בש"פ 937/10 אליהו סמילא נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 3.2.10 בת"פ 40113/08, בה הוחלט על השבת העורר למעצר עד תום ההליכים, לאחר שהיה משוחרר פרק זמן לחלופת מעצר.

1.

העורר, קבלן בניה במקצועו, עומד לדין בבית המשפט המחוזי. בכתב האישום, שהוגש נגדו ונגד נאשם נוסף ביום 17.4.08, מואשם העורר בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף. לא היתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. ביום 8.7.08 שוחרר העורר למעצר בית מלא, בתנאים מגבילים, הכוללים הפקדה במזומן, ערבויות, ותנאים נוספים. ביום 20.11.08 הותר לעורר, בעקבות המלצת שירות המבחן, לצאת לעבודה בשלושה אתרי בניה במשך השבוע, וכן לבקר במשרד עורך דינו, והכל בפיקוח גיסו. העורר נעצר ביום 2.11.09 בגין הפרת תנאי השחרור. בית המשפט דחה את בקשת המשיבה להחזיר את העורר למעצר עד תום ההליכים, מן הנימוק שמ דובר בהפרה חד פעמית; אך הורה כי עתה ישהה העורר במעצר בית מלא, וכי ההיתרים שניתנו לו עד אותה העת – מבוטלים.

2.

העורר נעצר פעם נוספת. עתה טענה המשיבה, כי העורר הפר את תנאי השחרור בכך שהסיע פועלים מכפר יונה לאתר בניה בתל מונד, ביום 31.1.10, וכי בחודשיים שקדמו לכך נהג העורר להגיע לאותו אתר, מעת לעת, כדי לפקח על הבניה. בתמיכה לטענות אלה הוצגו הודעות של שני פועלים, אשר מסרו שהעורר הסיעם לאתר הבניה; הודעה של גב' סמילא, אחות העורר, והמפקחת עליו במסגרת תנאי השחרור, לפיה היא התלוותה אל העורר באותו יום לאתר הבניה; והודעה של גב' צורף, המתגוררת בשכנות לאתר הבניה, לפיה העורר נהג להגיע לאתר לעיתים תכופות, מיום 24.11.09 ואילך. בית המשפט המחוזי מצא, כי החומר המתואר תומך בבירור בגרסת המשיבה, וקיבל את בקשתה לעצור את העורר שנית עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שבפני. בערר נטען לכרסום משמעותי בראיות לכך שהעורר הפר את מעצר הבית: נטען, כי מעדויות הפועלים עולה, כי הם לא פגשו בעורר עובר ליום 31.1.10; וכי עדותה של גב' צורף שגויה במובהק, הואיל וביום 24.11.09 היה העורר נתון במעצר. עוד הוזכר, כי בעבר הסכימה המשיבה לאפשר לעורר לצאת את מעצר הבית לעבודתו, ומכאן שאפילו לדידה אין נשקפת ממנו מסוכנות. לבסוף נטען, כי אף במקרים חמורים מאלה נטתה הפסיקה לאפשר לעצור הזדמנות נוספת לשקם את האמון שניתן בו, וכי ראוי לעשות כן גם במקרה זה, תוך הגדלת הערבויות מטעם העורר ונתינתו באיזוק אלקטרוני.

4.

המדינה טוענת, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, בדבר מעצרו של העורר בעקבות הפרה שניה של תנאי השחרור שהוטלו עליו. המדינה פרטה את הראיות להפרה, מהן עולה בבירור כי העורר לא נמצא במעצר בית, אלא בא והלך לאתר בניה בתל מונד; הראיות מורכבות ממספר נדבכים, והן מצביעות ללא ספק על אי כיבוד תנאי מעצר הבית כנדרש. הפרה מתמשכת של תנאי מעצר הבית אינה מצדיקה המשך חלופת מעצר, משאין לתת אמון בעורר כי יכבד את התנאים.

5.

דין הערר להידחות. העורר שוחרר בתנאי חלופת מעצר אך לא כיבד את התנאים באופן מתמשך. הוא הוזהר פעם ראשונה לאחר הפרת התנאים, אך לא תיקן את דרכיו וחזר והפר את תנאי מעצר הבית, והראיות לכך הן מספקות.

עניינו של העורר מקיים את התנאים הנדרשים למעצר עד תום ההליכים. חלופת המעצר שהוחלה לגביו מותנית, מטבע הדברים, בקיום תנאי החלופה ובמתן אמון בנאשם כי יכבד אותם לכל אורך המשפט. באין אמון בנאשם בענין זה, אין מקום לחלופה.

העורר במקרה זה כשל באורח מתמשך בקיום תנאי החלופה, ואף שהוזהר בפעם הראשונה, לא הפנים את החובה לכבד את תנאי השחרור. בנסיבות אלה, אין מקום להמשך החלתה של החלופה, ובדין קבע בית המשפט קמא כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

יש לציין כי התיק העיקרי נמצא בשלבי סיום, כעולה מהודעת המדינה.

הערר נדחה.