בש"פ 128/98 חאדר עניסי נ. מדינת ישראל

העורר הואשם בפני בית המשפט המחוזי בנצרת בסדרת עבירות הכוללת חבלה בכוונה מחמירה, התפרצות לבניין וגניבה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, מסירת ידיעות כוזבות בעבירה מסוג פשע ועבירות נוספות. עם הגשת כתב האישום ביקשה המאשימה מבית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בית המשפט נעתר לבקשה והורה על המעצר.

בערר כנגד החלטה זו טוענת הסניגורית כי בית המשפט קמא לא קיים דיון בבקשת התביעה אלא פסק על פי טענות בכתב שהצדדים הצטוו להגיש לו ביום שנקבע לדיון. לדברי הסניגורית, שבא-כוח המדינה אישר בפני את אמיתותם, הגישה את סיכומה באותו המעמד שבו נציג המאשימה הגיש את סיכומיו; ומכאן שלא היתה לה הזדמנות לעיין בטענות התביעה קודם שכתבה את טענותיה. הסניגורית טענה כי שיטת דיון זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 21(ב), רישא, לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, המורה כי "בית המשפט לא ייתן צו מעצר לפי סעיף קטן (א), אלא אם נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה". מסעיף זה, טוענת הסניגורית, עולה, כי מוטל על בית המשפט להיווכח בקיום ראיות לכאורה להוכחת האשמה " לאחר ששמע את הצדדים ". הגשת טענות בכתב אינה מקיימת דרישה זו; הן מפני שלנאשם אין ניתנת בדרך זו הזדמנות סבירה לעקוב אחר מהלך הדיון בבקשה למעצרו, והן מפני שבהגשת סיכומים סימולטנית נשללת מן הסניגור האפשרות להגיב על טענות התביעה שכלל לא ניתנה לו הזדמנות לראותן מראש. בנסיבות אלה, מבקשת הסניגורית, לחזור ולקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. היא אינה מתנגדת שבית המשפט יורה על המשך מעצרו של העורר עד למתן החלטה חדשה בדבר מעצרו. עם זאת היא מבקשת, שהדיון המחודש בפני בית משפט קמא יקוים בפני הרכב אחר של בית המשפט ולא בפני השופט שכבר החליט בדבר לראשונה. בא-כוח המשיבה הסכים לטענת הסניגורית, כי ההליך שקויים בבקשה למעצרו של העורר לא היה תקין, ולפיכך לא התנגד להחזרת העניין לבית המשפט קמא לדיון מחדש. עם זאת הציע בא-כוח המשיבה, שהדיון יקוים בפני השופט שלפניו התקיים הדיון בגלגול הראשון. החלטה המורה על קיום דיון בפני שופט אחר תקים, לדעתו, חשש להבעת אי-אמון במקצועיותו של השופט שהכריע בבקשת המדינה בגלגול הראשון.

אני סבור שהדין עם הסניגורית בשתי הטענות. אינני מוציא מכלל אפשרות שבנסיבות מיוחדות, כגון שהמדובר הוא בהליך בעל היקף נרחב במיוחד או המעורר שאלות משפטיות חדשניות וסבוכות, יראה בית המשפט מקום לייעל את הדיון שבפניו בכך שיורה לצדדים להגיש לו סיכומי טענות בכתב. אולם גם כאשר בית המשפט עושה כן, מחובתו להקפיד על שתיים: ראשית, שהסיכום בכתב יבוא בנוסף

לטיעון בעל-פה, שבנסיבות כאלה יוכל להיות קצר הרבה יותר; ושנית, שייקבע סדר להגשת הסיכומים באופן שעל הסניגור יוטל להגיב על טענות שכבר הוגשו על ידי התביעה וניתנה לו הזדמנות סבירה לעיין בהן. כך לגבי מקרים מיוחדים. לא כך במקרים הרגילים שהמקרה שבפני נמנה עימם. באלה ראוי, לדידי, לקיים שמיעה בעל-פה, כמקובל עלינו מימים ימימה. כשלעצמי אני מפקפק אם הגשת סיכומי טענות בכתב מקצרת את ההליך בפני בית המשפט, אולם אפילו אם היא מקצרת, היא בוודאי אינה מייעלת את עבודת בית המשפט, מפני ששיטה זו גורעת מיכולתו של בית המשפט לברר, בשאלות לפרקליטים במהלך הדיון לפניו, את העניינים הטעונים בירור לקראת הכרעה בשאלה שבפני בית המשפט. על כל פנים, הדבר אינו נתון לבחירתו של השופט לפי הבנתו או לפי השקפתו. החוק מורה על שמיעת הצדדים, וככלל "שמיעה" בהליך פלילי, משמעה קיום דיון פרונטלי בנוכחות הנאשם ובפומבי. משהוברר כי חובת שמיעה כהלכתה לא קויימה במקרה הנדון אינני רואה מנוס מהיענות לבקשת הסניגורית והחזרת ההליך לבית המשפט קמא לשמיעה מחדש.

אך, כאמור, אני סבור שהדין עם הסניגורית גם בטענתה השניה, לאמור, כי משיוחזר ההליך ראוי שהדיון בו יקוים בפני שופט אחר של בית המשפט. השופט שהחליט בבקשה הביע בפרוטרוט את עמדתו ביחס לראיות על יסוד עיון בחומר החקירה, וזאת מבלי ששמע את הצדדים. טובת העניין מחייבת שהדיון בגלגול החדש יקוים בפני שופט שלא קבע עמדה בדבר צידקת הבקשה או בדבר קיום ראיות לכאורה שהוא מעיקרי ההכרעה בכגון דא.

אשר על כן אני מחליט לקבל את הערר ומבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. בקשת התביעה למעצרו של העורר תחזור ותידון בפני בית המשפט המחוזי, בפני שופט אחר, שייקבע לכך על ידי נשיא בית המשפט המחוזי. דיון זה יש לקיים במועד קרוב ככל האפשר במהלך השבוע הבא. בהסכמת הסניגורית אני מורה שחרף ביטול החלטתו של בית המשפט המחוזי, יימשך מעצרו של העורר עד למתן החלטה על ידי בית המשפט המחוזי בעקבות הדיון שיתקיים.