ע"פ 656/13 אדעיס אוסמה נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל :

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן ) בת"פ 41360-06-12 מיום 19.12.2012 , שדן את המערער על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון לעונש של 42 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי.

עובדות

1.

המערער הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וסיוע לגניבת רכב, עבירות לפי סעיפים 332(2) ו-413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) . על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 19.6.2012 בשעות הצהריים גנב המערער בעצמו או באמצעות אחר רכב מחניון בירושלים. הרכב הובל לרמאללה, ובשעה 14:30 לערך אותר כשהוא עובר במחסום קלנדיה. רכב משטרתי יצא בעקבות המערער שנהג ברכב הגנוב באותה העת. השוטרים כרזו למערער לעצור בצד הדרך. כאשר המערער הבחין בשוטרים, הוא האיץ את מהירות הנסיעה והחל להימלט מהניידת תוך שהוא מבצע עבירות תנועה ומסכן רכבים שנקרו בדרכו. לבסוף נעצר רכבו של המערער בשולי הכביש בעקבות תאונה שארעה.

2.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת בא-כוח המערער והורה על עריכת תסקיר בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער, בן 31, נשוי ואב לארבעה ילדים צעירים, מתגורר עם בני משפחתו בחברון. עבור המערער מדובר בעבירות ראשונות ויחידות. שירות המבחן התקשה לגבש הבנה באשר למניעים והמאפיינים האישיותיים שעמדו בבסיס ביצוע העבירות על-ידי המערער, מאחר שהוא אינו לוקח אחריות על ביצוען ואף רואה עצמו כקורבן באירוע הנידון. אי-לכך, השירות גם לא בא בהמלצה טיפולית בעניינו של המערער אשר אינו נושא תעודת זהות ישראלית. בנוסף, בפגישתו עם קצינת המבחן מסר המערער כי בעת מעצרו הוכה קשות על-ידי השוטרים שעצרו אותו, ובשל כך סבל מכאבים בראש ובעין ונזקק לטיפול רפואי.

3.

בגזר דינו הדגיש בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שביצע המערער והעונש הקבוע לצידן, ואת נטיית הפסיקה להחמיר את הענישה בגין עבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, בפרט במקרים בהם הדבר נעשה כחלק מניסיון הימלטות מפני החוק, במטרה להעביר מסר מרתיע. לצד זאת, בית המשפט התחשב בהודאתו של המערער ובעובדה כי זוהי הרשעה ראשונה עבורו. על בסיס מכלול שיקולים אלו, לצד המלצת שירות המבחן, גזר בית המשפט על המערער 42 חודשי מאסר בפועל ו- 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסר, לבל יעבור עבירה מבין העבירות בהן הורשע. נקבע כי מאסרו של המערער יחל מיום מעצרו. מעבר לכך ציין בית המשפט כי בשל תלונת המערער אשר הועלתה בפניו בדיונים קודמים, כמו גם בפני שירות המבחן, לפיה הוכה על-ידי השוטרים בעת מעצרו, הורה על בדיקתו על-ידי רופא עיניים, והמערער אכן נבדק.

מכאן הערעור שבפנינו.

4.

יצוין כי ביום 17.10.2013 הוגש תסקיר משלים לקראת הדיון בערעור. התסקיר מתבסס על דיווחי אחד מגורמי הטיפול בבית-כלא "דמון" בו מרצה המערער את עונשו. נמסר, כי המערער הינו אסיר חיובי ללא בעיות משמעת והתנהגות הזכאי לביקורים. עוד נמסר, כי המערער אינו משולב במסגרת טיפולית או חינוכית כלשהיא.

טענות הצדדים

5.

המערער משיג על חומרת העונש שנגזר עליו וטוען כי הוא מבוסס על עובדות ועבירות אשר נמחקו מכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. זאת, מאחר שלטענתו העונש שנגזר עליו חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות. בטענותיו מלין המערער על כך שבית המשפט קמא לא נתן משקל לתלונותיו, לאורך כל ההליך בעניינו, בדבר הכאבים שפקדו אותו לאחר שהוכה על-ידי השוטרים בעת מעצרו. תקיפה זו עולה לטענתו כדי "עונש פיזי" שניתן לו בפועל, כך שלמעשה נענש בשנית. המערער טוען כי בית המשפט קמא צריך היה גם לתת משקל לכך שהחלטות שניתנו על-ידו, בדבר הצורך בהמצאת מסמכים רפואיים ובבדיקת המערער – לא קוימו. בנוסף, כי בית המשפט צריך היה להקל בעונשו, לאור העובדה שתלונתו נגד השוטרים שלכאורה הכו אותו לא התבררה עד תום, ולמצער לתת על כך את הדעת במסגרת גזר הדין. לבסוף, נטען כי יש לתת משקל רב יותר לנסיבותיו האישיות של המערער, העולות בין היתר מהתסקיר שניתן בעניינו, ובכלל זה להיותו צעיר ללא עבר פלילי, אב לארבעה ילדים קטינים שהינו המפרנס היחיד, כמו גם לעובדה כי המערער הודה בעבירות המיוחסות לו והביע חרטה כנה על מעשיו.

