ע"פ 5686/07משה בסטיקאר נ. מדינת ישראל

פרטי ההליך

<!--

/* Font Definitions */

@font-face

{font-family:"Cambria Math";

panose-1:2 4 5 3 5 4 6 3 2 4;

mso-font-charset:1;

mso-generic-font-family:roman;

mso-font-format:other;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:0 0 0 0 0 0;}

@font-face

{font-family:Miriam;

panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0;

mso-font-charset:177;

mso-generic-font-family:auto;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;}

@font-face

{font-family:David;

panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0;

mso-font-charset:177;

mso-generic-font-family:auto;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;}

@font-face

{font-family:FrankRuehl;

panose-1:0 0 0 0 0 0 0 0 0 0;

mso-font-charset:177;

mso-generic-font-family:auto;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:2049 0 0 0 32 0;}

@font-face

{font-family:"Arial TUR";

mso-font-charset:0;

mso-generic-font-family:swiss;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:536881799 -2147483648 8 0 511 0;}

@font-face

{font-family:DavidFix;

mso-font-charset:177;

mso-generic-font-family:auto;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:6145 0 0 0 32 0;}

@font-face

{font-family:"Guttman Yad";

panose-1:2 1 4 1 1 1 1 1 1 1;

mso-font-charset:177;

mso-generic-font-family:auto;

mso-font-pitch:variable;

mso-font-signature:2049 1073741824 0 0 32 0;}

/* Style Definitions */

p.MsoNormal, li.MsoNormal, div.MsoNormal

{mso-style-unhide:no;

mso-style-qformat:yes;

mso-style-parent:"";

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;}

p.MsoHeader, li.MsoHeader, div.MsoHeader

{mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;}

p.MsoFooter, li.MsoFooter, div.MsoFooter

{mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:center 207.65pt right 415.3pt;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;}

a:link, span.MsoHyperlink

{mso-style-unhide:no;

color:blue;

text-decoration:underline;

text-underline:single;}

a:visited, span.MsoHyperlinkFollowed

{mso-style-unhide:no;

color:purple;

mso-themecolor:followedhyperlink;

text-decoration:underline;

text-underline:single;}

p.Ruller3, li.Ruller3, div.Ruller3

{mso-style-name:"Ruller 3";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:160.5pt 337.65pt;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;}

p.Pskdinhead, li.Pskdinhead, div.Pskdinhead

{mso-style-name:"Pskdin head";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

font-weight:bold;

text-decoration:underline;

text-underline:single;}

p.FileNumber, li.FileNumber, div.FileNumber

{mso-style-name:"File Number";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:left;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

mso-bidi-font-weight:bold;}

p.FirstpagestylePsakdin, li.FirstpagestylePsakdin, div.FirstpagestylePsakdin

{mso-style-name:"First page style Psak din";

mso-style-unhide:no;

mso-style-parent:"Ruller 3";

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:160.45pt 337.65pt;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;

mso-bidi-font-weight:bold;}

p.TyutaDate, li.TyutaDate, div.TyutaDate

{mso-style-name:"Tyuta Date";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:center;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

font-weight:bold;

font-style:italic;}

p.DocumentHead, li.DocumentHead, div.DocumentHead

{mso-style-name:"Document Head";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:center;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

letter-spacing:1.5pt;

mso-bidi-font-weight:bold;

text-decoration:underline;

text-underline:single;}

p.TfutzaList, li.TfutzaList, div.TfutzaList

{mso-style-name:"Tfutza List";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

font-style:italic;}

p.Ruller4, li.Ruller4, div.Ruller4

{mso-style-name:Ruller4;

mso-style-unhide:no;

mso-style-link:"Ruller4 תו";

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:justify;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:40.0pt;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;}

p.Ruller5, li.Ruller5, div.Ruller5

{mso-style-name:Ruller5;

mso-style-unhide:no;

mso-style-link:"Ruller5 תו";

margin-top:0cm;

margin-right:82.1pt;

margin-bottom:0cm;

margin-left:64.1pt;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:justify;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;}

p.Ruller6, li.Ruller6, div.Ruller6

{mso-style-name:Ruller6;

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:39.7pt 4.0cm 289.15pt 13.0cm;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:10.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:DavidFix;

letter-spacing:.5pt;}

span.Delete

{mso-style-name:Delete;

mso-style-unhide:no;

text-decoration:line-through;}

p.WriterName, li.WriterName, div.WriterName

{mso-style-name:"Writer Name";

mso-style-unhide:no;

mso-style-parent:Ruller4;

mso-style-next:Ruller4;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:justify;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:40.0pt;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

letter-spacing:.5pt;

font-weight:bold;

text-decoration:underline;

text-underline:single;}

span.Hand

{mso-style-name:Hand;

mso-style-unhide:no;

font-family:"Guttman Yad";

mso-bidi-font-family:"Guttman Yad";}

p.2, li.2, div.2

{mso-style-name:\00F1\00E2\00F0\00E5\00EF2;

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";}

p.Casenameintextbody, li.Casenameintextbody, div.Casenameintextbody

{mso-style-name:"Case name in text body";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:left;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

font-weight:bold;

text-decoration:underline;

text-underline:single;}

p.precasestyle, li.precasestyle, div.precasestyle

{mso-style-name:"pre_case style";

mso-style-unhide:no;

margin-top:0cm;

margin-right:0cm;

margin-bottom:0cm;

margin-left:127.45pt;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:127.6pt;

mso-layout-grid-align:none;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";}

p.BodyRuller, li.BodyRuller, div.BodyRuller

{mso-style-name:"Body Ruller";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;}

p.Ruller38, li.Ruller38, div.Ruller38

{mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק";

mso-style-unhide:no;

mso-style-parent:"Body Ruller";

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:8.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;}

span.Ruller30

{mso-style-name:"Ruller 3 תו";

mso-style-unhide:no;

mso-ansi-font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:FrankRuehl;

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

mso-ansi-language:EN-US;

mso-fareast-language:EN-US;

mso-bidi-language:HE;}

span.BodyRuller0

{mso-style-name:"Body Ruller תו";

mso-style-unhide:no;

mso-style-parent:"Ruller 3 תו";

mso-ansi-font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:David;

mso-bidi-font-family:David;

mso-ansi-language:EN-US;

mso-fareast-language:EN-US;

mso-bidi-language:HE;}

span.Ruller380

{mso-style-name:"סגנון Ruller 3 + \(מורכב\) 8 נק תו";

mso-style-unhide:no;

mso-style-parent:"Body Ruller תו";

mso-ansi-font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:8.0pt;

font-family:David;

mso-bidi-font-family:David;

mso-ansi-language:EN-US;

mso-fareast-language:EN-US;

mso-bidi-language:HE;}

p.FileNumber0, li.FileNumber0, div.FileNumber0

{mso-style-name:"סגנון File Number + ימין";

mso-style-unhide:no;

mso-style-parent:"File Number";

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:David;

mso-bidi-font-weight:bold;}

p.BODYVERDICT, li.BODYVERDICT, div.BODYVERDICT

{mso-style-name:"BODY VERDICT";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:right;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;}

span.Ruller40

{mso-style-name:"Ruller4 תו";

mso-style-unhide:no;

mso-style-locked:yes;

mso-style-link:Ruller4;

mso-ansi-font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-ascii-font-family:"Arial TUR";

mso-hansi-font-family:"Arial TUR";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;

mso-ansi-language:EN-US;

mso-fareast-language:EN-US;

mso-bidi-language:HE;}

p.BODYPROTOCOL, li.BODYPROTOCOL, div.BODYPROTOCOL

{mso-style-name:"BODY PROTOCOL";

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:justify;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

tab-stops:127.6pt;

mso-layout-grid-align:none;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;}

p.ruller41, li.ruller41, div.ruller41

{mso-style-name:ruller4;

mso-style-unhide:no;

margin:0cm;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:justify;

line-height:150%;

mso-pagination:widow-orphan;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

letter-spacing:.5pt;

mso-fareast-language:HE;}

p.ruller50, li.ruller50, div.ruller50

{mso-style-name:ruller5;

mso-style-unhide:no;

margin-top:0cm;

margin-right:82.1pt;

margin-bottom:0cm;

margin-left:64.1pt;

margin-bottom:.0001pt;

text-align:justify;

mso-pagination:widow-orphan;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:11.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

letter-spacing:.5pt;

mso-fareast-language:HE;}

p.a, li.a, div.a

{mso-style-name:כללי;

mso-style-unhide:no;

margin-top:0cm;

margin-right:0cm;

margin-bottom:12.0pt;

margin-left:0cm;

text-align:justify;

text-indent:14.2pt;

line-height:13.5pt;

mso-line-height-rule:exactly;

mso-pagination:widow-orphan;

mso-layout-grid-align:none;

punctuation-wrap:simple;

text-autospace:none;

direction:rtl;

unicode-bidi:embed;

font-size:10.0pt;

mso-bidi-font-size:12.0pt;

font-family:"Times New Roman","serif";

mso-fareast-font-family:"Times New Roman";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

mso-fareast-language:HE;}

span.Ruller51

{mso-style-name:"Ruller5 תו";

mso-style-unhide:no;

mso-style-locked:yes;

mso-style-link:Ruller5;

mso-ansi-font-size:11.0pt;

mso-bidi-font-size:14.0pt;

font-family:"Arial TUR","sans-serif";

mso-ascii-font-family:"Arial TUR";

mso-hansi-font-family:"Arial TUR";

mso-bidi-font-family:FrankRuehl;

letter-spacing:.5pt;

mso-ansi-language:EN-US;

mso-fareast-language:EN-US;

mso-bidi-language:HE;}

/* Page Definitions */

@page

{mso-footnote-separator:url("07056860.z08.files/header.htm") fs;

mso-footnote-continuation-separator:url("07056860.z08.files/header.htm") fcs;

mso-endnote-separator:url("07056860.z08.files/header.htm") es;

mso-endnote-continuation-separator:url("07056860.z08.files/header.htm") ecs;

mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;}

@page Section1

{size:595.3pt 841.9pt;

margin:2.0cm 89.85pt 72.0pt 89.85pt;

mso-header-margin:1.0cm;

mso-footer-margin:19.85pt;

mso-title-page:yes;

mso-even-header:url("07056860.z08.files/header.htm") eh1;

mso-header:url("07056860.z08.files/header.htm") h1;

mso-even-footer:url("07056860.z08.files/header.htm") ef1;

mso-footer:url("07056860.z08.files/header.htm") f1;

mso-first-header:url("07056860.z08.files/header.htm") fh1;

mso-first-footer:url("07056860.z08.files/header.htm") ff1;

mso-paper-source:0;

mso-gutter-direction:rtl;}

div.Section1

{page:Section1;

mso-endnote-numbering-style:alpha-lower;}

/* List Definitions */

@list l0

{mso-list-id:-132;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:415675574;}

@list l0:level1

{mso-level-tab-stop:74.6pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:74.6pt;

text-indent:-18.0pt;}

@list l1

{mso-list-id:-131;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:-467262496;}

@list l1:level1

{mso-level-tab-stop:60.45pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:60.45pt;

text-indent:-18.0pt;}

@list l2

{mso-list-id:-130;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:510567400;}

@list l2:level1

{mso-level-tab-stop:46.3pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:46.3pt;

text-indent:-18.0pt;}

@list l3

{mso-list-id:-129;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:1076640254;}

@list l3:level1

{mso-level-tab-stop:32.15pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:32.15pt;

text-indent:-18.0pt;}

@list l4

{mso-list-id:-128;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:-54757080;}

@list l4:level1

{mso-level-number-format:bullet;

mso-level-text:\F0B7;

mso-level-tab-stop:74.6pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:74.6pt;

text-indent:-18.0pt;

font-family:Symbol;}

@list l5

{mso-list-id:-127;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:1222568228;}

@list l5:level1

{mso-level-number-format:bullet;

mso-level-text:\F0B7;

mso-level-tab-stop:60.45pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:60.45pt;

text-indent:-18.0pt;

font-family:Symbol;}

@list l6

{mso-list-id:-126;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:581491428;}

@list l6:level1

{mso-level-number-format:bullet;

mso-level-text:\F0B7;

mso-level-tab-stop:46.3pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:46.3pt;

text-indent:-18.0pt;

font-family:Symbol;}

@list l7

{mso-list-id:-125;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:23612162;}

@list l7:level1

{mso-level-number-format:bullet;

mso-level-text:\F0B7;

mso-level-tab-stop:32.15pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:32.15pt;

text-indent:-18.0pt;

font-family:Symbol;}

@list l8

{mso-list-id:-120;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:-613261070;}

@list l8:level1

{mso-level-tab-stop:18.0pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:18.0pt;

text-indent:-18.0pt;}

@list l9

{mso-list-id:-119;

mso-list-type:simple;

mso-list-template-ids:-1424091730;}

@list l9:level1

{mso-level-number-format:bullet;

mso-level-text:\F0B7;

mso-level-tab-stop:18.0pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:18.0pt;

text-indent:-18.0pt;

font-family:Symbol;}

@list l10

{mso-list-id:263194568;

mso-list-type:hybrid;

mso-list-template-ids:1553650296 752784498 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;}

@list l10:level1

{mso-level-start-at:17;

mso-level-tab-stop:57.75pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:57.75pt;

text-indent:-39.75pt;}

@list l11

{mso-list-id:531963541;

mso-list-type:hybrid;

mso-list-template-ids:-796356486 359956618 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;}

@list l11:level1

{mso-level-start-at:17;

mso-level-tab-stop:57.75pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:57.75pt;

text-indent:-39.75pt;}

@list l12

{mso-list-id:713383528;

mso-list-type:hybrid;

mso-list-template-ids:-186202770 -1623818662 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;}

@list l12:level1

{mso-level-start-at:17;

mso-level-tab-stop:44.25pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:44.25pt;

text-indent:-39.75pt;

mso-ansi-font-size:14.0pt;}

@list l13

{mso-list-id:798062580;

mso-list-type:hybrid;

mso-list-template-ids:-1038036144 -1238759194 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;}

@list l13:level1

{mso-level-start-at:17;

mso-level-tab-stop:57.75pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:57.75pt;

text-indent:-39.75pt;}

@list l14

{mso-list-id:881288713;

mso-list-type:hybrid;

mso-list-template-ids:450288104 -1623818662 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;}

@list l14:level1

{mso-level-start-at:17;

mso-level-tab-stop:57.75pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:57.75pt;

text-indent:-39.75pt;

mso-ansi-font-size:14.0pt;}

@list l15

{mso-list-id:882860716;

mso-list-template-ids:-186202770;}

@list l15:level1

{mso-level-start-at:17;

mso-level-tab-stop:57.75pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:57.75pt;

text-indent:-39.75pt;

mso-ansi-font-size:14.0pt;}

@list l15:level2

{mso-level-number-format:alpha-lower;

mso-level-tab-stop:72.0pt;

mso-level-number-position:left;

text-indent:-18.0pt;}

@list l15:level3

{mso-level-number-format:roman-lower;

mso-level-tab-stop:108.0pt;

mso-level-number-position:right;

text-indent:-9.0pt;}

@list l15:level4

{mso-level-tab-stop:144.0pt;

mso-level-number-position:left;

text-indent:-18.0pt;}

@list l15:level5

{mso-level-number-format:alpha-lower;

mso-level-tab-stop:180.0pt;

mso-level-number-position:left;

text-indent:-18.0pt;}

@list l15:level6

{mso-level-number-format:roman-lower;

mso-level-tab-stop:216.0pt;

mso-level-number-position:right;

text-indent:-9.0pt;}

@list l15:level7

{mso-level-tab-stop:252.0pt;

mso-level-number-position:left;

text-indent:-18.0pt;}

@list l15:level8

{mso-level-number-format:alpha-lower;

mso-level-tab-stop:288.0pt;

mso-level-number-position:left;

text-indent:-18.0pt;}

@list l15:level9

{mso-level-number-format:roman-lower;

mso-level-tab-stop:324.0pt;

mso-level-number-position:right;

text-indent:-9.0pt;}

@list l16

{mso-list-id:955327195;

mso-list-type:hybrid;

mso-list-template-ids:-1756868694 1093977928 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715 67698703 67698713 67698715;}

@list l16:level1

{mso-level-start-at:16;

mso-level-tab-stop:57.75pt;

mso-level-number-position:left;

margin-left:57.75pt;

text-indent:-39.75pt;}

ol

{margin-bottom:0cm;}

ul

{margin-bottom:0cm;}

-->

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט

לערעורים פליליים

ע"פ

5686/07

ע"פ

3030/07

ע"פ

3011/07

ע"פ

1038/10

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט

י' דנציגר

כבוד השופט נ' הנדל

המערער בע"פ 5686/07:

1. משה בסטיקאר

המערער בע"פ 3030/07:

2. שאול זוארץ

המערער בע"פ 3011/07:

3. ימין אדרי

המערער בע"פ 1038/10:

4. אילן זוארץ

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בע"פ

5686/07

בע"פ

3030/07

בע"פ

3011/07

ערעורים על הכרעת הדין מיום 3.12.2006 וגזר הדין מיום 18.2.2007 של בית

המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתפ"ח 1111/05 שניתנו על ידי כבוד השופט א' טל,

י' אמסטרדם ור' לבהר שרון

בע"פ

1038/10

ערעור על הכרעת הדין שניתנה בבית

המשפט המחוזי בתל אביב מיום 23.9.2008 בתפ"ח 1211/04 על ידי כבוד השופטים

ס' רוטלוי

,

ע' ס' צ'רניאק וק' ורדי

תאריכי ישיבה:

כ"ה בטבת התש"ע (11.1.10)

ז' באב התש"ע

(18.7.10)

בשם המערער בע"פ 5686/07:

עו"ד איתי הרמלין

בשם המערער בע"פ 3030/07:

עו"ד פרופ' קנת מן, עו"ד דורית לוין

בשם המערער בע"פ 3011/07:

עו"ד אורית חיון

בשם המערער בע"פ 1038/10:

עו"ד יניב שגב, עו"ד רלי אבישר

בשם המשיבה:

עו"ד אבי וסטרמן

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

השאלה המרכזית העומדת להכרעה בארבעת הערעורים המונחים בפנינו

היא - האם אחראים המערערים למותה של המנוחה שרה דוד ז"ל, שהתרחש תוך כדי שוד

שבוצע בדירתה על ידם?

העובדות הצריכות

לעניין

1.

האישומים נגד ארבעת

המערערים הופרדו

,

לנוכח בקשת המדינה

,

באופן בו הוגש בבית המשפט המחוזי כתב אישום נגד

שלושה מהמערערים (המערער בע"פ 5686/07 – משה בסטיקאר, המערער בע"פ

3030/07 – שאול זוארץ והמערער בע"פ 3011/07 – ימין אדרי – להלן:

'מערערים 1-3

) ונאשם נוסף – ארתור בסטיקאר (פח 1111/05 מפי כבוד השופטים, מיום

3.12.2006, כבוד השופטים

א' טל

,

י' אמסטרדם

ו –

ל' שרון

- להלן

'הכרעת הדין הראשונה'

או

'הרכב טל'

). כתב אישום נוסף הוגש בפני

מותב אחר בבית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו נגד המערער בע"פ 1038/10 – אילן

זוארץ, ונאשמת נוספת – רחל בסטיקאר (פח 1211/04, מיום 23.9.2008, כבוד השופטים

ס' רוטלוי

,

ע' סלומון

צ'רניאק

ו

ק' ורדי

– להלן

'הכרעת הדין השנייה'

או

'הרכב רוטלוי'

). שני המותבים שדנו בעניין הרשיעו את המערערים בעבירות

שיוחסו להם בכתב האישום: קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1); שוד

בחבורה – עבירה לפי סעיף 402(ב) ורצח לפי סעיף 300 (א)(3). כל הסעיפים לפי חוק

העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:

חוק העונשין

). על כל אחד מן המערערים נגזר

עונש מאסר עולם. בנוסף, חויבו מערערים 1-3 לפצות את עיזבון המנוחה בסכום של 50

,

000 ₪ כל אחד. לשם הנוחות יכונו המערערים על פי שמם

הפרטי בהתאמה (להלן :

'משה, שאול, ימין

ו – אילן'

).

ניתן לחלק את המעורבים בסיפור לארבע

קבוצות. האחת משפחת בסטיקאר הכוללת את ההורים – ארתור (ז"ל) ורחל ובנם משה

(מערער כאן); השניה, משפחת דוד – בני הזוג שרה ז"ל (המנוחה) ובנימין; השלישית,

משפחת זוארץ – האחים שאול ואילן (מערערים כאן) ; והרביעית, החבר ימין (מערער כאן).

זהו סיפור המעשה המשותף לשני כתבי האישום בהם הורשעו

המערערים. בני הזוג רחל וארתור (ז"ל) בסטיקאר (להלן:

'רחל, ארתור ובני הזוג בסטיקאר'

) ,

שנגדם הוגש כתב אישום

בשני הליכים נפרדים, היו חברים של בני הזוג בנימין דוד ורעייתו שרה דוד ז"ל

משך כעשרים שנים (להלן:

'בנימין, המנוחה

ובני הזוג דוד'

). מכוח ההיכרות האמורה נחשפו

בני הזוג בסטיקאר לעובדה שבני הזוג דוד מחזיקים בדירתם סכומי כסף גדולים

,

מטילי זהב ותכשיטי זהב. במספר הזדמנויות הציעו בני

הזוג בסטיקאר לבנם משה וחברו שאול להיכנס לדירתם של בני הזוג דוד ולגנוב מהם את

רכושם.

עובר

לתאריך 15.4.2004 נפגשו בני הזוג בסטיקאר עם המערערים משה

,

שאול וימין בשכונת מגוריהם בלוד. באותה פגישה חזרו בני הזוג בסטיקאר על הצעתם

ומשה, שאול וימין הסכימו לשדוד את רכושם של בני הזוג דוד. התגבשה התוכנית הבאה:

ארתור ידאג להוצאת בנימין מהדירה בכך שיקבע עמו פגישה בקניון בלוד, ומיד עם הגעת

בנימין לקניון יודיע ארתור למשה כי בנימין נמצא עימו בקניון. לאחר קבלת ההודעה

יתייצבו משה, שאול וימין בביתם של בני הזוג דוד ויבצעו את השוד

,

תוך שתוכנן לכפות את ידיה ורגליה של המנוחה, על מנת

למנוע את התנגדותה. סמוך לאירוע, הציעו מערערים 1-3 לאילן להצטרף לביצוע השוד והלה

הסכים.

בתאריך 15.4.2004 בסביבות השעה 19:51 הודיע ארתור למשה בשיחת

טלפון סלולרי כי בנימין הגיע לקניון בלוד. משה עדכן את יתר המערערים והארבעה יצאו

ברכבו של אילן לכיוון ביתם של בני הזוג דוד. אילן החנה את הרכב סמוך לבית, והארבעה

עלו במדרגות לדירת בני הזוג. משה הסתתר מאחורי האחרים על מנת שהמנוחה לא תזהה אותו

דרך העינית. ימין דפק על הדלת, ובתשובה לשאלת המנוחה לגבי זהותו השיב "עמידר".

על פי כתבי האישום, מיד עם פתיחת הדלת על ידי המנוחה תפסו אותה שאול וימין, סתמו

את פיה בחוזקה לבל תצעק, כיסו את עיניה על מנת שלא תזהה את משה והפילו אותה לרצפה.

בנוסף, התיישבו עליה והצמידו אותה בחוזקה לרצפה, על מנת להתגבר על התנגדותה.

משהבחינו אילן ומשה בכך ששאול וימין נטרלו את התנגדות המנוחה, נכנסו לתוך הדירה

והחלו לחפש בחדרים הפנימיים אחר התכשיטים, הכסף והזהב. המערערים נטלו מהמנוחה

ומהדירה שרשרת זהב, צמיד זהב, 3 מטילי זהב בערך כולל של 21,000 ₪, מטבעות זהב וכסף

במזומן. בטרם עזבו את הדירה גררו את המנוחה מהסלון לחדר השינה, שם הותירו אותה

כשהיא חבולה קשות. למנוחה נגרמו דימומים תת עוריים ותת רירתיים בשפות הפה, דימומים

תת עוריים בראש ובאמה השמאלית, פצעי שפשוף, באף, בצוואר ובגפיים העליונות, שברים

בצלעות ובעצם החזה וחבלות בגופה. המנוחה מתה כתוצאה מתשניק (חנק) בעקבות חסימת

פתחי הנשימה החיצוניים.

הכרעת הדין הראשונה

(פח 1111/05)

2.

נגד ארתור ומערערים 1-3 הוגש כאמור כתב אישום. כתב אישום נפרד

הוגש נגד ארתור. מערערים 1-3 כפרו במעורבות בביצוע עבירת הרצח, אולם הודו ששהו

בדירה בעת האירוע, לצורך ביצוע השוד. הם בחרו שלא להעיד. בית המשפט המחוזי קבע כי

הואיל והודו שהיו בדירה, הרי ששתיקתם נעשתה מתוך מטרה לערפל את האירועים בתקווה

שהדבר יחלצם מהאישומים.

ביחס למשה נקבע כי הלה הודה בחקירתו בתכנון הרעיון לשדוד את

המנוחה (פסקה 49 להכרעת הדין הראשונה). כן צוין כי על פי התכנון שותפיו כיסו את

ראשה של המנוחה, אותה הכיר, כדי שזו לא תזהה אותו ונקטו באלימות על מנת שהמנוחה לא

תתנגד. הודגש כי הוא צפה מראש את האפשרות שהמנוחה תתנגד ויהיה צורך להתגבר בכוח על

התנגדותה. בית המשפט מצא "דבר מה נוסף" וחיזוק, בין היתר

,

בהצעתו לשמש עד מדינה ובהתנהגותו המפלילה

(לפירוט נוסף ראו בעמודים

40-42 להכרעת דין הראשונה).

בית המשפט ניתח את אמרותיו של שאול במשטרה. צוין כי הוא היה

שותף לתוכנית לשדוד את המנוחה ולקשור אותה. כן היה מעורב בביצוע השוד ונוכח,

לגרסתו

,

בעת שהכו את המנוחה. טענותיו

ביחס לפגמים בחקירה נדחו. נקבע כי המדובר במצבים שגרתיים בחקירה ויש לתת את מלוא

המשקל לאמרותיו המפלילות. כן נקבע, בניגוד לנטען

,

שלא נשללה ממנו הזכות להיוועץ עם עורך דין. "דבר מה נוסף" וחיזוק נמצאו

בהתנהגותו המפלילה של שאול בעת מעצרו; בעובדה שנאשם אחר הזכיר, מיוזמתו, את מעורבותו

;

בהצעתו לשמש עד מדינה ובאמרות חשודות שמסר

,

כפי שעולה מעדויותיהן של צילה זייתון ואילנה טובול

(עמודים 49- 50 להכרעת הדין הראשונה).

באשר לימין – ניתן משקל מלא לאמרותיו המפלילות ביחס

למעורבותו באירוע, בתכנון ובביצוע השוד ובנוכחותו בעת שהוכתה המנוחה. נדחו טענותיו

מבחינה עובדתית ביחס לפגיעה בחיסיון עורך דין-לקוח וכן ביחס להתנהגות משפילה

בחקירה. נמצאו "דבר מה נוסף" וחיזוק בהתנהגותו המפלילה, בעדויותיהם של

אילנה טובול וברוך טויטו, ובמציאת דגימת

D.N.A

התואמת את הפרופיל הגנטי שלו על מגבת בה היו כתמי

דם של המנוחה, אשר נמצאה סמוך לראשה.

על סמך אמרותיהם של המערערים בחקירה קבע בית המשפט כי הם

שותפים בצוותא לביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות. נקבע כי התקיימו כל היסודות

העובדתיים של עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. המערערים צפו שתהא

התנגדות מצידה של המנוחה ויצטרכו להשתמש בכח לצורך ביצוע השוד. נקבע כי קיימת חזקה

לפיה הסותם את פיה של אשה מבוגרת וחובט בראשה ברצפה מודע לתוצאה האפשרית של גרימת

מותה. נפסק כי "אין כל נפקות לשאלה מי מהנאשמים פגע בה

,

ומי מהם 'רק' עמד מהצד והסתכל

,

שכן

הנאשמים פעלו בצוותא

,

כאשר לכל אחד

מהם היה תפקיד לצורך ביצוע העבירה העיקרית ומילוי המשימה לשמה חברו יחדיו"

(ראו עמוד 70 להכרעת הדין הראשונה). נקבע כי ניתן להסתפק בכך שהמערערים נכחו בדירה

וביצעו יחדיו את עבירת השוד, תוך מודעות לאפשרות של קרות העבירה הנלווית - גרימת

מותה של המנוחה - ותוך היותם אדישים לכך. צוין כי שאול מסר במשטרה כי אמר לימין

"מה אתה עושה

,

אתה תהרוג

אותה" ולאחר מכן עזב את הדירה. משה העיד בחקירתו כי לא התקשר למשטרה, כאשר לא

היה ברור באותו שלב אם המנוחה עודנה בחיים. ימין העיד במשטרה שראה כיצד חונקים את

המנוחה

,

אך כאשר עזב את הדירה לא

הסתכל לעבר המנוחה לראות את מצבה (ראו עמודים 71-72 להכרעת הדין הראשונה). בסופה

של הכרעה הורשעו ימין

,

משה ושאול

בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ובביצוע עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק

העונשין. כאמור

,

נגזרו עליהם עונשי

מאסר עולם ופיצוי לעיזבון המנוחה בסכום של 50

,

000

₪ לכל אחד. ארתור הורשע בעבירות שוד בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא

זוכה מחמת הספק מעבירת הריגה. נקבע שלא ניתן לחייב אותו באחריות להמתת רחל לפי

סעיף 298 לחוק העונשין יחד עם סעיף 34א לחוק העונשין –שכותרתו עבירה שונה או

נוספת. זאת משום שלא היה נוכח בזירת העבירה ונוצר ספק "אם הוא צפה האפשרות

שהמנוחה תמות..." (עמוד 33 להכרעת הדין הראשונה).

הכרעת הדין השנייה

(פח 1211/04)

3.

במשפט השני שהתנהל בפרשה שבפנינו, הוגש כתב אישום נגד אילן

זוארץ ורחל בסטיקאר. אילן טען כי כלל לא נכח באירוע וכי הופלל על ידי ימין ומשה.

בהמשך המשפט הועלתה על ידו טענת אליבי. בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה את ההודעות

שניתנו במשטרה על ידי המעורבים באירוע וקבע כי יש ליתן אמון מלא להודעותיהם של משה

וימין בדבר השתתפותו של אילן באירוע. זאת, מכח סעיף 10 א'

לפקודת

הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971

(ראו עמודים 83-84 להכרעת הדין השנייה). בית המשפט קמא

מצא חיזוק ראייתי בהתאמה בפרטים לרבות פרטים מוכמנים בין עדויותיהם של משה וימין

במשטרה (ראו עמוד 87 להכרעת הדין השנייה). טענת האליבי נדחתה על בסיס ניתוח הראיות

שנשמעו. נקבעה התשתית העובדתית הבאה. אילן הגיע עם ימין בסביבות השעה 17:00-18:00

לשכונת קירידו בלוד, ושאול, משה וימין שיתפו אותו בתוכנית השוד. הוא נסע לדירה

בהכוונת שותפיו כשהוא יודע שהתוכנית היא לשדוד את המנוחה בעודה לבדה בדירה. הוא

ידע שהמנוחה מכירה את משה, ושיצטרכו להכניע את התנגדותה כדי להיכנס לדירה ועל מנת

שלא תזהה את משה. אילן החנה את הרכב ועלה עם שותפיו לדירה. הוא נכנס לדירה, חיפש

בחדרים, אך לא נגע במנוחה. בשלב מסוים הוא ברח מהדירה לרכב והסיע את שותפיו חזרה

לשכונה. נקבע כי: "ברי גם כי אילן שהיה בדירה, ראה ו/או שמע שחבריו מתנפלים

על המנוחה מכים אותה, מפילים אותה לרצפה, סותמים לה את הפה, דופקים לה את הראש

ברצפה וגוררים אותה כפי שראו זאת גם שותפיו האחרים ולא עשו דבר כדי להפסיק את

המעשים האלה ולהצילה" (עמוד 109 להכרעת הדין השנייה). על בסיס האמור נפסק כי

גם בהנחה שאילן לא נקט באלימות כלפי המנוחה, הוא: "שותף מלא לעבירה, שכן הוא

פעל בצוותא חדא ביחד עם האחרים כאשר לכל אחד מהם היה תפקיד לצורך ביצוע העבירה

העיקרית לשמה חברו יחדיו... היה מודע לאפשרות גרימת המוות... בכך ששדד ביחד עם

שלושה אחרים אישה מבוגרת וחלשה שפיה נסתם, ננקטה נגדה אלימות קשה כדי למנוע את

התנגדותה, את צעקותיה לעזרה ואת זיהוי השודדים" (ראו עמודים 126, 131 להכרעת

הדין השנייה). לנוכח האמור הורשע אילן בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ונידון למאסר

עולם. רחל, הגם שלא הייתה נוכחת בדירה, הורשעה בשותפות בעבירת שוד והריגה, לפי

סעיף 298 בצרוף סעיף 34א לחוק העונשין. נקבע, כי אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע

לאפשרות ביצוע המתת המנוחה לנוכח הצורך להתגבר על התנגדותה של המנוחה בעת ביצוע

השוד. הרכב רוטלוי נדרש למצב בו הורשעה רחל ואילו בעלה ארתור זוכה בתיק האחר

מעבירות ההמתה בשל אי נוכחותו בדירה. נכתב בהכרעת הדין "כל תיק ונסיבותיו

ושופטיו ואיננו כבולים כמובן בהכרעת הדין שניתנה בתיק הקודם" (עמוד 133

להכרעת הדין השנייה).

טענות המערער (משה)

בע"פ 5686/07

4.

טענותיו

של משה יובאו בהרחבה, גם מפני שרובן משותפות לכל אחד מהמערערים.

משה

בחר שלא להעיד במשפט. בחקירתו במשטרה הודה בביצוע עבירת השוד אך טען כי לא היה

מעורב ברצח וכלל לא צפה מראש את אפשרות התרחשותו. לטענתו, העובדה שבית המשפט זיכה

את אביו ארתור מעבירת ההמתה, והרשיעו רק בעבירות שוד וקשירת קשר, צריכה להשפיע גם

על ההכרעה בעניינו. ניתן משקל לכך שהמתת המנוחה לא הייתה חלק מהתכנון המקורי

ושהנאשמים לא הצטיידו בכלי נשק לשם ביצוע השוד. נטען, כי אין כל ראיה שקושרת אותו

להמתה או לנקיטת מעשה אלימות כלשהו כלפי המנוחה. הצעתו לשמש כעד מדינה אינה יכולה

לשמש כדבר מה נוסף. הודגש, כי פנייתו למשטרה של אדם החשוד בביצוע עבירה אחת לשמש

כעד מדינה יכולה להיחשב כראשית הודאה מצידו. ברם, הצעה של אדם הנחשד במספר עבירות

לשמש כעד מדינה אינה מצביעה על מעורבות ספציפית דווקא באחת העבירות בה הוא חשוד. לטענתו

,

עדותה של צילה זייתון שנקבעה מהימנה לפיה הוא שתק

בתגובה לשאלת אחותה האם הוא מעורב ברצח אינה יכולה לשמש כנגדו. ניתן להסביר את

שתיקתו בכך שלא רצה לשתף אותה במעורבותו בשוד. העובדה שנראה מפוחד נבעה מכך שחשש

שעקב מעשי חבריו יואשם בעבירת רצח. כמו כן, נסיעתו לאילת לאחר הרצח אינה התנהגות

מפלילה ברצח

,

כפי שנקבע, משום שניתן

להסביר התנהגות זו על רקע ביצוע עבירת השוד.

טענתו המרכזית של משה, המשותפת ליתר המערערים, היא כי לא

נתקיימו היסודות הנדרשים להרשעה בעבירת רצח לפי סעיף 300 (א)(3) לחוק העונשין. לא

ניתן לראות בו כמבצע בצוותא, כפי שעולה מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. לטענתו,

הוא אף לא שיתף פעולה בביצוע הרצח ולא פעל "בדרך של מתן עזרה הדדית

,

הגנה הדדית ועידוד הדדי" בביצוע הרצח (כפי

שנפסק בע"פ 4188/93

לוי

נ' מדינת ישראל

,

פ"ד מט (1) 529). כפי שנקבע, מבצע בצוותא הינו אדם

שתפקידו בביצוע הקונקרטי הינו בעל משמעות מהותית, ויש לו שליטה פונקציונאלית

,

יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה.

לטענת משה, לא היה לו תפקיד כלשהוא בפגיעה במנוחה ולא הייתה לו כל שליטה

פונקציונאלית על ביצועה. המעשה היה מתבצע אף ללא נוכחותו במקום. עוד נטען כי לא

ניתן להרשיעו כמי שצפה מראש את אפשרות מות המנוחה, שכן כלל לא תוכנן להמיתה. נטען

כי יש ליישם בעניינו את הנקבע על ידי בית המשפט ביחס לארתור, שם נכתב בהכרעת הדין:

"לא הצליחה התביעה להוכיח מעל לספק סביר כי בנסיבות דנן

,

אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות ביצועה של

העבירה הנוספת" (סעיף 24 להכרעת הדין השנייה). לא די באפשרות כללית

ותיאורטית. יש ליתן משקל רב לכך שהמערערים לא היו מצוידים בנשק. הסיכון שמעשה שוד

יסתיים בהמתת הקורבן באמצעות שימוש בנשק הוא "בדרגת הסתברות הרבה יותר גבוהה

מן הסיכון שקורבן השוד יומת כשאיש ממבצעי השוד איננו חמוש" (ע"פ 3390/98

רוש נ' מדינת ישראל

,

פ"ד נג (5) 871). עוד נאמר כי יש ליתן משקל לכך

שמדובר באשה מבוגרת, והציפייה הייתה שההתנגדות תהיה מינורית מבלי הצורך לנקוט

באלימות קשה - כפי שאף קבע בית המשפט ביחס לארתור. ברי

,

כי הוא לא יכול היה לצפות את מות המנוחה ולפיכך לא ניתן להרשיעו כמבצע בצוותא.

לחילופין נטען כי לא ניתן להרשיעו לפי סעיף 34א משום שאדם מן הישוב לא יכול לצפות

שבמהלך ביצוע שוד ללא כלי נשק כנגד אישה חלשה, יתעורר צורך בנקיטת אלימות קשה נגדה

עד כדי רציחתה. נטען כי בית המשפט המחוזי יצר קונסטרוקציה משפטית חדשה ושגויה. על

פי שיטה זו, ניתן להתעלם מהצפיות להתרחשות אסורה ולהסתפק בקיומה של מודעות תוך כדי

מעשה. קרי, על אף שהמערער לא צפה מראש את אפשרות גרימת מותה של המנוחה, ניתן

להרשיעו בשל מעורבותו במעשיהם של חבריו תוך כדי התרחשותם. המדובר בדרישה למעורבות

אקטיבית במניעת האלימות שאם לא כן יורשע ברצח. דרישה כזו אינה קיימת בדין והינה

הרחבה של מעגל האחריות הפלילית

,

הקבועה בסעיף 29 לחוק העונשין.

טענות המערער (שאול)

בע"פ 3030/07

5.

לטענת

שאול, בית המשפט המחוזי נתן משקל שגוי לשתיקתו במשטרה. לא

היה מקום לקבוע כי נמנע מלהעיד בתקווה שערפול האירועים וחוסר הוודאות באשר למי

שנטל חלק במות המנוחה יועיל לו בהמשך ההליך. בפועל, בחקירתו במשטרה, הוא סיפר

לפרטי פרטים את השתלשלות האירועים והאנשים המעורבים מבלי שקיבל תמורה ומבלי שהדבר

הועיל לו. נטען כי הוא נמנע להעיד בעצת עורך דינו. לא ניתן מצד אחד לבסס ממצאים

מרשיעים על בסיס גרסאותיו במשטרה, ומהצד האחר להשמיט את החלקים שהינם לזכותו.

לטענתו הוא אינו מבצע בצוותא. אין ראיה הקושרת אותו לגרימת מותה של המנוחה. כיתר

המערערים, נטען כי אף שאול, ככל אדם מן היישוב, לא יכל לצפות את אפשרות מותה של

המנוחה בנסיבות תיק זה. כן יש ליתן משקל לכך שבשלב בו החלה האלימות, ניסה שאול

לעצור ולמנוע אותה. לטענתו, יש ליתן משקל לעדות הפתולוג לפיה לא נתגלו סימני מאבק

בגופתה של המנוחה. היסוד הנפשי הנדרש הינו מודעות סובייקטיבית לאפשרות גרימת המוות

ופזיזות ביחס לתוצאה זו. בית המשפט המחוזי לא קבע מהם המעשים המיוחסים לו באופן

פרטני והתייחס לכל הנוכחים כגוף אחד. על כן, לדעת הסנגוריה, נקבעה חזקת מודעות

קולקטיבית שאינה מתקבלת על הדעת במשפט פלילי. שאול מדגיש כי היכה באגרוף את אחד

השותפים שתקף את המנוחה על מנת שיחדל מלהכותה. התנהגות זו מלמדת כי הוא לא היה

אדיש ואף לא קל דעת לאפשרות מותה של המנוחה. לפי הפתולוג, האלימות כלפי המנוחה נמשכה

דקות ספורות

.

אין לומר

כי בזמן שכזה הספיק שאול לגבש אדישות או קלות דעת לאפשרות מותה. לחלופין, נטען שיש

להרשיעו לפי החלופה שבסעיף 34א(א) לחוק העונשין היות והוא לא היה מודע לאפשרות

גרימת המוות ולכל היותר רק "אדם מן הישוב" יכול היה להיות מודע לכך. לבסוף

טען שאול כי מצבו הכלכלי הקשה אשר מצדיק ביטול הפיצוי שנקבע כי עליו לשלם לעיזבון

המנוחה.

טענות המערער (ימין)

בע"פ 3011/07

6.

ימין מודה במעורבות בביצוע עבירת השוד. אולם, לגרסתו לא היה

שותף לעבירת הרצח. לטענתו

,

בזמן שנגבו

ממנו הודעותיו במשטרה, היה במצב גופני ירוד. זאת תוך שהוא מקיא, לאחר שנשלל ממנו

טיפול רפואי הולם. בבית המשפט המחוזי ויתר ימין על טענת הזוטא נגד הודאתו במשטרה,

ומיקד את עיקר טענותיו נגד המשקל שיש לייחס לאמרותיו במשטרה. עוד נטען כי הוא לא

יכל לצפות, ואף אדם סביר לא יכל לצפות את התוצאות הקשות של האירוע. על פי הראיות

,

הוא לא היה חלק מקשירת הקשר

,

הוא לא הכיר את המנוחה ובעלה

,

הוא לא

היה בסוד העניינים, אלא נאסף "על הדרך" על ידי אילן, עמו עבד בשיפוצים, ביום

האירוע וסמוך לביצועו. זאת כאשר שניהם "מחפשים" את מנת הסם שלהם. קיים

ספק בכל הקשור לידיעותיו ביחס לאירוע עצמו. כל שידע הוא שיש כסף וזהב בדירה. הוא

נכנס למקום וראה את אחד המערערים קופץ על המנוחה ומפיל אותה. הוא הלך לחפש את

הרכוש במקומות אחרים בדירה. עם תום האירוע, ברח יחד עם האחרים מהדירה ורק לאחר

מעשה נודע לו על תוצאותיו הקשות. לטענתו, בית המשפט המחוזי התעלם מכל מה שנאמר

בחקירה לטובתו ו"גזר" רק את החלקים המפלילים. גרסאותיו בחקירה מלמדות

לשיטתו כי לא היה במגע עם המנוחה ורק חיפש רכוש. הוא ראה את שאול מפיל את המנוחה

ושומר עליה שלא תצעק, אך לא היה מעורב בכך. לגישתו, עדותו של ד"ר חן קוגל הפתולוג

שללה את האפשרות שראשה של המנוחה הוטח על הרצפה. התשתית העובדתית שהוכחה, אינה

מספקת, לטענת ימין, כדי להרשיעו בעבירת רצח.

בנוסף נטען כי התקיימו מחדלים שונים שהתרחשו במהלך החקירה.

בכללם, תיעוד חקירה סלקטיבי, התעלמות ממצבו הרפואי כשהוא מקיא במהלך החקירה, מניעת

מפגש עם עורך דין עת היה במצב גופני קשה, ושימוש באלימות ואמצעים פסולים. כל אלו

מובילים למסקנה כי טעה בית המשפט ביחס לממצאים שנקבעו נגדו. עוד מלין ימין על

שיעור הפיצוי הגבוה שהושת עליו.

טענות המערער (אילן)

בע"פ 1038/10

7.

טענתו המרכזית של אילן היא כי לא היה מקום לבסס את הרשעתו על

סמך עדותם של ימין ומשה בהכרעת הדין השנייה. מדובר בעדויות של שותפים לעבירות בהן

הוא הורשע. לטענתו

,

שינו השניים את

גרסאותיהם במשטרה מספר פעמים, ולבסוף הפלילו אותו מתוך כוונה לנקום בו. נטען כי

בגרסאות הראשונות שמסר ימין בחקירתו, לא הופלל אילן. גרסתו של ימין השתנתה רק לאחר

שגילה שהופלל במסגרת העימות שנערך לו עם שאול, אחיו של אילן. בשל כך, ומתוך רצון

לנקום בו, כך נטען, העיד ימין לראשונה כי היה שותף רביעי שמעורב - הוא אילן. לשיטת

הסנגוריה, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מדובר בעדות עקבית אינה מתיישבת עם חומר

הראיות. הודגש כי הואיל ובית המשפט ביסס את קביעותיו על אמרותיהם של המערערים במשטרה,

שכן אלה בחרו שלא להעיד במשפט, אין כל עדיפות לערכאה הדיונית על פני ערכאת הערעור.

בהתאם ביקש הסנגור לקבוע שיש להעדיף את האמרות הראשונות של ימין במשטרה

,

על פני אמרות אחרות. נטען, כי גם משה שינה את גרסתו

והפליל את אילן רק לאחר העימות בינו לבין שאול. תחילה העיד משה כי רק שלושה היו

מעורבים באירוע, וציין כי הרביעי חף מפשע. לאחר מכן מסר גרסאות שונות הסותרות את

עצמן. מדובר, על פי הנטען, בעד בלתי אמין שלא ניתן לקבוע ממצאים על בסיס גרסאותיו.

רק בעימות בין שאול למשה, במהלכו הבין האחרון כי שאול הפליל את הוריו, שינה משה את

גרסתו ובחר לנקום בשאול בכך שהפליל אותו ואת אחיו אילן (סימוכין לכך - ת/166 עמ' 3

ועמ' 5). המניע נבע מכך ששאול הפליל את הוריו של משה באירוע בו הם הורשעו (ת/167)

,

בעוד שבעימות בין משה לאילן

,

הוא בחר שלא להפליל אותו ביודעו כי מדובר באדם חף מפשע. לאור האמור נטען

,

כי לא ניתן ליתן אמון בעד שמשנה את גרסתו לפי הצורך.

עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משדחה את טענת האליבי של

אילן. מדובר בגרסה שלא נסתרה ואין בעדויותיהם של ימין ומשה כדי להפריכה. אילן טען

לחפותו מהשלב הראשון בו נעצר. הוא לא מסר בחקירה טענת אליבי היות ונעצר שבעה

חודשים לאחר האירוע ואין הוא יכול לזכור את כל מעשיו במשך תקופה כזו. לטענתו, רק

במהלך חיפוש במסמכים הקשורים לאביו שנפטר מצא מסמך לפיו היה במוסד גמילה

"תקווה 2000" בין התאריכים

13.3.2004-30.3.2004

(נ/21). מסמך זה הומצא לו ביום 30.5.2004 לצורך העברתו לביטוח לאומי. המדובר במוסד

סגור, אשר לא ניתן לצאת ממנו באופן חופשי והבוחר לצאת אינו יכול לחזור למקום.

המערער אף פנה למוסד הגמילה וקיבל מסמכים המלמדים שהגיע לקבוצה טיפולית משעה 15:00

ועד השעה 21:00 במהלך האירועים נשוא כתב האישום (עמ' 1048 ש' 1 – 7 ו- נ/22). על

פי ההלכה הפסוקה, מתן הסבר מתקבל על הדעת לעדות כבושה יכול לרפא את האיחור במועד

מסירת העדות. המומחה מטעם אילן אף העיד כי המסמך האמור הינו מסמך אותנטי וכי שגה

בית המשפט המחוזי משלא נתן לכך משקל ראוי. עוד נטען כי לא היה מקום לקבוע שמכירת

רכבו חמישה חודשים לאחר האירוע, מהווה התנהגות מפלילה. זאת משום שהוא נוהג למכור

ולקנות רכבים בתדירות גבוהה וכך אף נהג כחודש לפני האירוע. לאור האמור הוא מבקש

לזכותו מכל אשמה.

לחילופין, נטען כי לא התקיימו היסודות הנדרשים להרשעה בעבירת

רצח. טענה זו, משותפת כאמור לכל המערערים. עבירה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין,

הינה עבירה תוצאתית. יש להוכיח מודעות לאפשרות הגרימה של המוות. צפיית התוצאה

הקטלנית היא אשר נדרשת, ואין די בחזות מראש של פגיעה גופנית ממשית

,

כמו בעבירת הריגה. לא הייתה לאילן מודעות בפועל

לאפשרות ביצועה של עבירת ההמתה. מותה של המנוחה לא רק שלא נצפה על ידו, אלא אף אדם

מהישוב לא יכול היה לצפותו. כך גם עולה מעדויותיהם של משה ושאול, לפיהן לא צפו

השניים אפשרות של פגיעה במנוחה. לטענתו, לא נצפה על ידו שתנקט אלימות כלפי המנוחה,

והונח כי מדובר באשה הנמצאת לבדה בביתה ועל כן קל יהיה להתגבר על התנגדותה ללא

צורך באלימות. נטען כי אין ראיות לפיהן הכה אילן את המנוחה או היה נוכח בסלון בזמן

שהכו אותה. עוד יש ליתן משקל לכך שהנוכחים לא היו מצוידים בנשק או כלי קטלני. אין

הוכחה

,

וודאי שלא מעבר לספק סביר

שהייתה לאילן מודעות בפועל לכך שמעשה ההמתה הוא בגדר מעשה אפשרי אגב ביצוע עבירת

השוד. עוד התייחס אילן לחלופה לפי סעיף 34א(א) לחוק העונשין לפיה די במודעות בכח

לאפשרות ביצוע הרצח כדי להרשיע בעבירה זו

,

בנסיבות בהן אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות ביצוע הרצח. נטען

,

כי אין להרחיב את תחולתו של הסעיף באופן בו יורשע

אדם בכל עבירה שונה שמתרחשת במהלך אירוע מסוים. כל עבירת שוד או התפרצות לדירה

יכולה לגלוש אל מעבר למתוכנן ולהסתיים במותו של הקורבן

,

כאשר הוא מגלה התנגדות. יש לעמוד על בחינה דווקנית של היסודות הנדרשים להרשעה

בסעיף העבירה. נקודת המוצא לבדיקת הצפיות בכוח חייבת להיות מבוססת על המטען

הסובייקטיבי של הנאשם.

תגובת המשיבה

8.

מנגד סבורה המשיבה כי הרשעת המערערים בעבירות שיוחסו להם ובכללן

עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין נשענת על תשתית ראייתית איתנה. במרכזה

- הודעותיהם של המערערים בחקירה, הנתמכות בראיות שונות. קיים חיזוק ראייתי בשתיקתם

של המערערים במהלך המשפט, שתיקה שלא ניתן לה כל הסבר המניח את הדעת ועל כן היא

פועלת באופן מובהק לחובתם. לשיטת המשיבה אין הכרח לדעת מי מהמערערים ביצע פיזית את

הפעולות האלימות שהביאו למותה של המנוחה. די להוכיח כי המוות נגרם כתוצאה מפעולתם

המשותפת. הדרישה לפיה כל אחד מהשותפים יבצע פיזית, בעצמו, את מעשה ההמתה הינה

בניגוד להלכות הברורות של בית המשפט העליון. לשיטת המדינה, היסוד הנפשי נלמד באופן

ברור מנסיבות ביצוע העבירה. המערערים, הם גברים בריאים וחזקים המפעילים בצוותא חדא

כח אלים כנגד אשה בת 65 שגובהה

1.54

מ'

. ברי כי הם מודעים לכך שכתוצאה ממעשיהם, ביחד או לחוד,

קיימת אפשרות כי היא תמות. כל אחד מהמערערים היה עד או שותף לאלימות הקשה, ועל כן

צפה את האפשרות למות המנוחה.

גרסת משה, שפורטה לעיל, מלמדת על שותפותו לתכנון המוקדם

לנקיטת אלימות כלפי המנוחה. בית המשפט המחוזי עמד על שורה של ראיות שיש בהן כדי

לשמש חיזוק ודבר מה נוסף. בכללן הצעתו החוזרת ונשנית לשמש עד מדינה. דבריה של

גרושתו

,

שהתקבלו על ידי בית המשפט

המחוזי כמהימנים

,

לפיהם משה הגיע אליה

יום לאחר הרצח בשעה 5 בבוקר. הוא שתק בתגובה לשאלת אחותה האם ביצע את הרצח ואף

ביקש לומר דבר מה אך אמר רק שהוא מפחד. ראיה אחרונה זו קשורה לרצח ובכך יש מענה

לטענת ההגנה כי "דבר מה נוסף" הקיים, מתייחס רק לעבירת הרצח. יתרה מזו

דבר מה בניגוד לסיוע הינו בגדר ראיה מאמתת בלבד שאינה אמורה לסבך את הנאשם בעבירה

המיוחסת לו.

באשר לשאול טוענת המשיבה, כי זה כאמור העיד במשטרה ששהה זמן

קצר בזירה ולאחר שראה שמכים את המנוחה הוא היכה את התוקף ועזב את המקום. המדינה

סותרת נתון זה על ידי הפנייה לאמרותיו בחקירה לפיהן הוא שהה עם האחרים בדירה במשך

15 – 20 דקות (ראו ת/93

,

עמ' 91 ות/28

עמ' 83). באשר לחלקו במעשה הפנתה המדינה לאמרותיו בחקירה מהן עולה כי התכנון היה

שאם המנוחה תתנגד יקשרו אותה (ת/88 עמ' 15). בפועל לא לקחו המערערים כבלים לצורך

השתלטות על המנוחה, ועל כן צפו שינקטו נגדה באלימות. במהלך האירוע תיאר שאול כיצד

היה שותף לנקיטת אלימות נגד המנוחה מייד שפתחה את הדלת : ""דחפנו אותה

,

הפלנו.." (ת/31 עמ' 108 בעימות בינו לבין משה).

הוא תיאר כיצד ימין הכה את המנוחה והטיח את ראשה ברצפה

,

כאשר בזמן זה שאול השגיח עליה בעת ששכבה על הרצפה (ראו ת/93 עמ' 55 ו – עמ' 57).

עוד טוענת המשיבה שיש ליתן משקל לכך שהראיות מובילות למסקנה כי שאול גרר את המנוחה

בהיותה מתה. באשר לתוספות הראייתיות מצביעה המדינה על מספר ראיות המהוות דבר מה

נוסף נגדו: התנהגותו המפלילה בעת מעצרו; סירובו לפתוח לשוטרים את דלת דירתו

והימצאותו מסתתר על גג הבית לאחר שהשוטרים הצליחו לפרוץ לדירה; הצעתו לשמש עד

מדינה; דבריה של צילה זיתון כי הוא סיפר לה שביצע שוד, וכשנשאל על ידה אם הרג את

המנוחה הוא נראה מפוחד והתחיל להזיע. עדות זו נקבעה כמהימנה על ידי בית המשפט.

המשיבה הפנתה אף לעדויות נוספות ולממצאים פתולוגים המאמתים את גרסתו של שאול

במשטרה (ראו עמוד 25 לתגובה המשיבה).

בנוגע לימין, נטען שהלה הודה בחקירתו כי עליו הוטלה על פי

התכנון המשימה לתפוס את המנוחה, בהיותו החזק מכולם (ת/102 עמוד 18). נטען שאין

לקבל את טענתו לפיה לא הוכחה קשירת קשר

,

עקב אי היותו שותף לתכנון והעובדה כי נאסף רק בדרך, שכן המבחן הוא מהותי. בפועל

הוא שותף לתכנון והיה מודע לפרטיו (עמוד 63 – 65 להכרעת הדין הראשונה). אף לגרסתו

הוא היה עד לכך ששאול חנק את המנוחה. נקבע כי גם נגד ימין קיימת תוספת ראייתית:

התנהגותו המפלילה כאשר הסתתר בתוך ארון בחדר שינה בעת שהמשטרה באה לעצור אותו

והימצאות דגימת

D.N.A

התואמת את הפרופיל הגנטי שלו, על מגבת מוכתמת בדם סמוך לראשה של

המנוחה (וראו חיזוקים נוספים אליהם מפנה המדינה בעמוד 29 לעיקרי הטיעון מטעמה).

בית המשפט המחוזי קבע שאין מקום להורות על פסילת ממצאי

חקירתו של ימין. הוא ידע לעמוד על זכויותיו וענה תשובות ענייניות לשאלות שהוצגו לו

(עמודים 54-55 להכרעת הדין הראשונה). טענתו בדבר הפרת זכותו להתייעץ עם עורך דין לא

הוכחה ונטענה בעלמא.

באשר להבחנה בין סעיף 300 (א)(3) לסעיף 34א לחוק העונשין טוענת

המשיבה, שהואיל והוכח כי המערערים היו מודעים בפועל לאפשרות מותה של המנוחה, יש

להרשיעם כשותפים ואין צורך להידרש לחלופה שבסעיף 34א. לסיום נטען כי העיזבון לא

צורף כמשיב ודי בכך כדי לדחות

את הערעור על רכיב הפיצויים בגזר הדין

(ראו ע"פ 2977/06

פלוני נ' מדינת ישראל

). הטענות בדבר יכולתם הכלכלית של ימין ושאול, אינן מטות את הכף, שכן

יש ליתן משקל לטיב המעשה (ראו ע"פ 5761/05

מג'דלאוי נ' מדינת ישראל

). כאן, מדובר במעשים מזעזעים וקשים המצדיקים את שיעור הפיצוי, כפי

שנפסק.

המדינה סבורה כי לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית המשפט

המחוזי נגד אילן. הודגש

,

כי ההרשעה

מתבססת על שני עדים, אשר מסרו פרטים זהים ופרטים מוכמנים. הסיכוי שמדובר בעלילת

שווא אינו סביר. בנוסף נטען כי עוד בטרם העימות בין משה לשאול, מסר משה כי ישנם

ארבעה מעורבים, ולא רק שלושה. הוא המעיט מחלקו של אילן באירוע וציין מיוזמתו כי

אילן לא נגע במנוחה. ביחס לטענה כי חזר בו מעדות זו בעימות עם אילן

,

נטען כי חומר הראיות תומך במסקנה כי הוא פחד במהלך

העימות. עדותו בבית המשפט הייתה מבולבלת, רצופת סתירות ושקרים. המדינה סבורה כי

צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו להעדיף את עדותו של העד במשטרה על פני עדותו בבית

המשפט. עוד הודגש כי בתחילה ימין לא הפליל את אילן הואיל ואילן טרם נעצר והוא פחד

ממשפחתו. ברם, כאשר החליט לבסוף ימין להפליל את אילן, ווידא שאין מצלמות במקום ואף

הקטין את חלקו של אילן באירוע. על עדות זו חזר מספר פעמים אף במהלך העימות עם

אילן. בית המשפט המחוזי התרשם כי מדובר בעדות מהימנה. בית המשפט המחוזי דחה את

טענת האליבי של אילן על בסיס הראיות שנשמעו בפניו. מעבר לעובדה כי מדובר בטענה

כבושה

,

הרי שהוכח כי מדובר במסמכים

שנולדו לאחר המעשה בניסיון לחלץ את אילן ממעורבות באירוע. לעניין יסודות העבירה -

פעל אילן בצוותא עם השותפים האחרים. אין משמעות לשאלה האם פגע במנוחה

,

הואיל ולכל אחד היה תפקיד באירוע והם פעלו כגוף אחד.

חלקם הפעילו אלימות וכוח כלפי המנוחה וחלקם חיפשו בחדרים כדי לבצע את השוד. היסוד

הנפשי הנדרש כאן הינו מודעות בפועל לאפשרות של גרימת מוות למנוחה. בית המשפט

המחוזי קבע כי אילן אכן צפה בפועל את אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. מסקנה זו נלמדת

מנסיבות ביצוע המעשה הנוגעות לביצוע ולתכנון, לרבות ראיה ישירה לפיה היה עד להפעלת

האלימות. המדובר באלימות קשה שמופעלת כלפי אישה קשישה וחסרת אונים על ידי מספר

גברים שחדרו לדירתה. הם נקטו באלימות שכללה חניקה

,

הטחת ראש ברצפה וישיבה על המנוחה במשך דקות ארוכות. בנסיבות אלו לא ניתן לקבל טענה

לפיה השותפים לאירוע לא צפו אפשרות של גרימת מוות. אילן וחבריו היו אדישים לחלוטין

לגורל המנוחה כאשר יצאו מהדירה. בניגוד לנטען בערעור, על פי הודעת משה במשטרה

(ת/166 עמוד 4 ש' 18 ואילך) הוא ואילן ראו את שאול וימין מחזיקים את המנוחה בברוטאליות

,

כאשר אחד חוסם את פיה והשני מחזיק אותה לבל תזוז.

לאחר שראו את המעשה הם חזרו לחדרים והמשיכו בשוד. מהעדויות עולה כי בשלב בו נסעו

המעורבים ברכב הם עמדו על כך שיש להתנפל על המנוחה כאשר אחד יפיל אותה ויכסה את

עיניה בכוח. אילן היה מודע לכל פרטי הקשר ושותף לתכנון המוקדם ולפיכך יש לראותו

כמבצע בצוותא.

דיון

9.

מערערים 1-3 הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי –

הרכב טל. נשמעו טענות הצדדים. או אז התברר כי מערער 4 הגיש ערעור על פסק הדין

שניתן נגדו על ידי הרכב רוטלוי. הואיל ומדובר באירוע אחד המשותף לשני פסקי הדין

הוחלט כי הערעור הנוסף יישמע בפני מותב זה ויינתן פסק דין אחד אשר יתייחס לכל

ארבעת המערערים. הדיון בערעורו של מערער 4 התעכב משום שבשל קשיים בייצוג, לא הוגשו

נימוקים מפורטים. לאחר שהעניין יושב, התקיים דיון בפני מותב זה. המערערים 1-3

הוזמנו לדיון אך לא התייצבו – כנראה בשל כך שכבר קיבלו את יומם בפני בית משפט זה.

ערעור-ערעור ידון על פי פסק הדין שניתן נגד כל אחד מן

המערערים. נקודה זו ראויה להדגשה, משום שהראיות שהוצגו בפסק הדין שניתן על ידי

הרכב טל, שונות מהראיות שהוגשו בפני הרכב רוטלוי. על כן יידון כל פסק דין בנפרד. מעבר

לכך, עולה מן האמור לעיל שיש גם מקום להבחין בין עבירת הרצח לבין העבירות האחרות –

קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בחבורה. עבירת הרצח מעוררת סוגיות משפטיות ועובדתיות עצמאיות

מאלה העולות מהעבירות האחרות. אי לכך, תיבחנה תחילה העבירות של קשירת קשר לביצוע

פשע ושוד בצוותא ביחס לכל אחד מפסקי הדין וכל אחד מהמערערים, ככל שיידרש. לאחר

מכן, תידון עבירת הרצח.

10.

מערערים 1-3 – משה, שאול וימין – הודו שנכחו בזמן האירוע בדירה בה

בוצע השוד. הם אינם מערערים על הרשעתם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בחבורה.

טענתם העיקרית היא שלא הוצגה תשתית עובדתית ומשפטית מספקת כדי להרשיעם בעבירת רצח.

אילן לעומתם, הציג עמדה אחרת. נטען כי כלל לא היה בדירה. הרשעתו התבססה על עדותם

המפלילה של משה וימין. הכרעת הדין המקיפה והיסודית של הרכב רוטלוי, ניתחה את חומר

הראיות באופן משכנע שיש בו כדי ליתן מענה לטענות שבפנינו. בכל הקשור לעבירות של

קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בחבורה המחלוקת בין הצדדים הינה עובדתית. בית המשפט

המחוזי קבע כי יש ליתן אמון מלא בהודעותיהם של משה וימין במשטרה. עסקינן אפוא

בממצאים עובדתיים, אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ראו ע"פ

6643/05

מדינת ישראל נ'

פלוני

(3.7.2007)). כלל זה יפה גם במקרה בו

בית המשפט קובע ממצאים עובדתיים על סמך הודעות שנמסרו מחוץ לכתליו. גם במצב כאמור,

עוברים העדים הרלוונטיים את כור ההיתוך של החקירה הנגדית. חקירה שכזו מתרחשת בפני

הערכאה המבררת ולכן בכוחה, בניגוד לערכאת הערעור, להתרשם ככלי ראשון, מאישיותם של

העדים, אופיים ושיקוליהם. אמנם ימין שתק בעדותו. אולם אין זה המצב לגבי יתר העדים.

מעבר לכך, צודקת המדינה כי יש ליתן משקל רב בנסיבות העניין לכך שמדובר בשני עדים המפלילים

את הנאשם. עדויותיהם כוללות פרטים מוכמנים הידועים רק למעורבים באירוע נשוא כתב

האישום

,

כפי שנומק בהרחבה בהכרעת דינו

של בית המשפט המחוזי.

בחקירותיו

במשטרה חזר משה באופן עקבי על כך שבביצוע העבירה היו

מעורבים ארבעה אנשים. בשלב הראשון, החקירה התמקדה במשה, שאול וימין. זאת עוד בטרם

ידע משה כי הפלילו את הוריו, ובטרם היה לו מניע לנקום באחים אילן ושאול. ההגנה

מבקשת ליתן משקל רב לעובדה שרק לאחר העימות בין משה לבין שאול (ת/163), החליט משה

לנקום בשאול ובאחיו על ידי העצמת חלקו של שאול בפרשה והפללת אחיו אילן לראשונה. זאת,

כנטען, עקב אמירתו של שאול כי הוריו של משה מעורבים בפרשה. נכון הוא, כי מבחינה

כרונולוגית יש בסיס לטענה כי הזרז להפללת אילן הוא ששאול הפליל את הורי משה. יחד

עם זאת, הנתון האמור אינו מוביל למסקנה כי מדובר בעדות שקר. יש לבחון את העדויות בזהירות

ובקפידה וכך נהג בית המשפט המחוזי. נקבע

,

כי "גם אם הזרז להפללתו של אילן על ידו הייתה העובדה ששאול

,

אחיו של אילן

,

הפליל את הוריו

,

אין בכך לגרוע מן

המסקנה שלא מדובר בעלילה אלא שמשה סיפר את האמת לאמיתה ולא סתם בחר במשפחת זוארץ

את אילן כדי להפלילו

,

כפי שלא הפליל

גם אדם ממשפחתו של ימין אדרי למרות שגם ימין הפליל את הוריו". (עמ' 53 פסקה

64 להכרעת הדין השנייה). עוד הודגש "שהוא סיפר את האמת וגם אם סיפר זאת רק כי

שאול סיבך את הוריו

,

הרי הוא דבק בכך

שזו האמת, לא העצים את חלקו של אילן באירוע ואף תיקן את הטעות שלו לאחר שאמר

בתחילה שמי שקשר את רגלי המנוחה זה אילן ואח"כ תיקן ומסר שהיה זה ימין"

(עמוד 77 ש' 18 ואילך להכרעת הדין השנייה). מניע "לא טהור" למסור עדות

מפלילה עלול להעלות חשד, אך אין בו כשלעצמו ללמד על חוסר מהימנות. האמת העובדתית

מוצגת על ידי מגוון של דמויות שפועלות מתוך קשת רחבה של אינטרסים. תפקידו של בית

המשפט להיות מודע לכך ולבחון את סימני האמת של העדות, גם תוך השוואה לראיות אחרות.

זהו שילוב בין בחינה אובייקטיבית לבחינה סובייקטיבית. בית המשפט המחוזי עמד במשימה

זו. הוא אף התייחס לטענת ההגנה לפיה בעימות בין אילן לבין משה, חזר בו האחרון

מעדותו המפלילה. נקבע כי הדבר נבע מפחדו של משה מאילן ומשפחתו. מסקנה זו נתמכת

בחומר הראיות. בית המשפט המחוזי ציין כי מהתרשמות החוקרים ומעיון בקלטת העימות מתברר

כי משה אכן פחד מאילן ואף לאחר העימות אמר לחוקרת כי פחד ממנו ועל כן לא הפליל

אותו (זכ"ד – ת/179). מהחומר עולה

,

איפוא

,

כי בית המשפט המחוזי בחן את

הראיות, תוך התייחסות לטענות שנטענו על ידי הסנגוריה.

בית המשפט המחוזי

ניתח בהרחבה את עדותו של ימין שבחר לשתוק בבית המשפט וציין כי עדויות החוקרים

וצפייה בקלטת הוידאו של החקירה מלמדות כי הגם שבשלב מסוים בחקירה הוא היה תחת

השפעת סמים, לא נשללה ממנו היכולת לספר את האמת. בית המשפט המחוזי התרשם כי

"עדותו של ימין במשטרה אמינה וגם אם ניסה להעצים את חלקו של שאול ו/או משה

באירוע על חשבון חלקו, עדותו אמינה ועקבית כנגד אילן... ואני מקבלה" (עמוד 15

פסקה 20 להכרעת הדין השנייה). הודגש שבחקירותיו הראשונות לא הפליל ימין את אילן,

ועשה זאת רק ביום 10.11.2004 - יום לאחר העימות בינו לבין שאול. הוענק משקל לעובדה

שבטרם הפליל ימין את אילן, הוא שאל את החוקר: "אין פה שום מצלמה"? בית

משפט קמא קבע "זוהי נקודת המפנה בחקירתו של ימין שלאחר שבוע ימים שעמד על כך

שהיו שלושה בדירה החליט לספר את האמת על אילן. זאת

,

במאמץ

,

לאחר שווידא שאין מצלמה ואין

עימות. לא התרשמתי שמדובר בהתנהגות של מי שמעוניין להפליל את אילן

,

מה גם שהיה יכול לעשות כן הרבה קודם לכן שכן אחיו של

אילן שהיכה אותו והטיח בו שהוא רוצח כבר ב – 3/11/04..." (עמוד 24 פסקה 31

להכרעת הדין השנייה). כן הודגש כי ימין לא ניסה להעצים את חלקו של אילן אלא רק

העיד שהוא חיפש בחדרים בדירה ולא נגע כלל במנוחה. נתון זה משותף הן לעדותו של משה

והן לעדותו של ימין ועל כן הוא בעל משקל של ממש.

באשר לאילן, חיזוק ראייתי נגדו נמצא על ידי בית המשפט המחוזי,

בהתאמה בין עדותיהם של משה וימין לגביו, לרבות "בפרטים הקטנים" (ראו

פירוט בעמודים 85 – 87 להכרעת הדין השנייה). למשל ישנה התאמה בין שתי העדויות לפיהן

נהג אילן ברכב, סדר ישיבת שאר המעורבים ומקום חניית הרכב. האימות בפרטים הקטנים מחזק

דווקא את מסקנת בית המשפט המחוזי לקבל את עדויותיהם של משה וימין במשטרה על פי

סעיף 10א לפקודת הראיות.

טענת האליבי של אילן לא נטענה בחקירה ואף לא בתחילת המשפט.

הסנגוריה השקיעה מאמץ כדי להסביר מדוע הטענה הועלתה בשלב מאוחר. בית המשפט המחוזי

בחן את העניין וקבע "אני דוחה את טענת 'האליבי' של הנאשם 1, טענה כבושה שצצה

לצורך המשפט בנסיון להציל את עצמו, טענה העומדת בסתירה לעדויות לגבי מעורבותו של

הנאשם 1 באירוע, עדויות שאני מקבל...." (עמוד 108, פסקה 119 להכרעת הדין

השנייה). ברם, בית המשפט המחוזי מצא לנכון לבדוק את טענת האליבי לגופו של עניין

ולדחותה. אין מקום להתערב בכך. במישור הכללי מדובר בממצאים עובדתיים שלא בנקל

תתערב בהם ערכאת הערעור. במישור הפרטני יותר, אילן טען כי בתאריך הרלוונטי שהה

במרכז גמילה. כדי לבסס טיעון זה הציג מסמכים שונים לרבות מסמך שאמור להיות היומן

של המרכז. לדעתו של בית המשפט, המסמך מפוקפק (ראו עמוד 106 להכרעת הדין השנייה).

כן הודגש כי למנהל המוסד יש עבר פלילי הכולל עבירות זיוף. בית המשפט אף עמד על

הקושי הראייתי שבקבלת היומן

,

סדר

הדפים שניתנים לעריכה וכן להבדלי הצבעים בעמודים הרלוונטיים. בכל מקרה

,

נקבע שגם אם היה מוכח שאילן אכן שהה במרכז גמילה

ביום האירוע, אין הדבר מונע ממנו לעזוב את המקום למספר שעות, להגיע לזירת האירוע

ולחזור למרכז הגמילה.

התוצאה היא שאין עילה משפטית המצדיקה התערבות בקביעת בית

המשפט המחוזי לפיה אילן עבר יחד עם המערערים הנוספים עבירות של קשירת קשר לביצוע

פשע ושוד בחבורה. תוצאה זו נובעת לא רק מהתרשמות בית המשפט מהעדים הרלוונטיים,

לרבות הנאשם, אלא אף מהגיון הדברים וחיזוקים שונים שמלמדים על השתלבות הראיות

המפלילות אחת עם רעותה.

עבירות ההמתה

11.

אין מחלוקת כי המנוחה נהרגה תוך כדי ביצוע שוד בדירתה. מה אחריותם

של ארבעת המערערים לתוצאה הקטלנית – אם בכלל? ברובד המשפטי ישנם מספר 'מועמדים', לקביעת

אשמה בפלילים להמתת אדם:

א

. המתה בכוונה תחילה לפי סעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין.

ב

. המתה במזיד

תוך ביצוע עבירה, תוך הכנה לביצועה או כדי להקל על ביצועה לפי סעיף 300 (א)(3)

לחוק העונשין. (יצוין שישנן אפשרויות נוספות לפי סעיף 300 – גורם במזיד למותו של

אביו, אימו, סבו וסבתו – סעיף 300 (א)(1); או גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה

אחרת, כדי להבטיח לעצמו או לשותף בריחה או המלטות מהעונש – 300 (א)(4) לחוק

העונשין. אולם אין צורך להידרש לאלה במסגרת תיק זה).

ג

. הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין – הגורם במעשה או

במחדל אסורים למותו של אדם. במקרנו, עבירה זו באה בדמות סעיף 34א לחוק העונשין בהיותה

עבירה שונה או נוספת.

ד

. גרימת מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

בענייננו אין טענה שהמערערים ביצעו עבירה של המתה בכוונה

תחילה (

א

) או עבירה של גרימת מוות ברשלנות (

ד

). האפשרות של זיכוי או הרשעת

המערערים, תבחן בהתאם להמתה במזיד תוך ביצוע עבירה (סעיף 300 (א)(3) לחוק

העונשין), או בהתאם להריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין יחד עם סעיף 34א לחוק

העונשין. כמובן, כל מערער ייבחן בנפרד. אך לצורך הסקירה המשפטית הכללית אין להתעלם

מכך שיש מן המשותף ביניהם. עתה ראוי להציג את ההבדל בין שתי העבירות בהן ניתן יהא

להרשיע או לזכות את המערערים – המתה במזיד תוך ביצוע עבירה (

ב

) או הריגה כעבירה שונה או נוספת

לפי סעיף 298 יחד עם סעיף 34א לחוק העונשין (

ג

).

הסבך העוטה תיק זה מצוי בטענת כל אחד מן המערערים, לפיה גם

אם היה מעורב בעבירת קשירת הקשר והשוד, לא הוא אשר פגע במנוחה. בהנחה שכך הוא המצב,

יוצא שהדרך היחידה לבחון את אשמת המערערים בעבירת ההמתה היא מכוח היותם מבצעים

בצוותא. בקצירת האומר, השוני בין סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין לבין סעיף 34א לחוק

העונשין, הוא שהראשון דורש מודעות סובייקטיבית של הנאשם ואילו האחרון מסתפק בדרישה

של מודעות אובייקטיבית של האדם מן היישוב.

המונח

'מזיד' המופיע בסעיף 300(א)(3) מוגדר בסעיף 90א לחוק העונשין – פרשנות הדין בדבר

היסוד הנפשי שבעבירה:

""זדון או מזיד" – יהיה היסוד

הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולעניין תוצאת המעשה

הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות".

הגדרת המונח 'מודעות' המופיע בסעיף 20(א) הוא:

"מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום

הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם

אחת מאלה:"

הסעיף ממשיך ומונה אפשרויות מספר. לענייננו, ניתן להתרכז

ולהסתפק ב:

"(2) פזיזות שבאחת מאלה:

(א)

אדישות – בשיוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות"

עולה כי על מנת להרשיע בסעיף 300 (א)(3) יש להוכיח כי אדם

גרם במזיד למותו של אחר תוך ביצוע עבירה שונה. רכיב עובדתי זה מתקיים כאן (ראו חוות

הדעת הפתולוגית, אליה אתייחס בהמשך). הכוונה הנדרשת היא מודעות לאפשרות הגרימה של תוצאות

המעשה, הנמנות עם פרטי העבירה. יש להוכיח מודעות לאפשרות גרימת תוצאה קטלנית, שהרי

זה אחד מפרטי העבירה. המודעות לתוצאה זו אינה דורשת כי המטרה הייתה להמית, אלא די

בשוויון נפש לאפשרות האמורה. כפי שנפסק (ע"פ 4389/93

יוסף מרדכי נגד מדינת ישראל

, פ"ד נ (3) 239):

"העבירה הקבועה בסעיף 300 (א)(3) לחוק

העונשין היא עבירה תוצאתית...היסוד הנפשי הנדרש לעניין היסוד התוצאתי (מוות) הוא

מודעות לאפשרות הגרימה של המוות ופזיזות באשר לתוצאה זו...לא נדרש קיומה של מטרה

לגרום למות אדם. היסוד הנפשי הנדרש בסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין הוא מודעות

לאפשרות גרימת המוות, ופזיזות באשר להתרחשותה בפועל של תוצאת המוות"

בשונה, סעיף 34א לחוק העונשין דורש כי "בנסיבות העניין,

אדם מן הישוב יכול היה להיות מודע לאפשרות עשייתה" של העבירה. הנחה היא,

שהנאשם לא היה מודע בפועל לאפשרות עשיית העבירה – ובמקרנו עבירת ההמתה. הבדיקה היא

על פי המודעות של אדם מן היישוב כלפי הנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה. זהו מבחן

אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, מבחן בדיעבד ולא בזמן אמת (ראו ע"פ 3390/98

חנניה רוש נגד מדינת ישראל

, פ"ד נג (5) 871).

12.

על מנת למקד את הדיון המשפטי, יש לציין כי הסנגורים כאחד מעלים ארבע

טענות עיקריות נגד הרשעת כל אחד מהמערערים בעבירת ההמתה.

האחת

, "מרשי"

לא פעל באלימות כלפי המנוחה. לא רק שלא תקף תקיפה קטלנית, אלא אף לא תקיפה סתם.

השנייה

, לא הייתה הסכמה להרוג את המנוחה. תוצאה זו לא הייתה חלק מהתוכנית.

להוכחת הדברים מצביעים משה, שאול וימין על זיכויו של ארתור מעבירת ההמתה. זאת על

אף שנקבע שהוא הגה את התוכנית. על פי קו טיעון זה, ההבדל בינו לבין המערערים הוא נוכחותם

של האחרונים במקום. עולה בבירור כי עד שנכנסו ארבעת המערערים לדירה, לא כללה

התוכנית ביצוע עבירת המתה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין הראשונה: "מלכתחילה

הנאשמים האחרים לא התכוונו ולא תכננו להמית את המנוחה, והמטרה הייתה לגנוב כספים

ותכשיטים מהדירה" (שם, פסקה 24). אף ניתן להפנות להכרעת הדין השנייה, בגדרה

הורשעה רחל – אשר גם היא לא נכחה בדירה - בעבירת הריגה לפי סעיף 298 וסעיף 34א

לחוק העונשין, אך לא לפי סעיף 300 (א)(3) – הדורש מודעות בפועל. אם זהו המצב, תוהים

הסנגורים, הכיצד ניתן לקבוע כי התגבשה תוכנית בתוך הדירה כאשר כל אחד פעל על פי

תפקידו בשוד?

השלישית,

הודגשו קשיי הראיות במשפטים שהתנהלו. משה שאול וימין בחרו

שלא להעיד בפני הרכב טל. אילן הכחיש את נוכחותו במקום.

רביעית,

צוין כי

בניגוד למקרים אחרים בהם בית משפט זה הרשיע מבצעים בצוותא בעבירות המתה, כאן אף

אחד מן המערערים לא החזיק נשק קר או חם. עובדה זו, בצרוף היעדר תוכנית, אינה

מאפשרת הרשעת המערערים בעבירת רצח לפי סעיף 300 (א)(3) לחוק העונשין.

מבצע בצוותא

13.

הרשעת המערערים בעבירת קשירת קשר לביצוע השוד עומדת על כנה. נקבע

בשני פסקי הדין כי הם לא פעלו כיחידים אלא כמבצעים בצוותא, גם ביחס לעבירת ההמתה. הרשעתו

של מבצע בצוותא בעבירה עשויה להתבסס הן על סעיף 300 (א)(3) והן על סעיף 34א(א)(1)

לחוק העונשין. לשם הדיוק, הסעיף האחרון מתייחס תמיד למבצע בצוותא ואילו באשר

לראשון קיימות שתי אפשרויות - מעשה של היחיד או של מבצע בצוותא.

מיהו מבצע בצוותא? סעיף 29 לחוק העונשין מגדיר מבצע עבירה

וקובע: "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא,

ואין נפקה מיניה אם כל המעשים נעשו ביחד, או נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי

אחר". הדין רואה את המבצעים בצוותא כ"שותפים המהווים גוף אחד הפועל

להשגת מטרה משותפת באופן שכל אחד מהם אחראי להתממשות התוצאה שהייתה בבסיס ההסכמה

המשותפת לפעול" (ע"פ 4693/01

מדינת ישראל נגד אנטולי בביזאיב

, פ"ד נו (5) 580). ראובן, שמעון ולוי מחליטים לשדוד בנק – האחד

אחראי על איסוף הכספים, השני משגיח על עובדי הבנק והשלישי על הציבור שנמצא בתוכו.

בדוגמא האמורה, כל אחד יהא אחראי למעשיו של חבריו, בהיותם מבצעים בצוותא.

הואיל והמערערים הורשעו בעבירה של קשירת קשר, מן הנכון להציג

את התפתחותה של עבירה זו והקשר בינה לבין הגדרת המונח "מבצע בצוותא".

בעניין

גולדשטיין

קבע כבוד השופט

ש' אגרנט

:

"הכלל של המשפט הפלילי הסובסטנטיבי הוא כי,

משנוצר הקשר הפלילי, הופך כל אחד מהקושרים להיות, למטרת הקשר, סוכנם של האחרים, כך

שכל מעשה שביצעו – ושוב, בזמן קיום הקשר ולשם קידומו – נחשב למעשה של חבריו לתכנית

המשותפת, ואפילו בוצע אותו מעשה בהעדרם של אלה ובלי ידיעתם מראש" (

ע"פ

129/54 גולדשטיין נ' היועץ המשפטי פ"ד י

(1) 505, 516; ההדגשה

במקור).

המשפט הסובסטנטיבי בעבירת הקשר קובע סוג של אחריות משותפת.

עם זאת, נקבע על ידי המחוקק, ובעיקר על ידי הפסיקה, כי ההגדרה האמורה שניתנה לפני

כ-55 שנה רחבה מידי. כך הדברים באו לידי ביטוי בפסיקה :

"חוק

העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד – 1994, אשר תיקן את

סעיף 499 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, צמצם את אחריותו של הקושר לעבירות

שביצעו קושרים אחרים, לאותן עבירות שהוא אחראי להן על-פי דיני השותפות"

(ע"פ 1632/95

משולם ואח' נ' מדינת ישראל

פ"ד מט (5) 536

). זהו המעבר מרעיון האחריות הסולידארית

של קושרים לסיווג המבצע בצוותא" (ע"פ 4115/08

אבנר גלעד נ' מדינת ישראל

(24/1/11)).

המעבר האמור מוצא ביטויו בתיקון מס' 39 ל

חוק העונשין

.

המחוקק הוסיף את תת סעיף 499(ב)

,

הקובע: "הקושר קשר יישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשר הקשר או

שנעברה לשם קידום מטרתו

,

רק אם היה צד

לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'". סימן ב' עניינו צדדים לעבירה

,

לרבות מבצע בצוותא (ראו: ע"פ 4115/08

אבנר גלעד נגד מדינת ישראל

(24.1.2011)). היקף הקשר

,

כהיקף המבצעים בצוותא כהיקף התוכנית המשותפת. האחרונה

,

היא התוחמת את הגבולות. לרבות גבולות האחריות. היא המחייבת והיא הפוטרת מאחריות.

במובן זה, סעיף 34א לחוק העונשין מהווה "חריג אחריות" המניח שמבצע

בצוותא סטה מהתוכנית וביצע עבירה נוספת

,

ואף על פי כן

,

בהתקיים תנאים מסוימים

,

יחוייבו השותפים האחרים בהתאם לסעיף

(ראו ע"פ 11426/03

אחמד חואמדה נ' מדינת ישראל (31.12.08)

).

קמות

ומזדקרות מספר שאלות. על מנת שיחויב אדם כמבצע בצוותא בעבירה מסוימת, באיזו מידה

חייב הוא להיות מעורב מבחינה עובדתית בביצוע? מה טיב ההסכמה בין הצדדים טרם ייקבע

שנתגבשה תוכנית משותפת ?

חברי,

השופט

ס' ג'ובראן

נדרש לשאלה הראשונה ונושאים נוספים בעניין

סטינסלב

(ע"פ 6084/02

שטוחין סטניסלב נגד מדינת ישראל

(5.10.2006)):

"

עוד

נקבע אשר למבצעים בצוותא, כי השתתפות בביצוע העבירה אינה מחייבת נטילת חלק בעשיית

מעשה העבירה, אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בתכנון ובניהול הפעולה שבמסגרתה מתבצעת

העבירה. במקרה שלפנינו נראה, כי מאחר ואין כל ראיה, שהמערער ניסה לעצור את חבריו

למנוע את ביצוע הרצח, די בכך שהוכח, כי הוא היה שותף למעשה השוד, אשר סיומו הביא

למות המנוחים. כך נקבע ב

ע"פ

2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב

(1) 791, 802: ""השתתפות"

בביצועה של עבירה אינה מחייבת

נטילת חלק ב"עשייה הפיזית" של מעשה העבירה

גופו דווקא ויכולה היא לבוא לכלל ביטוי בתכנון הביצוע ובניהול הפעילות שבמסגרתה

מתבצעת העבירה. אשר-על-כן, מקום שכמה בני-אדם חוברים יחד לביצועה של עבירה, כאשר

לכל אחד מהם "תפקיד" בביצוע - נושא כל אחד מהם באחריות לביצועה

כ"מבצע בצוותא", ואין נפקא מנה, מהו אופיו של ה"תפקיד" שאותו

הוא ממלא במסגרת ביצועה של העבירה.

אין המדובר כאן באחריותו של "קושר" מכוח דיני הקשר. המדובר

באחריות של חבר לחבורה, שחבריה חברו יחד לביצועה של עבירה תוך חלוקת התפקידים

הדרושים לביצוע ביניהם, כאשר המתכנן והמנהל אינו "משדל" או

"מסייע" - שאינם נמנים על החוג הפנימי של מבצעי העבירה - אלא,

"משתתף בביצוע" ככל "משתתף" אחר, במסגרת התפקיד שהוטל עליו.

כל "ממלא תפקיד" בביצועה של עבירה נמנה עם "מבצעיה", ואין

באופי התפקיד או במיקומו של ממלא התפקיד בעת הביצוע בפועל, כדי להוציאו ממעגל

המבצעים...

נראה, כי נוכחותו של המערער בזירת הרצח לא הייתה מקרית ותמימה אף ביחס

לרצח ובהעדר כל הסבר סביר מפיו, יש לראותו כשותף בצוותא לביצוע הרצח ".

מספר

מסקנות עולות מן האמור. אין בטענה שמערער מסוים לא נגע במנוחה, כשלעצמה, לפטור

אותו מאחריות לעבירת ההמתה. היה ויקבע שאותו מערער היה חלק מהתוכנית שכללה את

עבירת השוד ועבירת ההמתה, חלקו הביצועי לא נדרש לכסות את כל היריעה. העניין דורש

דיון בדבר מהות התוכנית כדי לבחון אם מאן דהוא סטה ממנה. בהקשר זה, הבדיקה

העובדתית הינה אינדיבידואלית. לכן, אי מניעת האחר מלעשות מעשה או מלעבור עבירה היא

לבדה אינה מוכיחה כי העבירה או המעשה היו חלק מהתוכנית. עם זאת, עשוי הדבר להוות

כלי ראייתי לבחינת העניין. בדומה, היעדר שימוש בכלי נשק - קר או חם – אינו מכתיב

תוצאה בדבר השאלה אם עבירה מסוימת מהווה חלק מהתוכנית. אף כאן נדרשת בדיקה עובדתית

פרטנית. כך גם המצב באשר למשקל שיש להעניק לנוכחות אדם בזירת העבירה ואי מתן הסבר

סביר מפיו.

באשר

לשאלה מה טיב ההסכמה הנדרשת לגיבוש תוכנית משותפת - הפסיקה לא עמדה על דרישות פורמאליות

ביחס ל"חוזה" מסוג זה. ניתן להציג זאת באופן אחר. כל חוזה נבחן על פי

הקשרו. כך יש להתייחס גם ל"חוזה" בין עבריינים לביצוע עבירות. הדרישה

להסכמה לפעול כגוף אחד קיימת, אך יש לבחון אותה באופן שאינו מנותק מהמציאות. לכן,

לא רק שלא נדרש כמובן חוזה כתוב. אלא ההסכמה עשויה להיות ספונטנית. כפי שנקבע על

ידי הנשיאה

ד' ביניש

(

ע"פ 4693/01

מדינת ישראל

נ' בביזאיב

, פ"ד נו (5) 580)

:

"הלכה פסוקה מימים ימימה היא כי

לשם ביצוע בצוותא של עבירה אין הכרח בהיוועדות מוקדמת או בתכנון מראש בין השותפים

למעשה. ובמילותיו של השופט מ' חשין: "...גם שותפות ספונטנית שותפות היא,

ועושה עבריינים למבצעים-בצוותא" (ראו

ע"פ

259/97

הנ"ל [2] והאסמכתאות המובאות שם. עוד ראו:

ע"פ

377/67

דהאן נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 219;

ע"פ

4188/93

הנ"ל [6], בעמ' 550;

ע"פ

807/99

הנ"ל [3], בעמ' 756)" (שם, פסקה 2 לחוות דעת הנשיאה).

המונח

"שותפות ספונטנית" דורש הבהרה. ייתכן מצב בו על אתר מחליטים צדדים