ע"פ 10246/05 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על המבקש על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' סגל - סגן נשיא, י' צבן, ח' בן-עמי). המבקש הורשע ביום 16.5.05 בביצוע עבירות של מעשה סדום בכוח בקטין, עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), ובעבירות רבות של מעשים מגונים בקטינים, עבירות לפי סעיפים 348(ג) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3) לחוק, וכן לפי סעיפים 351(ג)(1) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(3) לחוק. המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו באישום הראשון והשלישי לכתב האישום בהיותו אפסנאי ואיש תחזוקה במגרש כדורגל במבשרת ציון ומתוקף תפקידו היה אחראי על הציוד וחדרי ההלבשה. הקטינים בהם ביצע המבקש את המעשים בהם הורשע הגיעו למקום לשחק כדורגל במגרש. את המעשים המיוחסים לו באישום השני לכתב האישום ביצע בבנה של אחות אשתו כאשר שהה אצל סבתו.

ביום 5.9.05 נדון המבקש לעונש מאסר של 5 שנים לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו, וכן מאסר על תנאי של שנתיים, שלא יעבור כל עבירת מין שהיא פשע בתוך שלוש שנים ממועד שחרורו מהמאסר. בנוסף נגזר עליו לפצות את אחד המתלוננים בסך של 10,000 ₪.

2.המבקש הגיש ערעור הן על הכרעת הדין, בגין הרשעתו בביצוע מעשה סדום בכוח בקטין, והן על חומרת העונש. יחד עם זאת עותר הוא לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו וזאת עד למתן פסק דין סופי בערעור שהגיש.

בא-כוח המבקש טען בפניי באריכות לעניין הראיות שהיו בפני בית המשפט המחוזי. הוא סובר כי להשגות המבקש כלפי ההרשעה בעבירה של מעשה סדום יש סיכוי טוב להתקבל. במסגרת ערעורו הוא טוען, בין היתר, שדפוס התנהגותו של המבקש מצביע על ביצוע של מעשים מגונים ולא של מעשי סדום. כן הוא טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לספקות שעלו מחומר הראיות, ביניהן העדר עדות לסימנים על גופו של המתלונן, או כל ממצא פתולוגי, מסמך או יומן שיעיד על ביצוע מעשה הסדום, וכן פרכות וחוסר עקביות שהתגלו, לטענתו, בעדות המתלונן עצמו. בית המשפט הסתמך בהרשעתו על עדותו היחידה של המתלונן, ולמרות זאת לא הזהיר את עצמו, ולא נימק מדוע הסתפק בכך, כפי שהוא מחויב, לטענת הסניגור, מכוח סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. לטענתו, עדותו של חברו הטוב של המתלונן, שהובאה מטעם ההגנה מעוררת לפחות ספק בדברי המתלונן. לבסוף טוען הסניגור בעניין זה, כי נמנעה ממנו הזכות להתגונן כיאות לאחר שבקשת סניגורו הפרטי לחקור את המתלוננים בחקירה נגדית סורבה, וזאת לאחר שהם נחקרו כבר על-ידי עורך-דין מהסניגוריה הציבורית.

אף לגבי ערעורו על חומרת העונש סבור בא-כוח המבקש כי קיים סיכוי טוב שערעור זה יתקבל. במסגרת ערעור זה הוא מבקש לאמץ את המלצת שירות המבחן למאסר בעבודות שירות. כמו כן הוא טוען כי לו צורף תיק זה לתיק שהורשע בו בעבר בגין עבירות דומות, ושבגינו ריצה 18 חודשי מאסר בפועל, היה נגזר על המבקש עונש פחות חמור.

בא-כוח המבקש טוען כי האירועים המתוארים בכתב האישום אירעו לפני 5 שנים ויותר, ומאז לא ביצע המבקש כל עבירה. כמו כן טוען הוא כי במהלך משפטו שוחרר המבקש מהמעצר בתנאים מגבילים, ובתנאים אלו הוא שוהה החל מיום 20.6.04. בתקופה זו, לטענתו, הוכיח המבקש עמידה בתנאי השחרור. הסניגור טוען כי אמנם בית משפט זה קיבל את ערר המדינה על היענותו של בית המשפט המחוזי לאפשר למבקש לשהות בסופי שבוע בבית אשתו וילדיו, אך מן ההחלטה ניתן ללמוד כי המסוכנות שהטרידה את בית המשפט היתה ספציפית, והתייחסה לקרבת ביתו לביתם של קורבנות המעשים.

בשל כל טענותיו אלה סבור הסניגור כי המבקש עומד בקריטריונים לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

3.באת-כוח המדינה טענה כי ערעורו של המבקש הוגש לאחר חלוף המועד להגשת הערעור, ומבלי שהוגשו נימוקי הערעור. לפיכך, יש קושי להתייחס לטענות שמעלה הסניגור לראשונה בדיון בבית המשפט בהתייחס להכרעת הדין ולתשתית הראייתית עליה מתבססת ההרשעה במעשה הסדום. מכל מקום, הכרעת הדין, שהינה מבוססת ומנומקת כדבעי, מסתמכת בעיקר על ממצאי מהימנות, ולפיכך סיכויי הערעור להתקבל קלושים. היא מדגישה כי המבקש הודה כמעט בכל העבירות שיוחסו לו מלבד מעשה הסדום. לבסוף ציינה כי המדינה הגישה ערעור על קולת העונש.

