ע"פ 2519/10 אהרון בראנס נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערער, על פי הודאתו ובגדרו של הסכם טיעון, בעבירה של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזויף וניסיון לקבל דבר במרמה, כאשר העבירות בוצעו בנסיבות מחמירות. כתב האישום עוסק במקרקעין שלמערער אין בהם זכות כלשהי, בשטח של כ-20 דונמים, הנמצאים בצפון תל-אביב בקרבת חוף הים. נטען, כי במהלך שנת 2008 זייף המערער או אדם אחר מטעמו, מסמכים שונים במטרה להציג מצג שווא לפיו הוא בעל הזכויות במקרקעין, ובדרך זו להציע את הנכס לקונים כדי לזכות במרמה בסכומי עתק. בגדרו של הסכם הטיעון עתרה המשיבה לדון את המערער ל-34 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, פיצוי וקנס, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בית המשפט המחוזי דן את המערער ל-28 חודשי מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 50,000 ש"ח, והוא חויב לשלם פיצוי ליורשיו של אחד מבעלי הקרקע בסכום של 80,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו, המופנה נגד העונש, נטען כי מדובר באדם שתפקודו עד לעבירות הנוכחיות היה נורמטיבי, ושהרבה לעזור לזולת ולקהילה. כן נטען, כי בעונש לא ניתן משקל הולם להודאת המערער והחרטה הכנה שהביע. עוד נטען, כי המערער נקלע למצוקה כספית לאחר שנטל הלוואות בשוק האפור, ומשהתקשה להשיב אותן החלו גורמים עבריינים להפעיל עליו לחצים בהם התקשה לעמוד.

בפיו של המערער היתה טענה נוספת, ולפיה דינו של גזר-הדין שניתן בבית המשפט המחוזי להתבטל, הואיל והוא ניתן בניגוד להוראתו של סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1952. לענין זה נבהיר, כי באותה פרשה עליה נקרא המערער לתת את הדין, היה מעורב נאשם נוסף – אליהו סמילא. כתב האישום המקורי הוגש נגד המערער וסמילא, ברם, בעוד שהמערער בחר בסופו של יום להודות בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, הוסיף סמילא לטעון לחפותו עד אשר הורשע בחודש אב התש"ע (יולי 2010), וחודשים ספורים לאחר מכן (בתשרי התשע"א – ספטמבר 2010), נגזר עונשו.

טענה אחרונה זו בדבר בטלותו של גזר-הדין, אין בידינו לקבל, ולכך מספר טעמים:

א)

סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי עוסק במספר נאשמים שהובאו לדין "בכתב אישום אחד", וזה היה המצב בעניינם של המערער וסמילא בעת הגשתו של כתב-האישום המקורי. אולם, משגובש בעניינו של המערער הסכם טיעון, הוגש כתב אישום מתוקן ששמו של סמילא נעדר ממנו, ועל כן שוב לא מדובר בשני נאשמים העומדים לדין מכח כתב אישום אחד.

ב)

בפני בית המשפט המחוזי היה המערער מיוצג על ידי סנגור אחר, וזה לא התנגד לקיומם של ההליכים לעניין העונש בנפרד ממשפטו של סמילא. אדרבא, אותו סנגור היה שותף לגיבושו של הסכם הטיעון, שכאמור כלל התייחסות גם לסוגית העונש. אנו סבורים כי התנהלות זו כמוה כויתור על זכותו של המערער כי דינו ייגזר ביחד עם הנאשם האחר בפרשה. יתרה מכך, אותה טענה המתבססת על סעיף 155 כלל לא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי, ומותר להניח כי אם המערער או בא-כוחו היו נוהגים אחרת, היתה לבית המשפט המחוזי הזדמנות להביע את דעתו. בנסיבות אלו אנו סבורים כי העלאת הטענה בשלב הערעור, יש בה יותר מאשר טעם לפגם.

ג)

גם בהנחה כי נפל פגם דיוני במשפטו של המערער, איננו סבורים כי היה כרוך בו עיוות דין, הואיל, וכאמור, עניין העונש היה חלק מהסכם הטיעון, ובית המשפט המחוזי לא חרג מהסכם זה.

לאמור לעיל נוסיף, כי מכח הסמכות הרחבה הנתונה לבית המשפט שלערעור בסעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי, בחנו את העונש גם לגופו, ולא מצאנו מקום או עילה לשנות ממנו. אנו מוכנים להניח כי המצוקה אליה נקלע המערער היתה מצוקת אמת. אולם, זו אינה יכולה לשמש צידוק למעשי התרמית בהם חטא תוך יצירתו של תיעוד מזויף. על כך היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב בחומרה, ולאחר ששבנו ועיינו בגזר הדין לא גילינו בו שגגה או חומרה יתרה.

אי לכך, הערעור נדחה.

המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום ט"ז באדר א' התשע"א (20.2.2011), עד לשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.