ע"פ 3293/09 חיכמת חטיב נ. מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהוטל על המבקשים בבית המשפט המחוזי בנצרת בת.פ 1049/07 (כב' השופט ז' הווארי) עד למתן פסק הדין בערעור שהוגש על-ידי המבקשים על הכרעת הדין וגזר הדין.

1.

המבקשים הורשעו בבית המשפט המחוזי בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 379 בצירוף סעיף 382(א) וסעיף 29 לחוק העונשין. בקצירת האומר, לפי כתב האישום שעל בסיסו הורשעו, לאחר דין ודברים בין המבקש 2 לבין המתלוננים, תקפו המבקשים את עומרי, חסן וראמי אבו חמד (להלן: המתלוננים ) בכל חלקי גופם, הן במכות אגרוף, הן תוך עשיית שימוש באבנים, באגרופן ובצינור פלסטיק. כתוצאה ממעשים אלה נגרם לעומרי אבו חמד שבר בגולגולת עם אזורי דחיסה, ביניהם פרץ דימום פנימי שבעטיו נותח הוא ושכב מורדם ומונשם משך שלושה ימים. לחסן אבו חמד נגרמו שברים בלסת וסימני חבלה בעפעף עינו השמאלית, והוא עתיד לעבור ניתוח לאיחוי השברים. לאור הרשעתם נגזרו על המבקש 1 40 חודשי מאסר בפועל ואילו על המבקש 2, שהינו קטין, הוטלו 15 חודשי מאסר בפועל. במסגרת גזר הדין ציין בית המשפט את החומרה הרבה שבמעשי האלימות שביצעו המבקשים, שנעשו ללא הצדקה ובשל סכסוך בעניין של מה בכך, ושרק בנס לא נסתיימו בתוצאה קטלנית. עוד ציין בית המשפט לחומרה את העובדה כי המבקשים לא נטלו אחריות ולא הביעו חרטה על מעשיהם; את העובדה כי הם אלה שיזמו את האירוע האלים ותקפו את המתלוננים ללא סיבה של ממש; ואת הנזקים החמורים שגרמו, בעיקר לעומרי ולחסן אבו חמד, בלא שנשקפה למבקשים כל סכנה. מן הצד האחר, עמד בית המשפט על מספר שיקולים לקולא, ובכלל זה היעדרן של הרשעות קודמות לגבי שני המבקשים, ולגבי המבקש 2- גם קטינותו וחלקו המשני באירוע האלים. בשקלול כל השיקולים, גזר בית המשפט על המבקשים את העונשים שצוינו לעיל. במעמד גזר הדין הורה בית המשפט על עיכוב העונשים למשך 45 ימים לצורך הגשת ערעור, תוך הותרת התנאים המגבילים שהושתו על המבקשים. הודעת ערעור כאמור הוגשה על-ידי המבקשים ללא נימוקים ביום 19.4.09. פעמיים נעתר בית המשפט המחוזי לבקשות שהגישו המבקשים להאריך את עיכוב ביצוע גזר הדין לשם השלמת מלאכת כתיבת נימוקי הערעור. תקופה זו נסתיימה ביום 7.5.09. ביום 6.5.09 הוריתי על עיכוב ביצוע מאסרם של המבקשים עד להחלטה אחרת.

טענות הצדדים

2.