4.אמות המידה לעיכוב ביצוע עונש מאסר נקבעו בפרשת שוורץ (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769). החלטת בית המשפט בעניין עיכוב הביצוע הנה פרי איזונם של אינטרסים שונים. מן הצד האחד, ביצועו המיידי של גזר הדין עולה בקנה אחד עם האינטרסים העומדים בבסיסו של הדין הפלילי ואכיפתו. כך, ביצוע גזר הדין נתמך על ידי האינטרס הציבורי בהרחקת גורמים המסכנים את הפרטים בחברה ואשר פגעו בעבר ועלולים לפגוע שוב בגופם, בנפשם וברכושם של אחרים. כמו כן, ביצועו המיידי של גזר הדין מהווה נדבך חשוב בכל הנוגע לאכיפתו היעילה של הדין הפלילי (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזראן , פ"ד מא(2) 808). מן הצד השני עומד אינטרס מובהק של המורשע בדין, כי ביצוע גזר הדין שהושת עליו יבוצע אך לאחר בירור הערעור בעניינו, במסגרתו עשוי בית המשפט לזכותו או להפחית באופן ניכר מהעונש שנגזר עליו.

5.מאיזון האינטרסים שהוזכרו לעיל ומבחינת השיקולים שנמנו בעניין שוורץ , הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש הורשע בדינו, ולפיכך חזקת החפות לא עומדת לו יותר. העבירות בהן נמצא המבקש אשם חמורות הן ביותר. עבירות אלו בוצעו בקטינים, וחלקן נעברו בנסיבות של אלימות קשה וגרימת חבלה לקורבן העבירה. עבירות אלו מעצם טיבן מצביעות על מסוכנות של המורשע בביצוען (ראו עניין שוורץ , בפסקה 21). האינדיקציה למסוכנות המבקש מתחזקת אף לנוכח העובדה כי למבקש הרשעות קודמות של ביצוע מעשים מיניים בקטינים בשנת 1998 ובשנת 1999, שאז הורשע על-פי הודאתו בביצוע עשר עבירות של מעשים מגונים ומעשים מיניים אחרים בקטינים.

באשר לסיכויי ערעורו של המבקש להתקבל, נראה שטענותיו מופנות בעיקר לשאלת מהימנותם של העדים ולמשקל שניתן לכל עדות על-ידי בית המשפט קמא. כידוע, בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב בהערכת עדויותיהם של עדים, ולפיכך נראה, על-פי מהות הטענות, ומבלי לקבוע עמדה בעניין, כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים.

תקופת המאסר שנגזרה על המבקש הינה חמש שנים לריצוי בפועל. מדובר בתקופת מאסר ארוכה, שמפחיתה מהחשש כי המבקש ירצה את עונשו בטרם ישמע ערעורו, ואף מצביעה על חומרת העבירות. יתרה מכך- באת-כוח המדינה ציינה בפנינו כי המדינה הגישה מצידה ערעור על קולת העונש שנגזר על המבקש. לפיכך ישנו סיכוי שתקופת המאסר של המבקש אף תוארך. כן יש לציין, שהמבקש הגיש ערעור רק על הרשעתו בעניין ביצוע מעשה סדום. לפיכך, אף אם הערעור יתקבל, תיוותר הרשעתו במעשים מגונים, כך שהחשש שהמבקש ירצה עונש מאסר לחינם פוחת אף יותר. כן אזכיר, שכפי שנקבע בעניין שוורץ , באשר לערעור על חומרת העונש הנטיה תהיה שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר.

בהתייחס לטענת בא-כוח המבקש, לפיה מאז ביצוע העבירות עבר המבקש תהליך שיקומי והוא היום אדם שונה מאותו אדם שביצע את המעשים, אציין כי התמונה המצטיירת מתסקיר שירות המבחן שונה היא, וממנה עולה כי מדובר באדם אשר מתקשה לקחת אחריות למעשיו, ואפשרויות הטיפול מבחינת השירות מוצו. עם זאת, המלצתם באשר לעונש נדחתה בגזר דינו המפורט של בית המשפט המחוזי. לבסוף אומר כי המבקש לא העלה בפנינו נסיבות אישיות המצדיקות את עיכוב הביצוע, ואף לא נאמר לנו מתי צפוי הערעור להישמע.

אסיים בדבריה של השופטת בייניש בעניין שוורץ שוודאי נכונים בענייננו:

"לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר היבט נוסף, הכרוך בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, במהלכו ימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, שכן "ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיעה של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו" (ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(57 (1, 75). כאשר אדם שהורשע בפלילים ונגזר דינו למאסר, מסתובב חופשי בשוק כתמול שלשום, עלולה להיפגע הרתעתם של עבריינים פוטנציאליים".

לפיכך, הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום א' 20.11.05 בשעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בירושלים במזכירות הפלילית. תנאי השחרור בערובה יוותרו על כנם עד מועד התייצבותו לריצוי עונשו.