ע"פ 1436/10 פלוני נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב תחילת ריצויו של עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין , מ' יפרח ו- ל' ברודי ) בתפ"ח 7807-08-08 מיום 5.1.2010.

1.

במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים הודה המבקש בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וביום 16.4.2009 הורשע בעבירה של מעשה מגונה בקטין מתחת לגיל 14 [לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: חוק העונשין )]. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לעניין העונש.

לפי כתב האישום המתוקן המבקש שימש כמדריך של הקטין ד.ב (להלן: הקטין ) בחוג אומנות. החל מחודש אוקטובר 2005 עד חודש ספטמבר 2007 נהג המבקש לבצע מעשים מגונים בקטין, שהיה מתחת לגיל 14. המדובר בשורה של מקרים המפורטים במסגרת כתב האישום המתוקן.

2.

לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות, חוות דעת פסיכולוגית מטעם המבקש, תסקיר בעניינו של המבקש מטעם שירות המבחן וכן תסקיר קורבן לגבי הקטין. בנוסף התייחס בית המשפט המחוזי במסגרת גזר דינו לנסיבותיו האישיות של המבקש ולמצבו הבריאותי. בהתחשב בכל אלו גזר בית המשפט המחוזי על המבקש מאסר בפועל בן 50 חודשים (בניכוי ימי מעצרו מיום 11.8.2008 ועד ליום 20.10.2008), מאסר על תנאי למשך 12 חודשים, לבל יעבור בתוך 3 שנים מיום שחררו ממאסר עבירה על סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין ופיצוי למתלונן בסך 50,000 ש"ח.

3.

על פי קביעתו של בית המשפט המחוזי היה על המבקש להתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 15.2.2010. ביום 10.2.2010 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו עד ליום 6.4.2010 וזאת בשל מצבו הרפואי. נוכח הסכמת המשיבה לבקשה הורה בית המשפט המחוזי ביום 11.2.2010 כי על המבקש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 6.4.2010 בשעה 11:30.

4.

במקביל, הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על חומרת העונש וביום 1.4.2010 הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע שלפניי.

טענות המבקש

5.

לדיון שנערך ביום 14.4.2010 לא התייצב המבקש, אשר אושפז לילה לפני כן בבית חולים, וטענותיו נשמעו באמצעות בא-כוחו, עו"ד אברהם לנדשטיין.

6.

עו"ד לנדשטיין טען כי מצבו הבריאותי של המבקש מחייב את קבלת בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר. מטעמי צנעת הפרט אסתפק בכך שאציין כי רופאיו של המבקש הביעו חשש כי זה חלה במחלה קשה והפנו אותו לסדרת בדיקות רפואיות. מבדיקות שעבר המבקש עד עתה, לרבות במסגרת אשפוזים קודמים בבתי חולים, לא עלתה עדיין אבחנה חד משמעית בנוגע לחשש זה.

7.

לטענתו של עו"ד לנדשטיין סיכויי הערעור של המבקש להתקבל בלתי

מבוטלים, ואף גבוהים, זאת בשל שתי סיבות: האחת, מצבו הבריאותי והשנייה, טעויות שנפלו לטענתו במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, בנסיבות המקרה דנן אין באפשרותו של שירות בתי הסוהר לתת מענה למצבו, בייחוד כאשר אין בנמצא אבחנה פתולוגית לגבי המערער וייתכן כי באם תתגבש אבחנה פתולוגית לגבי מצבו, יש באפשרותה של זו להטות את סיכויי הערעור לטובתו. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם במסגרת גזר דינו ממדיניות הענישה המקובלת ולא העניק משקל מספיק לשיקולים המטים את הכף לקולא ובעיקר לעובדת היותו של המבקש נעדר כל עבר פלילי.

עוד נטען כי העבירות אותן ביצע המבקש "אינן מצויות ברף הגבוה מבחינת חומרתן" וכי יש להתחשב בכך שהן בוצעו רק כלפי מתלונן אחד. עו"ד לנדשטיין ציין כי המבקש עומד להתחיל בטיפול במסגרת עמותת "שלום בנייך", דבר המעיד על הכרתו בצורך לקבלת טיפול. בנוסף התייחס עו"ד לנדשטיין לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר, וטען כי מכיוון שעונש המאסר הושת על המערער לפני כארבעה חודשים, עוצמת אינטרס זה פחתה ויש להתחשב בכך. לטענתו, עובדה זו בהתווסף להערכת המסוכנות הקובעת כי מסוכנותו של המבקש בינונית, להתנהגותו במהלך המשפט לרבות הודייתו, לעברו הפלילי הנקי, לעמידתו בכל תנאי השחרור שנקבעו לו ולמצבו הרפואי ולבדיקות הרפואיות אותן הוא עובר, מטים את הכף לכיוון קבלת בקשתו של המבקש ועיכוב ביצוע עונש המאסר.

תגובת המשיבה

8.

המשיבה – באמצעות עו"ד אוהד גורדון – טענה כי סיכויי הערעור להתקבל הינם נמוכים ביותר, זאת נוכח התסקירים שהתקבלו בעניינו של העורר ודו"ח הערכת המסוכנות מהם עולה כי המבקש לא לוקח אחריות על מעשיו, לוקה בעיוותי חשיבה ומטיל את האחריות על הקורבן. בנוסף עמדה המשיבה על האינטרס של משפחת המתלונן, אשר "עוברת גיהנום של ממש" וחוששת מן המבקש, במאסרו המיידי של המבקש. לטענת המשיבה לאחר שתסקירי שירות המבחן לא באו בהמלצה טיפולית לגבי המבקש יש בעייתיות בפנייה לעמותה פרטית ונראה כי פוטנציאל השיקום במסגרתה אינו גבוה. עוד טענה המשיבה כי אין כל אבחנה בעניין מצבו הרפואי של המבקש, אשר ממתין זמן רב לתוצאות בדיקותיו, מבלי לעשות דבר בכדי לקבלן.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ושמעתי את הצדדים בדיון שהתנהל לפניי, סבורני כי דין הערר להידחות.

10.

כידוע, הכלל הוא שעונש מאסר יש לבצע באופן מיידי ואין מעכבים ביצוע עונש מאסר אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל או אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחייה. בע"פ 111/09 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2)241 (2000) (להלן: עניין שוורץ ) נקבע כי בעת שקילת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר על בית המשפט להתחשב, בין היתר: בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה; באורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; בסיכויי הערעור להתקבל; בעברו הפלילי של המבקש; בהתנהגותו במהלך המשפט; בנסיבותיו האישיות של המבקש ובשאלה האם הוגש ערעור על חומרת העונש בלבד או גם על הכרעת הדין [כן ראו: ע"פ 2771/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2008)].

11.

במקרה דנן עומדים מן העבר האחד שיקולים המטים את הכף לכיוון היענות לבקשתו של המבקש. בין שיקולים אלו ניתן למנות את התנהגותו של המבקש במהלך המשפט. המבקש נעדר עבר פלילי, הוא התייצב לכל הדיונים בעניינו (למעט דיון אחד, אולם זאת – כך נטען – בשל אי הבנה שנוצרה בינו לבין עורך דינו דאז), היה משוחרר תחת תנאים מגבילים במשך רוב תקופת משפטו ומביע רצון להתחיל בהליך שיקומי, כפי שציין כאמור בא-כוחו בדיון שהתנהל לפניי. כמו כן, המבקש מבצע את יתר חלקיו של גזר הדין, משלם למשפחת המתלונן את סכום הפיצוי שהושת עליו, כפי שניתן ללמוד מן הקבלות שהוגשו לעיוני, ואף הטיל על עצמו מגבלה לא להיכנס לעיר מגוריו של המתלונן. בנוסף יש להתייחס למצבו הרפואי של המבקש, למרות שהאבחנה המדויקת בנוגע למצבו כאמור עדיין לא ידועה.

12.

מן העבר השני עומדים שיקולים אחרים. תחילה, ערעורו של המבקש מופנה אך כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכידוע בית משפט זה ממעט להתערב בגזר דין שהושת על נאשם על ידי ערכאה דיונית, התערבות השמורה אך למקרים חריגים [ראו, למשל: ע"פ 8446/09 עותמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.1.2010)]. כמו כן נראה שאין צורך להכביר מילים באשר לחומרת המעשים אותם ביצע המבקש, ומתקשה אני לקבל את הטענה לפיה מדובר בעבירות "שאינן מצויות ברף הגבוה". כפי שעולה מעובדות כתב האישום המעשים שביצע המבקש נפרסו על פני שנתיים, ולפיכך יש לדחות את טענתו כי מדובר למעשה "במעשה אחד שכן העבירות בוצעו אך כלפיי קטין אחד". שיקול נוסף ומרכזי הוא משכה של תקופת המאסר שהושתה על המבקש העומדת על 50 חודשי מאסר בפועל. משכך, נראה כי אין חשש שהמבקש יסיים את ריצוי עונשו בטרם תמוצה זכות הערעור שלו. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, איני שותף להערכה כי סיכויי הערעור שהוגש על ידי המבקש הינם "בלתי מבוטלים", זאת בהתחשב בכך שמדובר בערעור אך על גזר הדין וכן בהתחשב במעשיו החמורים של המבקש ובעבירה בה הורשע, עבירה שעונש המקסימום בגינה, כפי שנקבע על ידי המחוקק, עומד על שבע שנות מאסר.

13.

לאחר בחינת השיקולים השונים סבורני כי בנסיבות המקרה דנן אין להיענות לבקשתו של המבקש. כפי שציינתי, תקופת המאסר בפועל שאותה על המבקש לרצות הינה תקופה ממושכת, ולפי פסיקתו של בית משפט זה ישנו אינטרס ציבורי בריצויו המיידי של עונש המאסר שהוטל על נאשם [ראו למשל: ע"פ 6585/07 אסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2007)]. בא-כוח המבקש טען כי עוצמת אינטרס זה פחותה במקרה דנן, אולם איני יכול לקבל טענה זו. נכון הוא כי העונש הושת על המבקש לפני כארבעה חודשים, אולם הדיון בערעור שהוגש על ידו קבוע לחודש דצמבר 2010 ולפיכך היענות לבקשתו משמעותה דחיית ריצוי העונש בשבעה חודשים נוספים לפחות, דחייה המנוגדת לאינטרס הציבורי.

14.

לסיום אציין כי מצבו הרפואי של המבקש לא נעלם מעיני, אולם בהתחשב ביתר השיקולים ובכך שאין אבחנה ברורה בנוגע למצבו, סבורני כי שיקול זה אינו מהווה סיבה מספקת לעיכוב ביצועו של ריצוי עונש המאסר. יתר על כן, שירות בתי הסוהר ערוך ומוכן לטפל באסירים שבריאותם לקויה (ע"פ 8251/09 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009)] וחזקה עליו כי גם המבקש יקבל את הטיפול הרפואי לו יזדקק.

15.

נוכח דברים אלו, דין הבקשה להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ד' – 28.4.2010 – בשעה 11:00 בבית המשפט המחוזי מרכז.