בבקשתם טוענים המבקשים כי ריצוי מיידי של עונשי המאסר שהוטלו עליהם עשוי לרוקן מתוכן את הערעור שהגישו, ולשלול ללא הצדקה את חירותם, ככל שבית המשפט ימצא לנכון להתערב בהכרעת הדין או בגזר הדין. עוד מציינים המבקשים כי אף שהאינטרס הציבורי לביצוע מיידי של מאסר אינו ניגף בפני הגשת ערעור כשלעצמה, יש בנסיבה זו, בשים לב לסיכויו הטובים של הערעור, כדי להטות את הכף לטובת המתנה להכרעה בערעור המבקשים טרם ריצוי עונשם. בהקשר זה מצביעים המבקשים על תקופות המאסר הקצרות שנגזרו עליהם ביחס למשכם הממוצע של הליכי הערעור, על רקע העומס הרב המוטל על בית המשפט. לדברי המבקש 2, הדברים זוכים למשנה תוקף בעניינו לאור המאסר הקצר שהוטל עליו, ואולם אם אמנם יעוכב ביצוע עונשו, צריך הדבר, לטענתו לגרור אף את עיכוב ריצוי עונשו של המבקש 1, שעה ששניהם הואשמו בכתב אישום אחד, באותן עבירות ובגין אותו מערך עובדתי. לטענת המבקשים, דברים אלה מקבלים חיזוק בכך שאחת הטענות המרכזיות נגד פסק דינו של בית משפט קמא היא כי לא בוצעה כל הבחנה בין המבקשים, וכי לפי כמה מן הנרטיביים האפשריים הנוגעים לעובדות המקרה, לא היה זה המבקש 1 שתקף את המתלונן בתיק וגרם לחבלתו. לפיכך, לא מן הנמנע שבסופו של יום ייקבע כי חלקו של המבקש 1 באירועים הינו מזערי ויושת עליו עונש בהתאם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי עונשי המאסר שנגזרו עליהם נבעו מעמידתם על טענתם לחפות ובשל הימנעותם מלהודות באשמה. מכך יוצא, לפי טענת המבקשים, כי מימוש זכותם של השניים לערער ודבקותם בחפותם עלתה להם בעונש חמור יותר. בעניין זה מדגישים המבקשים את עברם הנקי ונטול ההרשעות הקודמות ואת היותה של העבירה בה הורשעו, אף אם תאומץ המסכת העובדתית שקבע בית המשפט המחוזי, מעידה חד-פעמית. עוד עומדים השניים על האמון שנתן בהם בית משפט קמא, שנבע מהקפדתם על תנאי השחרור שנקבעו להם, קלה כחמורה, במשך יותר משנתיים. אמון זה, לדברי המבקשים, התבטא בנכונותו של בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין למשך 45 ימים, ובהסכמתו לשוב ולהאריך את עיכוב הביצוע פעמיים נוספות. עוד מציינים המבקשים כי בין משפחות המתלוננים והמבקשים, בני אותו הכפר, נחתם זה מכבר הסכם סולחה, ויש בכך כדי להצביע על האינטרס הציבורי, לא כל שכן אינטרס הציבור בכפר, בעיכוב ביצוע העונש. לבסוף, מצביעים המבקשים על הטעמים בעטים סבורים הם כי קיים סיכוי רב שערעורם יתקבל, ובכלל זה היות הכרעת הדין מבוססת על הפללת שווא ועל גרסה כבושה שנוצקה תוך תיאום עדויות ושיבוש מהלכי משפט; הסלקציה השרירותית של גרסאות המתלוננים כפי שאלו נפרשו במשטרה ובבית המשפט; והמורכבות העובדתית הרבה הקיימת בתיק, המקימה אפשרות כי העובדות שנקבעו בהליך הקודם יתהפכו, זאת במיוחד על רקע הגרסאות עתירות השינויים והסתירות אשר עליהן הושתתה ההרשעה.

