן אפקטיבי את זכות הערעור המוקנית לו על פי דין. לחובת המערער הרשעות תעבורה קודמות והרשעה אחת בפלילים. מנגד יש לשקול את אורח חייו הנורמטיבי של המבקש ואת העובדה כי היה נתון במעצר בתנאים מגבילים במשך תקופה ארוכה ולא נטען כי הפר את אותם תנאים מגבילים. אני סבור כי השיקולים הנוספים האמורים אינם מובילים לתוצאה חד משמעית באשר לשאלת עיכוב ביצוע העונש. לפיכך, נראה כי על השיקול בדבר סיכויי הערעור להכריע את הכף בנסיבות המקרה שלפניי ולנוכח קביעתי בעניין זה, אני סבור כי אכן ראוי לעכב את עונשו של המבקש עד להכרעה בערעורו.

17.

סוף דבר: אני מקבל את הבקשה ומורה על עיכוב ביצוע עונשו של המערער עד להכרעה בערעור, כאשר עד למתן ההכרעה האמורה יחולו על המבקש כל תנאי השחרור כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי.