ע"פ 7160/10 אליהו סמילא נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' שפירא ), עד להכרעה בערעור שהגיש על הכרעת הדין וגזר הדין.

אפתח בהצגת נתוני רקע רלבנטיים.

2.

כנגד המבקש וכנגד נאשם נוסף ב שם אהרון בראנס (להלן: בראנס ) הוגש כתב אישום בתאריך 17.4.2008 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכולל ביחס למבקש אישומים של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין ), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין , זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין ושימוש במסמך מזויף (עבירות רבות), לפי סעיף 420 לחוק העונשין. האישום השני בכתב האישום היה רלבנטי רק לבראנס, וכלל אישום של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא יחד עם סעיף 2 5 לחוק העונשין.

3.

האישום הראשון בכתב האישום עניינו בחברת מקרקעין בשם "אחוזת גוש 6632 חלקה 17 בע"מ" (להלן: החברה ), שהיא בעלת הזכויות בחלקת מקרקעין בצפון תל-אביב (להלן: החלקה ) . החברה, על פי מה שנטען בכתב האישום, מעולם לא הוצעה למכירה על ידי בעליה, גב' חנה הולצמן (להלן: גב' הולצמן ). עוד נאמר בכתב האישום, כי בתאריך לא ידוע בסוף שנת 2007 – תחילת 2008, קשרו המבקש ובראנס קשר להעביר אצל רשם החברות את הבעלות במניית החברה על שמו של המבקש, במרמה ותוך זיוף מסמכים רבים. מכתב האישום עולה כי לשם מימוש הקשר, זייפ ו המבקש ובראנס מסמכים שמטרתם להביא להעברה נחזית של מניות החברה מגב' הולצמן, דרך אישה בשם אלויר בלקיס (להלן: גב' בלקיס ) (שבפועל מעולם לא רכשה מניות בחברה), וממנה – למבקש. כן נטען בכתב האישום כי המבקש ובראנס קשרו קשר, בתחילת 2008, או בסמוך לכך, למכור את הזכויות בחברה ובחלקה ולקבל במרמה כספים תמורת המקרקעין, בהסתמך על המסמכים המזויפים ועל העברת המניות בחברה במרמה על שמו של המבקש אצל רשם החברות. כן נאמר כי המבקש השתמש בבעלותו הנחזית בחברה, בעלת הזכויות בחלקה, לצורך מישכון המקרקעין במרמה, כבטוחה לקבלת כספים מהבנק, ואמנם כתוצאה מפעולות אלה – המבקשים קיבלו במרמה סכום של 3.2 מיליון ש"ח מגורמים שונים, לרבות שיק בנקאי לפקודת המבקש על סך 2,250,150 ש"ח – שיק שהמבקש פרע אותו באמצעות חברה לניכיון שיקים.

4.

המבקש ובראנס כפרו במיוחס להם והחלה שמיעת הראיות בתיק. בתאריך 3.9.2009 הודיעו המשיבה ובראנס לבית המשפט קמא, באמצעות באי-כוחם, כי הגיעו להסדר טיעון. בהתאם להסדר הטיעון, בראנס הודה רק באישום השני שיוחס לו והאישום הראשון

שיוחס לו – נמחק. לאחר שהסדר הטיעון הוגש – בראנס הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. גזר דינו ניתן בתאריך 9.3.2010, ובגדרו נקבע, בין השאר, כי בראנס ירצה 28 חודשי מאסר בפועל.

ביצוע עונש המאסר שהושת על בראנס עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי ובהחלטתי מתאריך 16.9.2010, המשכתי ועכבתי אותו עד להכרעה בערעור על גזר דינו (ראו: ע"פ 2519/10 בראנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.9.2010)).

5.

במקביל לאמור התנהל משפטו של המבקש שבפני. בתאריך 25.7.2010 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את המבקש ברוב העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזיכה אותו מן העבירה של קשירת קשר (עם בראנס) לביצוע פשע, משום שכדברי בית המשפט: "למעשה, התביעה זנחה את עבירת קשירת הקשר, שכן אף בסיכומיה אין כל התייחסות אליה". בהכרעתו, ביסס בית המשפט הנכבד את ההרשעה, בין השאר, על שלושה נדבכים:

(א)

תחילה, בית המשפט המחוזי הנכבד בחן האם גב' הולצמן מכרה לגב' בלקיס את החברה. בית המשפט קבע כי גב' הולצמן מעולם לא התכוונה למכור את החברה ומעולם לא מכרה אותה לאיש, וכי עד שגב' הולצמן זומנה למשטרה למתן עדות (בתאריך 6.4.2008) היא לא שמעה את שמה של גב' בלקיס. לעניין הסכם שנערך לכאורה בין גב' הוצלמן לגב' בלקיס, בית המשפט הנכבד קיבל את גירסתו של איש המחלקה לזיהוי פלילי, רפ"ק יאיר בן שמש (להלן: רפ"ק

בן שמש ), אשר בעדותו שלל את האפשרות כי גב' הולצמן היא שחתמה על ההסכם. לפיכך, קבע בית המשפט הנכבד כממצא עובדתי כי גב' הולצמן לא מכרה את זכויותיה בחברה לאיש, ובפרט לא לגב' בלקיס, כך שכל הזכויות בחברה הן שלה.

(ב)

בשלב השני,

בית המשפט

הנכבד קמא בחן את גירסת המבקש, שלפיה אף אם גב' הולצמן לא מכרה לגב' בלקיס את זכויותיה בחברה – גב' בלקיס מכרה כביכול את הזכויות בחברה למבקש, בהסכם שנערך על ידי עו"ד בשם מרדכי שורר, שנפטר זה מכבר (להלן: עו"ד שורר ז"ל ). בית המשפט הנכבד הכריע כי גב' בלקיס, אזרחית תורכיה שאינה מתגוררת בארץ – לא הייתה מעורבת ב"מכירת" החברה, לא הכירה את המבקש ואף לא הייתה בארץ בתאריכים בהם טען המבקש כי פגש אותה. גם לעניין זה קיבל בית המשפט את גירסתו של רפ"ק בן שמש, שלפיה החתימה לכאורה של גב' בלקיס על הסכם המכירה עם המבקש הינה מזויפת. כמו כן דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש שלפיה גב' בלקיס, שנחקרה במשטרה, איננה אותה גב' בלקיס שמכרה למבקש את החברה, מאחר שלא הובא כל עד הגנה או ראייה אחרת לאפשרות קיומה של גב' בלקיס נוספת. לעניין זה הסתמך בית המשפט המחוזי הנכבד, בין השאר, על העובדה שהמבקש ויתר על חקירתה של גב' בלקיס בבית המשפט, והסכים להגשת חקירתה, כפי שהיא.

(ג)

בשלב האחרון בדק בית המשפט המחוזי הנכבד את טענתו של המבקש כי בכל זאת קנה את החברה בתום לב ובתמורה על בסיס תרחיש כלשהו. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי עו"ד שורר ז"ל לא היה מעורב כלל בעסקה הנחזית כמכירת החברה למבקש, וכי חתימותיו וחותמותיו של עו"ד שורר על גבי המסמכים הקשורים למכירה זויפו, כגירסת רפ"ק בן שמש.

6.

בסופו של יום הרשיע איפוא בית המשפט המחוזי הנכבד את המבקש ובתאריך 21.9.2010 גזר עליו עונש מאסר לתקופה של חמש שנים לריצוי בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים, אותם ירצה המבקש אם יעבור במשך שלוש שנים עבירות זיוף ומרמה לסוגיהן, תשלום קנס בסך 100,000 ש"ח ופיצוי בסך של 70,000 ש"ח לגב' הולצמן.

עונש המאסר עוכב בתנאים עד לתאריך 10.10.2010 כדי לאפשר למבקש למצות את זכות הערעור שלו ולהגיש בקשות נוספות בגדרה. מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה בתאריך 5.10.2010, ועד להכרעה בה (בעקבות דיון שהתקיים בפני בתאריך 8.10.2010) – עיכבתי את ביצוע העונש.

טענות הצדדים

7.

בבקשה שלפני טוען המבקש כי ראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו עד שיוכרע ערעורו בבית משפט זה, הן מהטעם שהעונש שהוטל עליו חורג, לשיטתו, לחומרא מהמקובל בעבירות מסוג זה, והן מהטעם שהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד הייתה שגויה, לתפיסתו. המבקש טוען שיישום המבחנים שעוצבו לעניין זה בהלכה הפסוקה, ובפרט ב הלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)), מצביעים על כך שמן הראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר בתיק זה. לעניין סיכויי הערעור, המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מספקות רבים שהוא העלה לעניין מעורבותו בהונאה, נשוא כתב האישום. בעיקר מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי הנכבד התעלם מקו ההגנה העיקרי שלו לפיו גב' בלקיס היא זו שרימתה את המבקש, וכי גב' בלקיס שרימתה אותו אינה אותה איננה אותה אישה שנחקרה במשטרה והציגה עצמה כגב' בלקיס. עוד מציין המבקש כי העובדה שהעבירות שהורשע בהן הינן עבירות כלכליות-פיסקליות וכן העובדה שהיה משוחרר לאורך כל המשפט, מצביעות על כך שראוי לעכב את ריצוי עונש המאסר. לבסוף מציין המבקש כי עונש המאסר של בראנס, הנאשם השני בכתב האישום, עוכב לאחרונה, וכי העבירות בהן הודה בראנס הן, לשיטתו, חמורות בהרבה מהעבירות בהן הוא הורשע. לפיכך, ראוי לגישתו לעכב גם את עונש המאסר שהושת עליו.

8.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה אין בענייננו שיקולים המצדיקים חריגה מהכלל שלפיו ברגיל יש להתחיל מיד בריצוי העונש בסמוך לגזר הדין – משורה של טעמים:

ראשית , המשיבה גורסת כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן הערעור כמעט שאיננו מעלה שאלות משפטיות, אלא מכוון ברובו כלפי קביעות עובדתיות, שבהן ערכאת הערעור בדרך-כלל איננה נוטה להתערב.

שנית , המדינה טוענת שנסיבותיו האישיות של המבקש מצביעות על כך שאין לעכב את ביצוע עונש המאסר. לטענת המשיבה, יש למבקש 16 הרשעות קודמות והוא אף ריצה עונשי מאסר בפועל. כמו כן במהלך הדיון בתיק בבית המשפט המחוזי, עת המבקש שוחרר בערובה, בתנאי "מעצר בית", הוא הפר פעמיים את תנאי שחרורו ואף הוגש נגדו כתב אישום נפרד בגין אחת מהפרות אלו.

שלישית , המשיבה מצביעה על ההבדלים בין בראנס לבין המבקש, המצדיקים, לגישתה, את דחיית בקשתו, אף על פי שבקשת בראנס לעיכוב ביצוע עונש המאסר התקבלה. כך, למשל, מדגישה המדינה בהקשר זה את ההבדל בעונשי המאסר שהושתו על השניים (העונש שהושת על המבקש גבוה בהרבה מהעונש שהושת על בראנס), הנסיבות האישיות השונות בשני המקרים, והעובדה כי בראנס רק הורשע בעבירה של

ניסיון ובפועל לא קיבל כספים כלשהם כתוצאה מהעבירות שהודה בהן.

דיון והכרעה

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בחומר הרב שהוגש לי ושמעתי את טענות באי כוחם – מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות . להלן אפרט את הטעמים למסקנתי זו.

10.

הכלל הנהוג בשיטתנו בכל הנוגע לעיכוב ביצוע עונש מאסר הוא כי חרף האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש – בידי בית המשפט מסור שיקול דעת על מנת להבטיח כי מימושו של אינטרס ציבורי זה לא יפגע במערער ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש (ראו: הלכת שוורץ ; ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007)). לשם כך, על בית-המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של המרכיבים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם. נקודת המוצא היא כי למי שהורשע בדין לא עומדת עוד חזקת החפות ועליו להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של עונש המאסר (ראו: ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2004)).

11.

נעבור עתה לבחון את המקרה שלפנינו לאור הכללים המתווים שנקבעו בפסיקה:

(א)

אפתח בשאלת סיכויי הערעור . אינני מוצא מקום לדון בפירוט בטענות המבקש לעניין הטעויות שנפלו, לדעתו, בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, שכן עניין זה שמור למותב, אשר ידון בערעור לגופו של עניין. יחד עם זאת, יש לציין כי טענותיו של המבקש אכן מתמקדות בעיקרן במישור העובדתי. עוד אציין כי מעיון בהכרעת הדין המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי הנכבד עולה כי נדונו בה בהרחבה כל טענותיו העובדתיות של המבקש. על כן ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, דומה כי לא ניתן לשלול את טענת המדינה כי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בממצאי העובדה – איננו רב, וזאת נוכח הנטייה של ערכאת הערעור שלא להתערב בקביעות עובדתיות, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראו: ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2001); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(2) 690 (1993)) . נטייה זו נכונה בפרט כשמדובר בהכרעות עובדתיות הנסמכות על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים המופיעים בפניו (ראו: ע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 281 (1986); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2008); ע"פ 3293/09 חטיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.2009)) .

(ב)

אשר לטענת המבקש כי קנה בתום לב את החברה מגב' בלקיס, אשר איננה אותה אישה שנחקרה על ידי המשטרה והציגה עצמה כגב' בלקיס, הרי שבית המשפט המחוזי הנכבד בחן גירסה זו ברצינות, ומסקנתו היתה שלילית בהנמקה שראוי לצטטה:

"כמצויין לעיל, בתשובתו לכתב האישום טען הסניגור, כי המדובר " בגב' בלקיס אחרת, ועובדה זו תוכח על-ידי באמצעות עדים ות"ז שלה" . טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר. הנאשם עצמו בעדותו כלל לא התייחס אליה ולא הובא כל עד הגנה או ראייה אחרת בשאלת זהותה של גב' בלקיס או לאפשרות כי קיימת עוד גב' בלקיס". (סעיף 29(ד) לפסק דינו של בית המשפט המחוזי; ההדגשה במקור – ח"מ ).

נוכח האמור לעיל, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אני מתקשה לראות כיצד הטענות שמעלה עתה המבקש ביחס לטיעון זה עשויות לשנות את ממצאו של בית המשפט המחוזי הנכבד אשר קבע כי המבקש לא יצק תוכן ראייתי בגירסתו זו.

12.

בבואנו לבחון עתה את עונש המאסר שהושת על המבקש, עלינו לזכור כי אכן מדובר בעונש לא מבוטל – חמש שנות מאסר – ואולם דווקא בהתחשב בכך אין חשש אמיתי כי המבקש יסיים לרצות את עונשו או את מרביתו לפני שיוכרע ערעורו. לא נעלמה מעיני, כמובן, העובדה כי המבקש מערער כאמור גם על עצם הרשעתו, ואולם אינני סבור כי יש בכך כדי להטות את הכף במקרה זה אל עבר דחיית ריצוי העונש, בשים לב לאמור בפיסקה 11 שלעיל. כאן המקום להזכיר כי למבקש עבר עתיר עבירות פליליות, אשר בגין חלקן אף ריצה עונש מאסר, כפי שעולה מגיליון ההרשעות של המבקש ומפסקי הדין שניתנו בעניינו. בנוסף, המבקש חשוד בכך שהפר פעמיים את תנאי "מעצר הבית" שהושתו עליו (ראו: בש"פ 937/10 סמילא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2010)) , ובחודש פברואר 2010 אף הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו בגין ההפרה השנייה של תנאי "מעצר בית". הפרות נטענות אלה, בשלב שטרם הרשעה משליכות על האפשרות ליתן בו אמון בשלב שחזקת החפות איננה עומדת לו עוד, במיוחד כאשר הוא מודע עכשיו לעונש שנגזר עליו.

13.

טענתו הנוספת של המבקש היא כי יש לעכב את ריצוי עונשו, כפי שעוכב ריצוי העונש במקרה של בראנס. לא מצאתי בטענה זו ממש. נסיבותיו של המערער ודאי אינן דומות לנסיבות החריגות שהצדיקו את העיכוב בביצוע עונשו של בראנס, כפי שאלה פורטו בהחלטתי ב-בש"פ 2519/10 הנ"ל – לרבות טענה משפטית שהייתה לבראנס לגבי הליך גזירת הדין בעניינו, טענה שאיננה חלה על המבקש פה. בקצרה אציין עוד כי המבקש הורשע בביצוע עבירות שסופן בקבלת כספים רבים במרמה ובפגיעה קשה בגב' הולצמן, וזאת במובחן מבראנס, שהורשע בביצוע עבירות בהקשר אחר ונפרד , ושעניינן ב ניסיון , שלא צלח, לקבלת כספים במרמה. המבקש, שהוא בעל עבר פלילי עתיר, אף נידון לתקופת מאסר ממושכת (משמעותית מזו של בראנס), שאין חשש כי המבקש יסיים לרצותה או את עיקרה עד לדיון בערעור. גם נסיבותיהם האישיות של המבקש ושל המבקש ושל בראנס שונות בתכלית, ולא אפרט.

14.

נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי אין לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש עד להכרעה בערעורו בפני בית משפט זה. המבקש יתייצב איפוא לריצוי עונשו בתאריך 27.10.2010 בשעה 10:00 במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. תנאי השחרור שנקבעו בבית המשפט המחוזי הנכבד יישארו בעינם עד לתחילת ריצוי העונש.