ע"פ 2771/08 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער בביצועם של מעשים מגונים בשלוש קטינות, בנות משפחתו – א', ילידת חודש נובמבר 1992; ב', ילידת חודש אוגוסט 1993; ו-ג', ילידת חודש נובמבר 1985. המערער נשוי לדודתן של הקטינות, ואת מעשיו בא' ביצע בסמוך לשנת 2002, כאשר הקטנה לנה בביתו. הוא הפשיל את תחתוניו, ליטף אותה בגבה מתחת לחולצה, ואחר כך שכב לצידה תוך שאיבר מינו נוגע באיבר מינה. בב' ביצע המערער את המעשים בחודש אוגוסט 2002. הוא ניצל את העובדה כי הקטינה ישנה, ושכב עליה תוך שאיבר מינו נוגע באחוריה. באשר לג', מדובר במעשים שבוצעו מספר פעמים בשנים 1997 – 1998. נטען, כי בעת שהקטינה התארחה בבית סבתה, הכניס המערער את ידו לתוך תחתוניה ונגע באיבר מינה, והוא הרפה ממנה רק כאשר התעוררה משנתה.

בסוגיית העונש הראוי למערער, נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי. בדעת רוב הוא נדון לשמונה שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות כל אחת מהמתלוננות בסכום של 10,000 ש"ח. דעת המיעוט היתה כי יש להעמיד את תקופת המאסר בה ישא המערער בפועל על עשר שנים.

2.

עם הגשתו הופנה הערעור גם נגד ההרשעה, אולם בחודש מאי 2008 הודיע המערער כי הוא מצמצם את השגותיו לגזר הדין בלבד. לעניין זה נטען כי בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש חמור תוך חריגה מרמת הענישה הנוהגת, ומבלי שנתן משקל נאות לכל אלה: העדר עבר פלילי; שהוי בהגשתו של כתב האישום; המעשים בהם הורשע המערער אינם ניצבים ברף גבוה של סולם החומרה; מאז נחשפה הפרשה בשנת 2003 לא שב המערער לחטוא בפלילים; בכל המקרים המערער חדל ממעשיו כאשר הקטינות הקיצו משנתן; לא היה שימוש בכוח; לא ניתן משקל לתרומתו של המערער לקהילה ולעדויות האופי שהובאו בעניינו. עוד הודגש, כי החלטתו של המערער לזנוח את השגותיו כנגד ההרשעה, כמוה כהודיה במעשים שיוחסו לו, ולכך השלכות בשני מישורים – האחד, משהכיר המערער בכך שהוא לוקה בסטייה מינית, נסללה הדרך לשלבו בתהליך טיפולי. האחר, הודאת המערער מסלקת את העננה הכבדה שרבצה מעל לראשן של הקורבנות כתוצאה מכך שחלק מסביבתן הקרובה סבר כי הן בדו את התלונות המפלילות מלבן. לבסוף, הופנינו לחוות דעת פסיכולוגית שנערכה בזמן האחרון מטעמו של המערער, ובה הוערכה מסוכנותו המינית כנמוכה.

3.

לא מצאנו בכל אלה עילה לשנות מן העונש. המערער פגע בשלוש קטינות, ילדות-ממש, שרכשו לו אמון וכבוד נוכח מעמדו כבן-משפחה בוגר, ממנו ציפו כי יגן על תומתן, ולא ינצל את מעמדו לסיפוק תאוותו. כפי שקורה לא אחת בנסיבות מסוג זה לא מיהרו הקטינות לשתף אחרים בסוד המעשים שבוצעו בהן, מחשש כי לא יאמינו להן ומאחר והגילוי עלול לפגוע במרקם המשפחתי. כך קרה בפועל, כאשר המערער כפר בעובדותיו המפלילות של כתב האישום, ובעקבות כך נאלצו המתלוננות לחוות מחדש את טראומת המעשים שבוצעו בהן במהלך עדותן בבית המשפט. התנהלות זו של המערער חמורה היא, הואיל ולא רק שמעשיו הותירו בנפשן של הקורבנות צלקות אשר ספק אם יימצא להן מזור, אלא הן גם נדרשו לשכנע את הכל כי לא רקמו עלילת שווא נגדו. כל אלה קיפחו את ילדותן של הקטינות ונערותן, ואובחנו אצלן תופעות המוכרות אצל קורבנות עבירות מין - פחד, חרדה, רגשות אשם, תלות באחרים וקשיים בחיי היום יום.

למרבה הדאבה, פרשות מן הסוג שנחשפו בתיק זה אינן נדירות, הואיל ובעיניהם של סוטים קטינים הם ציבור נוח לפרוק בו את יצרם, ועל כן הפסיקה הנוהגת היא כי יש להגיב על מקרים אלה בחומרה יתרה. עם זאת, בית המשפט אינו רשאי לזנוח את נתוניו ונסיבותיו של הנאשם העומד לדין, וגם לאלה יש לייחד משקל בענישה. והרי כך בדיוק נהג בית המשפט המחוזי גם בעניינו של המערער, ומשמצא כי יש להעדיף במקרה זה את אינטרס הציבור והרתעת הרבים, איננו סבורים כי נקלע לתוצאה שגויה.

נוכח האמור אנו מחליטים לדחות את הערעור.