3.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה, כי העבירות נשוא תיק זה מצביעות על אלימות מן הזן החמור וכי אין מדובר במעשה של מה בכך. עוד מוסיפה המדינה כי סיכויי הערעור שהוגש, קלושים הם, באשר מדובר בערעור הסובב כל כולו סביב ממצאי מהימנות. לדבריה, הכרעת הדין בערעור מפורטת ומדויקת, וגם אם יש בנמצא סתירות מסוימות בעדויות שהובאו, אלה לא נעלמו מעיני בית המשפט, שמצא כי קיימות די ראיות להרשעת המבקשים. מן הצד השני, מטעימה המדינה, הראיות שהובאו על –ידי המבקשים להוכחת סיכויי ערעורם תמוהות הן. כך, מצביעה המדינה על גרסתו של המבקש 1 שהעיד בתחילה כי היה במקום האירוע, ראה את אחד המתלוננים שרוע על הארץ כשהוא פגוע וחרף כך נמנע מלברר מה קרה או להציע לו עזרה. כנשאל המבקש 1 אודות האירועים ביתר פירוט השיב כי ייתכן שפגע במתלוננים באמצעות צינור. באשר למבקש 2, מצביעה המדינה על גרסתו כי שלושת המתלוננים התנפלו עליו, הפילו אותו רצה והכו אותו. לדברי המדינה, גרסה זו מעוררת תמיהה על רקע העובדה שהמבקש 2 יצא מן האירוע ללא כל פגע, בעוד המתלוננים ספגו במהלכו חבלות קשות. לאור כל האמור, ומשאין די במשך המאסר שנגזר על המבקשים, ובמיוחד על המבקש 1, כדי להצדיק את דחיית ביצוע גזר הדין, טוענת המדינה כי יש לדחות את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

4.

ככלל, מי שהורשע בדין אינו נהנה עוד מחזקת החפות שעמדה לו כל עוד היה בגדר נאשם, ועליו להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי (ראו למשל ע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.08); ע"פ 9705/08 אבו עדרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.12.08) (להלן: עניין אבו עדרה )). עם זאת, לבית המשפט מוקנה שיקול-דעת להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בבוחנו בקשה כאמור, מבצע בית המשפט איזון בין אינטרסים נוגדים הניצבים משני צדי המתרס: בצדה האחד של המשוואה ניצבים שיקולים שביסוד המשפט הפלילי, ובכללם הרצון להרחיק מן החברה גורמים המסכנים אותה, הרצון למנוע את הישנות המעשים שבגינם הורשע הנאשם שבנדון, והרצון להבטיח אכיפה יעילה של המשפט הפלילי. יפים לעניין זה דברי השופטת (כתוארה אז) ביניש ב ע"פ 111/99

שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241 (2000) לפיהם-

"לאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר היבט נוסף, הכרוך בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת הדין לבין מועד ריצוי העונש, במהלכו ימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, שכן "ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיעה של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו" ( ע"פ 125/74 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד ל (1) 57, 75). כאשר אדם שהורשע בפלילים ונגזר דינו למאסר, מסתובב חופשי בשוק כתמול שלשום, עלולה להיפגע הרתעתם של עבריינים פוטנציאליים" (עמ' 268).

בצדה השני של המשוואה ניצבים שיקולים הנוגעים לפרט המורשע עצמו, שלו אינטרס ברור שלא להתחיל בריצוי גזר דינו קודם לשמיעת הערעור, שעשוי להסתיים בזיכויו או בהמתקת עונשו באופן משמעותי (ראו למשל ע"פ 9274/08 יעקב ארד נ' מדינת ישראל (לא פורסם 12.11.08); ע"פ 10246/05

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.11.05)). בעת בחינת שיקולים אלה יתחשב בית המשפט, בין היתר, בחומרת העבירה שעל הפרק ובנסיבות ביצועה; במשך המאסר שהוטל על המבקש; בטיב הערעור שהוגש וסיכוייו; בעברו הפלילי של המבקש; באופן התנהגותו והתנהלותו במהלך המשפט וכן בנסיבות אישיות מיוחדות של המבקש (ראו עניין אבו עדרה ; ע"פ 735/08

אסלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.2.08)).

5.

לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובגזר הדין של בית משפט קמא, ועמדתי על טענות המבקשים בערעור ועל טענותיהם בפניי, לא מצאתי לאפשר את עיכוב ביצוע עונשו של המבקש 1. המבקשים הורשעו בביצוע עבירות אלימות חמורות ביותר שהסבו למתלוננים, ובמיוחד לעומרי אבו חמד, נזק גופני כבד. בעבירות מסוג זה קיים אינטרס ציבורי מובהק כי מבצעיהן יורחקו מן החברה לבל ישובו על מעשיהם הרעים ויעמידו בסיכון נוסף את שלומו וביטחונו של הציבור. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור אופיו הכמעט שרירותי של המעשה בגינו הורשעו, במסגרתו ראו השניים באלימות חמורה ועוצמתית כלי לפתרון ויכוח מילולי חסר חשיבות. יש רגליים לטענה כי שחרורם לחופשי של מי שנמצאו אחראים למעשים כאלו שבגינם הורשעו המבקשים, יפגע באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק ובהרתעת עבריינים פוטנציאליים. גם סיכויי הערעור שהגישו המבקשים אינם נראים על פניהם גבוהים במיוחד. כשם שציינה המדינה, הערעור מושתת במהותו על הכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי שנסמכו על ממצאי מהימנות, ובאלה, כשם שנפסק פעמים רבות, יימנע בית המשפט ברגיל מלהתערב (ראו למשל ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל , סעיף 27 לפסק הדין (לא פורסם, 31.12.08)). הגם ששאלת העונש הינה עניין לשיקול דעת שיפוטי, גם סיכויי הערעור על גזר הדין אינם נראים גבוהים על פניהם, באשר בית משפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים שעל הפרק, ולא מזדקרת מהכרעתו טעות משמעותית במשקל שהעניק לכל שיקול בגוזרו את העונש. גם בהתנהלותם של המבקשים במהלך הדיון בבית משפט קמא; בהימנעותם מליטול אחריות על מעשיהם ובדבקותם בגרסתם העובדתית השונה אין כדי לתמוך בעיכוב ביצוע גזר דינם, הגם שכשם שציין בית משפט קמא - ברי כי זכותם לנהל את משפטם עד תום ואין להענישם על כך (ראו ע"פ 655/77 מאירי נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 27, 28 (1977)). נכון הוא כי עברם של המבקשים נקי מהרשעות, ואולם באופי העבירה שבה הורשעו ובנסיבותיו של האירוע יש כדי להכתים את המבקשים עד כי אין בעברם הנקי כדי לחטא כתם זה. כל האמור מצדיק ביצוע מיידי של גזר הדין נגד המבקשים.

6.

חרף כך, ראיתי בכל זאת לעכב את ביצוע גזר דינו של המבקש 2. שלושה שיקולים עומדים ביסוד הכרעתי: הראשון, הינו חלקו היחסי במסכת האירועים בגינם הורשעו המבקשים. אכן, אף כי אין להקל ראש בחומרת מעשיו של מי שיזם את האירוע על-ידי כך שקרא למבקש 1, לאחר שבא בדין ודברים עם המתלוננים; צפה במבקש 1 מכה נמרצות את המתלוננים; והוסיף ביידוי אבנים לעבר השלושה ממרחק, תוך שהם סופגים מהלומות מן המבקש 1; נדמה כי חלקו נופל בכל זאת מזה של זה האחרון באופן המצדיק הבחנה ביניהם, גם בנוגע למועד תחילת ריצוי העונש. השני, משך המאסר שנגזר על המבקש 2, העומד על 15 חודשים בלבד, ועלול להיבלע כולו בתקופת מעצרו אם זו תימשך לאורך כל תקופת הדיון בערעור. שיקול זה אינו חל על המבקש 1, שעליו נגזרו 40 חודשי מאסר. השלישי, היותו של המבקש 2 קטין, עובדה שאף שלא היה בה כדי להביא לפטירתו מהרשעה, מצדיקה היא הבחנה בינו לבין מורשע בגיר, על רקע סיכויו העדיפים להשתקם ועל רקע העובדה שטרם טעם טעמו של עונש מאסר.

סוף דבר. הבקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של המבקש 1 נדחית, והוא יתייצב לריצוי עונשו ביום א' 7.6.09 עד השעה 10:00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת. הבקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של המבקש 2 מתקבלת, וגזר דינו יעוכב עד להכרעה בערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כל תנאי מגביל שהוטל על המבקש 2 בבית משפט קמא יוסיף להתקיים. הערעור ייקבע לדיון בהקדם.