ע"פ 5484/11 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע עונש של 48 חודשי מאסר שהושתו על המבקש ב בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הרכב השופטים ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט) בתפ"ח 1055/08 עד להכרעה בערעור.

1.

בית משפט

קמא הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, במעשים מגונים בבתו החורגת הקטינה – עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

המבקש היה נשוי לאמה של המתלוננת, ילידת ספטמבר 1984 ובכתב האישום נטען כי במהלך השנים 1999-1990, בהיותה קטינה, המבקש ביצע במתלוננת מעשים מגונים שונים כמפורט בכתב האישום.

המתלוננת הגישה את התלונה כנגד המבקש בשנת 2008, לאחר שבגרה ונישאה. ודוק: אין מדובר בתופעה הידועה במקומותינו כ"זכרונות מודחקים", אלא בכבישת עדות משך שנים.

לסופה של שמיעת ראיות הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות המיוחסות לו, וגזר עליו עונש של 4 שנות מאסר בפועל.

2.

בבקשה שבפניי עתר המבקש לעיכוב ביצוע גזר הדין עד לאחר הכרעה בערעור, מהטעם שסיכויי הערעור טובים ובהתחשב במצבו הנפשי הקשה כפי שעולה מחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעמו. המבקש אף אושפז במהלך משפטו לתקופה של כשבועיים במחלקה פסיכיאטרית.

המשיבה התנגדה לבקשה.

3.

השיקולים לעיכוב ביצוע עונש מאסר הותוו בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000), ולא נס ליחם עד היום. הכלל הוא, כי נוכח

האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש וחיזוק אמון הציבור בשלטון החוק, ומאחר שלנאשם כבר לא עומדת חזקת החפות, יש להתחיל בריצויו של העונש סמוך לאחר מתן פסק הדין. עם זאת, ל בית המשפט

יש מרחב של שיקול דעת לעכב את ביצוע העונש על רקע השיקולים הבאים: סיכויי הערעור; אורך תקופת המאסר (ככל שתקופת המאסר קצרה יותר יש חשש כי אם לא יעוכב ביצוע העונש הערעור יתייתר); האם הערעור הוא על חומרת גזר הדין בלבד או גם על הכרעת הדין (ככלל, הנטייה היא שלא לעכב ביצוע מקום בו הערעור נסב על חומרת העונש); עברו הפלילי של המבקש; התנהגות המבקש במהלך המשפט (האם התייצב לדיונים כסדרם או ניסה להתחמק מאימת הדין) וכלל נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו, לדוגמה, ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.2010); ע"פ 7919/10 עבאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.11.2010) והאסמכתאות שם). ודוק: לא מדובר ברשימה סגורה וכל מקרה יידון בהתאם לנתוניו ולנסיבותיו, תוך איזון בין האינטרס הציבורי של אכיפה מיידית ואפקטיבית לבין זכות הנאשם שהורשע למצות את זכות הערעור.

4.

איני רואה להידרש בפירוט לסיכויי הערעור, באשר נושא זה יידון לגופו על ידי המותב שידון בערעור על הכרעת הדין. אומר בקצרה, כי הכרעת הדין שניתנה פה אחד, מתבססת על אמון שנתן בית המשפט קמא בעדות המתלוננת. בנוסף, נסמך בית משפט קמא על עדויות נוספות אשר אומנם נובעות וניזונות מדברי המתלוננת עצמה, אך יש בהםןכדי לחזק את גרסתה, ובין היתר: עדות ידיד של המתלוננת לפיה היא גילתה את אוזנו על המעשים שביצע בה המבקש מספר שנים לפני הגשת התלונה; עדות בעלה של המתלוננת אודות התנהגותה בחיי היומיום; עדות שני עורכי דין בהם התייעצו המתלוננת ובעלה בסמוך להגשת התלונה לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת. לכך יש להוסיף, כי בית משפט קמא לא מצא את עדותו של המבקש מהימנה, וכי אילו רצתה המתלוננת להעליל על המבקש יכולה היתה להעצים את המעשים המיוחסים לו. בנוסף, לא הוכח מניע הגיוני בגינו תבקש המתלוננת לטפול על המבקש האשמות כה חמורות.

מכאן, ומאחר שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, במיוחד לא בעבירות מין, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. עם זאת, אין לומר כי מדובר בערעור סרק.

5.

במצב הדברים הרגיל היה מקום לדחות את הבקשה בהתחשב גם באורך תקופת המאסר. אלא שהמקרה שבפנינו אינו שכיח אפילו בנוף עבירות המין נוכח אורך התקופה בה נכבשה התלונה, ועומדים אנו כיום כ-11 שנים לאחר שהמעשים נסתיימו. בנסיבות אלה, איני סבור כי אינטרס הציבור באפקטיביות הענישה ייפגע אם יינתן למבקש מלוא יומו גם בערכאת הערעור, טרם יישלח למאסר מאחורי סורג ובריח. מה עוד, שיש להניח כי הערעור לא יישמע בהקדם.

לכך יש להוסיף כי למערער אין קשר מזה שנים למתלוננת, לחובת המערער עבירה אחת בלבד, הוא הקפיד להופיע לכל הדיונים בעניינו, ומצבו הנפשי קשה, גם בהנחה של מגמתיות-מה בהצגת הדברים בפני הפסיכיאטרים.

על רקע שיקולים אלה, אני נעתר לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור.