ע"פ 6473/09 יעקב אוחנה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בהסדר טיעון בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. במסגרת זאת, הודה המבקש כי במרוצת חודש יולי 2007, בשעות הבוקר המאוחרות, הוא נהג ברכבו כשלצדו בתו בת ה-10, ושניהם אינם חגורים בחגורת הבטיחות. שוטרים שהבחינו בו הורו לו לעצור, אך המבקש לא שעה להוראותיהם ותחת זאת האיץ את מהירות נסיעתו והמשיך בנסיעה. משכך, החלו השוטרים במרדף אחר רכבו של המבקש תוך שהם נוסעים ברכב משטרתי מזוהה וכורזים לו לעצור. בשלב מסוים הדביקו השוטרים את המבקש, ומשזיהו אותו על סמך היכרות מקודמת קראו לעברו "אוחנה תעצור בצד". המבקש לא נענה לקריאתם גם עתה והמשיך בנסיעתו הפרועה תוך סיכון רכב אחר שהיה בדרכו ונאלץ לבלום בלימת חירום. כשלבסוף עלה בידי השוטרים לעקוף את רכבו של המבקש ולחסום את דרכו, ירד אחד מהם מן הרכב המשטרתי, ניגש לרכבו של המבקש והכניס את פלג גופו העליון דרך חלון הנהג, על מנת להגיע למתנע רכבו של המבקש ולדממו. או אז שילב המבקש להילוך אחורי, והחל נוסע. מיד לאחר מכן נעצר רכבו של המבקש והשוטרים נאלצו לעשות שימוש בכוח כדי לכבול את ידיו ולעצרו.

2.

בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' ברקאי) על החומרה הרבה שיש לייחס לנסיבות ביצוע העבירה, המלמדות על מסוכנותו של המבקש שאינו בוחל באמצעים, ואפילו הם מסכנים אחרים, כדי לחלץ עצמו מידי המשטרה. מן הצד האחר נתן בית המשפט דעתו להליך הטיפולי שאותו עבר המבקש כשהיה נתון לפיקוח שירות המבחן. בסופו של יום, ולאחר שקלול השיקולים השונים, השית בית המשפט על המבקש מאסר בפועל בן 24 חודשים; מאסר על תנאי ל-18 חודשים; ופסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה ל-3 שנים מיום שחרורו. במעמד מתן גזר הדין נענה בית המשפט לבקשתו המוסכמת של המבקש לעיכוב ביצוע עונשו עד ליום 1.9.09. בהתקרב מועד פקיעת עיכוב הביצוע פונה עתה המבקש לבית משפט זה בבקשה להוסיף ולעכב את ביצוע עונשו עד להחלטה בערעור שהגיש.

3.

במסגרת בקשתו, טוען המבקש כי בחינת מכלול השיקולים שהותוו בפסיקה הנוגעת לעניין מעלה כי יש מקום להוסיף ולעכב את ביצוע עונשו. כך, סבור המבקש כי נסיבות ביצוע העבירה שבה הורשע הינן מן הקלות; כי עברו הפלילי הינו בלתי מכביד באשר כל העבירות שבהן הורשע הן עבירות מינוריות מסוג עוון ומעולם לא הוטלו עליו עונשים זולת מאסר מותנה תוך התחייבות כי יימנע מעבירה; וכי סיכויי ערעורו טובים. בנקודה אחרונה זו מרחיב המבקש, תוך שהוא עומד על החרטה שהביע, נטילת האחריות על מעשיו והודייתו במעשים המיוחסים לו, שחסכה זמן שיפוטי. עוד טוען המבקש כי הוא עלה על מסלול שיקומי מוצלח עד כי שירות המבחן המליץ להשית עליו עונש צופה פני עתיד כדי שלא לפגוע בסיכויי שיקומו. כן מצביע הוא על חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות שבהן הורשע ועל נסיבותיו האישיות יוצאות הדופן, הכוללות תסמונת פוסט טראומתית וקלסטרופוביה שמהן הוא סובל בשל תאונת דרכים שחווה לפני כ-20 שנה; בעיות פיסיות קשות שעימן הוא נאלץ להתמודד כתוצאה מתאונה זו; היותו אב לילדה בת 12; ותקופת המעצר הממושכת שהוטלה עליו עד כה.

לאור האמור סבור המבקש כי תחילת ריצוי עונשו במועד שנקבע תייתר את הערעור ותאיין את מטרתו, ואשר על-כן עותר הוא, כאמור, להארכת עיכוב ביצוע עונשו עד להכרעה בערעור שהגיש.

4.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה, כי אורכו של גזר הדין שהושת על המבקש, העומד על 24 חודשים, אינו מצדיק כי יעוכב. לטענתה, סיכויי הערעור בתיק זה, המופנה אך נגד גזר הדין, אינם גבוהים, הן לאור מעשיו החומרים של המבקש, שבוצעו כשלצדו בתו בת ה-10, הן לאור עברו הפלילי; הן היות שכל השיקולים לקולא שלהם טען המבקש נלקחו זה מכבר בחשבון בעת גזירת העונש ולא צפוי כי יביאו להפחתה נוספת במשכו.

5.

דין הבקשה להידחות. שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בשאלת עיכוב ביצוע עונש שנגזר על נאשם שהורשע ומבקש לערער על פסק דינו מושתת על איזון בין אינטרסים נוגדים הניצבים משני צדדיה של המשוואה: על כף המאזניים האחת עומדים הרצון להרחיק מן החברה פרטים המעמידים את פרטיה בפני סיכון; השאיפה למנוע הישנות מעשים כאלה שבגינם הורשע המבקש; והרצון לקדם הרתעה באמצעות אכיפה יעילה של המשפט הפלילי, עניין המשרת גם את התכלית בדבר הגברת אמון הציבור במערכת (ראו למשל ע"פ 3293/09 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.09)). על כף המאזניים השנייה ניצבים שיקולים שעניינם הפרט המורשע עצמו, שלו רצון מובן לדחות את ריצוי עונשו עד לפסק הדין בערעור, שיכול להוביל לזיכוי או להמתקת עונשו באופן משמעותי (ראו למשל ע"פ 10246/05

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.05).

6.

כיצד יש לפרוט אינטרסים אלה לפרוטות? במילים אחרות, אילו שיקולים ישקול בית המשפט באופן פרטני בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר? בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) פרס בית המשפט בהרחבה את יריעת השיקולים שיעמדו ביסוד הכרעתו של בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר. בין יתר השיקולים שצוינו באותה מקרה עמדו חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבותיו האישיות של המבקש. נבחן עתה כיצד מיושמים שיקולים אלה על המקרה שבפנינו.

7.

תחילה חומרת העבירה. העבירה שבה הורשע המבקש טומנת בחובה חומרה יתרה ורק בדרך נס הסתיימה ללא נפגעים בנפש. אכן, המבקש, שישב ברכב עם בתו הקטנה כששניהם לא חגורים, נהג במהירות גבוהה ובפרעות תוך סיכון כלי רכב אחרים ותוך שהוא מתעלם מקריאות השוטרים כי יעצור. כשלבסוף הצליחו השוטרים לחסום את רכבו של המבקש, הוא העמיד בסיכון את השוטר שניסה להגיע אל מתנע הרכב,

כששילב להילוך אחורי והחל נוסע, ורק באמצעות שימוש בכוח עלה בידי השוטרים לעצרו בסופו של דבר. על החומרה המיוחדת הגלומה בתופעה המתבטאת במעשיו של המבקש עמד בית משפט זה בהרחבה בע"פ 2410/04

מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסם, 11.11.04), שם ציין השופט א' א' לוי כי-

"המשיב חטא בהתנהגות אלימה שאך בדרך נס לא הסתיימה בתוצאה קשה יותר. הוא הפגין זלזול בחוק ובאנשים הממונים על אכיפתו, וגם אפשרות לפגיעה פיסית בשוטרים לא הרתיעה אותו. יותר מכך, המערער נהג ברכבו בפראות, בשעה הומה, בטבורה של עיר, ותוך שהוא מסכן את המשתמשים האחרים בדרך. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים ואסור לה להשלים עם בריונות ופריקת עול מסוג זה, ומקל וחומר שאין להשלים עם כך כאשר מדובר בתופעה שרבים חוטאים בה, והמתרחשת כמעשה של יום יום באזור הנגב. את התופעה החמורה הזו יש למגר כדי להבטיח את שלום הציבור, וגם כדי לאפשר לאנשי החוק למלא את תפקידם ללא מורא. תרומתם של בתי המשפט למאמץ שנועד להשיג מטרה זו צריכה לקבל ביטוי ברמת הענישה הנקוטה ולנוכח פסקי דין שהוצגו בפנינו אנו חוששים כי ברמת הענישה הנהוגה כיום אין די, וספק אם רכיב ההרתעה זכה בה למענה הולם."

והדברים כמו נלקחו מענייננו.

8.

הקריטריון הבא הינו משך תקופת המאסר. אכן, תחילת ריצויו של עונש מאסר קצר מועד עלולה לעקר את האפקטיביות שבערעור ולמנוע מערכאת הערעור להפעיל את מלוא שיקול הדעת העונשי המוקנה לה בדונה בעניינו של בעל הדין המערער (ראו ע"פ 5785/09 חאג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.09)). מבלי לקבוע בעניין מסמרות, והגם שבפסיקה מצויים מקרים שבהם עוכבה תחילת ריצויו של עונש שעמד על משך זמן זהה (ראו למשל ע"פ 4409/09 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.5.09)), נראה שריצוי מיידי של עונש מאסר בן 24 חודשים בטרם דיון בערעור אינו מסכל את זכות הערעור, במובן זה שאין מדובר בעונש קצר במידה המצרה את שיקוליו של השופט הבוחן את אפשרות המתקת העונש בערעור או במידה היוצרת חשש שהדיון בערעור יתמשך אף מעבר לתקופת ריצוי העונש (ראו גם ע"פ 3982/05 טבאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05) (להלן: עניין טבאש )). אין, איפוא, בעונש זה כדי להצדיק לבדו את עיכוב ביצוע העונש.

9.

שיקול אחרון זה מתקשר לשיקול נוסף, הוא שיקול סיכויי הערעור. עיון בפסק דינה של הערכאה דלמטה מעלה כי בגוזרה את עונשו של המבקש, שניתן לאחר שהמבקש הורשע בהסדר טיעון, ניתנה הדעת לשיקולים השונים לקולא שהעלה המבקש לפנינו, ובכלל זה המלצת שירות המבחן להשית על המבקש צו מבחן לשנה שבו ישולב

במסגרת טיפולית מתאימה וכן ענישה הצופה פני עתיד. עוד עמד בית המשפט שלדיון על טענתו של המבקש כי הוא סובל מתסמונת פוסט טראומתית ועל ההליך הטיפול שאותו עבר עת היה מצוי בפיקוח שירות המבחן. כל אלו שוקללו בקביעת העונש שנגזר על המבקש, אשר כשם שציין בית המשפט, לא היה במידה המחמירה ביותר שנקבעה ברף הענישה בעבירה זו ועל כל פנים, לא חרג ממדיניות הענישה בסוג זה של עבירות. בהצטרף כל אלה לעברו הפלילי של המבקש השזור בעבירות אלימות לא מעטות, ובשים לב לחומרת העבירה ולהיותה "מכת מדינה", הרי שמבלי להכריע בדבר, לא נראה כי קיימים שיקולים בולטים המעוררים ציפייה להפחתה בעונשו של המבקש, לא כל שכן לביטול עונש המאסר בפועל מכל וכל כשם שטען הוא (וראו עניין טבאש שבו נאמר כי "המשוכה שמבקש המערער לחלוף על פניה, קרי, להמיר את עונש המאסר בפועל בן שנתיים שנגזר עליו בעבודות שירות של ששה חודשים, היא משוכה גבוהה, שלא קל יהא לו לעברה").

9.

כאמור, גם עברו הפלילי של המבקש אינו מצדד בעיכוב הביצוע. כשם שציין בית המשפט המחוזי, המבקש צבר בעשור שבין 2004-1994 7 עבירות אלימות. מצבור זה של עבירות בפרק זמן לא ארוך, כמו גם התנהגותו של המבקש במקרה דנן,

מצביעים כי מורא החוק אינו שורה על המבקש, וכי אין בידם של גורמי האכיפה להרתיעו. במצב דברים זה, היכולת לסמוך על המבקש שיהיה משוחרר, קשה היא, וכמוה קשה להשתכנע כי יש מקום ליתן לו הזדמנות נוספת לאחר שכשל בפעמים הקודמות.

10.

לבסוף הנסיבות האישיות. עמדתי על נסיבות אלה כשם שתיארם המבקש. לא שוכנעתי כי מדובר בנסיבות חריגות במיוחד, שיש בהן להטות את הכף ולהצדיק את עיכוב נוסף של ביצוע העונש. בכל הנוגע למגבלות הנפשיות שלהן טען המבקש, הרי שאלה אף לא הוכחו. על כל פנים, וכשם שהוסבר, בית המשפט שיקלל גם נסיבות אלה בגדר העונש שגזר ועל כן לא מיצה עימו את הדין עד תום. איני סבורה כי יש מקום לצעוד צעד נוסף בעניין זה ולהשליך מנסיבות אלה גם על מועד תחילת ריצוי העונש.

עינינו הרואות. יישום הלכת שוורץ על המקרה דנן אינו מצדיק את דחיית ריצוי העונש בזמן נוסף. למבקש ניתנו כחודשים להתארגנות ולא ראיתי מניעה כי יתחיל בריצוי עונשו במועד שנקבע, הוא 1.9.09.

הבקשה נדחית.