6.

המשיבה טוענת כי העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת מעשיו, המבטאים פגיעה בשלטון החוק נוכח נהיגתו הפרועה בניסיון לחמוק מידי השוטרים, ואף מדובר בעונש מקל ביחס לעבירות מסוג זה. לטענתה העונש משקף בין היתר את התנהלותו של המערער, במסגרת שלב הטיעונים לעונש, ממנה עולה כי הוא אינו נוטל אחריות על מעשיו. התנהלות זו אף נלמדת מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של המערער וכן מהנימוקים שהציג בהודעת הערעור. באשר לתלונת המערער נגד השוטרים שלקחו חלק במעצרו, המשיבה ציינה כי לאחר שנערך איסוף חומרים ראשוני בתיק ועל-סמך חקירה ראשונית, הוחלט שאין מקום לחקירה נוספת – והתיק נסגר. לעניין טענותיו של המערער בדבר מצבו הרפואי שלטענתו אינו זוכה למענה ראוי, הסבירה המשיבה כי מקומן של טענות אלה בעתירת אסיר, במסגרתה יוכל בא-כוח המערער גם לבקש את התיעוד הרפואי בעניינו. לפיכך טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור.

הכרעה

7.

דין הערעור להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בחומרת העונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע''פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (12.5.2009)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם המקרים המצדיקים התערבות. העונש שנגזר על המערער על-ידי בית משפט קמא תואם את המקובל בעבירות מסוג זה. לא אחת נקבע על-ידי בית משפט זה כי יש להחמיר בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ולהשית עונשים שיש בהם כדי להרתיע את אלה החוטאים בנהיגה פרועה היוצרת סיכון כלפי כלל משתמשי הדרך (ראו למשל: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבואלקוניעאן (לא פורסם, 2004); ע"פ 6833/06

עמאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2010); ע"פ 5325/05 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2006)). יחד עם זאת, בית המשפט התחשב בהודאתו של המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וכן בעובדה כי זוהי הרשעתו הראשונה.

8.

זאת ועוד. המערער לא הציג כל הצדקה משמעותית להקלה בעונשו. תלונתו של המערער בדבר המכות שלכאורה ספג בעת מעצרו נחקרה, כפי שעמדה על כך באת כוח המדינה, ולא נמצא כי יש מקום להמשיך בחקירה בהסתמך על איסוף החומרים הראשוני, לכן התיק בעניינו נסגר. ככל שמעוניין המערער להשיג על החלטה זו, הרי שפרושה בפניו האפשרות לפעול בדרך המקובלת לכך. לאור זאת, לא מצאנו כי יש בטענה זו בכדי להצדיק הקלה בעונשו של המערער. טענותיו של המערער לעניין היעדר מענה רפואי ראוי בעניינו אף הן אינן מצדיקות התערבות במישור העונש במקרה דנן. ממסמך שהוצג בפנינו עובר לדיון בעניינו של המערער, עולה כי המערער נבדק מספר פעמים על-ידי רופא בית-הסוהר וכן על-ידי רופאים מומחים שונים. וממילא, ככל שיש ממש בטענות המערער המופנות כלפי שירות בית הסוהר, עליהן להתברר במסגרת עתירת אסיר ולא כחלק מהליך הערעור דנן.

9.

לפני סיום נציין כי על המקרה שלפנינו חל תיקון 113 לחוק העונשין, אשר קובע מבחן תלת שלבי שעל בית המשפט לקיים בבואו לגזור עונשו של נאשם. שלבים אלו קבועים בסעיף 40 לחוק ואף פורטו ופורשו על-ידי בית משפט זה במספר הזדמנויות (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (13.5.2013); ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (29.4.2013)). על אף זאת, בית המשפט המחוזי בענייננו גזר את עונשו של המערער מבלי לתת דעתו לתיקון 113, ובכלל זה למתחם העונש ההולם בנסיבות ביצוע העבירה (בהתאם לסעיף 40ט לחוק), וכן לעונש הראוי במסגרת מתחם זה בהתחשב בשיקולים המנויים בסעיף 40יא לחוק, או מחוץ למתחם בהתאם לסעיפים 40ד ו-40ה לחוק (בחינת קיומם של שיקולים חריגים מסוג פוטנציאל שיקום או הגנה על הציבור). יחד עם זאת, מצאנו כי העונש שהוטל על-ידי בית המשפט המחוזי מצוי בתוך מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין, וכן ראוי מבחינת מיקומו בתוך מתחם זה. זאת בהתחשב בחומרת העבירות אשר מגמת הפסיקה להחמיר את הענישה בגינן מחד, ובנסיבות שאינן נוגעות לביצוע העבירה, עליהן עמדנו לעיל, מאידך. היות שמצאנו כי במקרה דנן התוצאה אינה מצדיקה את התערבות ערכאת הערעור, אין צורך בהחזרת התיק לבית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה.