ע"פ 2519/10 אהרון בראנס נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' שפירא ).

אפתח בהצגת נתוני רקע רלבנטיים.

2.

כנגד המבקש וכנגד נאשם אחר הוגש כתב אישום בתאריך 17.4.2008 לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, הכולל שני אישומים ביחס לעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין , זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין , שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין .

3.

בתאריך 3.9.2009, הודיעו הצדדים לבית המשפט הנכבד קמא, על כך שהגיעו להסדר טיעון ביניהם. בהתאם להסדר הטיעון, המבקש הודה רק באישום השני שיוחס לו והאישום הראשון שיוחס לו - נמחק. עניינו של כתב האישום המתוקן, שהוגש בהתאם להסדר הטיעון, ממוקד בחלקת מקרקעין בצפון תל אביב, ששטחה הכולל הוא כ-20 דונמים, המוחזקים בבעלותן של שלוש חברות: "בנמוט בע"מ", "נאות חן בע"מ" ו"עפרונים", כשמרבית הקרקע היא בבעלות "בנמוט בע"מ". מניות החברות מעולם לא הוצעו למכירה על ידי בעליהן החוקיים. על פי כתב האישום המתוקן, בתאריך לא ידוע בסוף שנת 2007-תחילת 2008, המבקש, או מי מטעמו, זייפו מסמכים רבים על מנת לבסס מצג כוזב בפני רשם החברות, לפיו, בין היתר, מאה אחוז ממניות חברת "בנמוט בע"מ" וחברת "נאות חן בע"מ" הועברו לבעלותו. לאחר כן, ניסה המבקש למכור חלקות שבבעלות החברות הנ"ל תמורת סכומים נכבדים ביותר. תוכנית המרמה כשלה, לאחר שדבר ניסיון מכירת הקרקע הגיע לאוזניהם של בעלי המניות האמיתיים, אשר פנו באופן מיידי לבית המשפט ולמשטרת ישראל.

במסגרת הסדר הטיעון, לא הוסכם על עונש, אלא נקבע בין הצדדים כי התביעה תטען לעונש של 34 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי וקנס, וההגנה תטען באופן חופשי – בעקבות קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש.

4.

לאחר שהסדר הטיעון הוגש ואושר – המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן והן: זיוף מסמך בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וניסיון לקבל דבר במרמה, בנסיבות מחמירות.

5.

בתאריך 23.2.2010 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש ובמסגרת זו העידו שלושה עדי אופי מטעם המבקש. בנוסף, הוגש מכתב כלשהו מטעמו של המבקש במעטפה חתומה לעיונו של בית המשפט בלבד (המסמך הוכרז כחסוי (סומן כ- בימ"ש 1 ) והופקד בכספת בית המשפט המחוזי הנכבד, מבלי שלבאי-כוח הצדדים ניתנה האפשרות לעיין בו).

6.

בגזר דינו מתאריך 9.3.2010 קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי מעשיו של המבקש חמורים, זאת אף שתוכנית המרמה לא צלחה ובהנחה נוספת שהמבקש לא היה "המוח" שמאחורי תוכנית המרמה. על פי גזר הדין, אילולא נודע דבר הזיוף לבעלים החוקיים, היה המבקש עלול להביא לביצוע מכירה של קרקע שאיננה שלו ולהסב נזק רב-היקף לבעלים המקוריים. עם זאת בית המשפט המחוזי הנכבד הפחית מרף הענישה העליון, עליו סיכמו הצדדים בהסדר הטיעון, וציין שהדבר נובע מהתרשמותו החיובית ממעורבותו של המבקש בעזרה לזולת ולקהילה לאורך שנים וכן מהאינפורמציה שנכללה במסמך החסוי. לאחר ששקל את שיקולי החומרא והקולא, החליט איפוא בית המשפט הנכבד קמא לבסוף כי המבקש ירצה 28 חודשי מאסר בפועל (בניכוי 2 חודשי מעצר) וכן השית עליו: מאסר על תנאי של 18 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור כל עבירות מירמה וזיוף למיניהן (כולל ניסיון), קנס בסך 50,000 ש"ח, או שישה חודשי מאסר תחתיו, ופיצוי בסך 80,000 ש"ח שיועבר למתלוננים.

בית המשפט הנכבד קמא דחה את תחילת ריצוי עונש המאסר בפועל לתאריך 11.4.2010.

7.

בתאריך 23.3.2010 הוגש הערעור על גזר הדין לבית משפט זה ובגדרו בקשה לעיכוב ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. בתאריך 31.3.2010, לאחר שהדיון שאמור היה להתקיים בבקשה נדחה, בהסכמה, לבקשת בא כוח המבקש – הוריתי על הארכת עיכוב הביצוע ובתאריך 18.4.2010, בעקבות הדיון שהתקיים בבקשה, הארכתי את עיכוב הביצוע עד להחלטה אחרת בבקשה.

8.

בבקשה שבפני טוען המבקש כי ראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו עד שיוכרע ערעורו בבית משפט זה , מהטעם שהעונש שהוטל עליו חורג לחומרא מהמקובל בעבירות מסוג זה, וכי בית המשפט הנכבד קמא לא ייחס חשיבות מספקת לנסיבות שהובילו אותו לביצוע העבירות ולנסיבותיו האישיות המיוחדות. לטענת המבקש, הוא ביצע את העבירות לאחר שנסחט על ידי גורמים עבריינים שנחשף אליהם, בעקבות שקיעתו בחובות. עוד מציין המבקש כי נסיבותיו האישיות המיוחדות, לרבות היותו אדם נורמטיבי ללא עבר פלילי, נשוי ואב לארבעה ילדים – הצדיקו אף הם הקלה בעונשו והוא מדגיש עוד כי אף בית המשפט הנכבד קמא התרשם שמדובר בהסתבכות חד פעמית שלו, ולכן הסבירות שהוא יחזור על מעשיו היא קטנה. לטענת המבקש, ראוי היה להטיל עליו עונש שיקומי, בצד הפיצוי הכספי למתלוננים – ולא עונש מאסר. המבקש גם מוסיף וטוען כי קיימות לגביו נסיבות רפואיות, אשר לא היו ידועות לבית המשפט הנכבד קמא, אשר ראוי שישפיעו על העונש. המבקש מדגיש לבסוף כי קיימות בתיק ערבויות כספיות נכבדות, שיש בהן כדי להבטיח את התייצבותו לריצוי העונש.

9.

בדיון שהתקיים בפני בתאריך 18.4.2010, אליו לא התייצב המבקש נוכח מצבו הרפואי ואשפוזו באותה תקופה, העלה בא כוחו של המבקש (שלא יצגו בערכאה הקודמת) טענה חדשה וביקש גם לתקן את הערעור, בהתאם. לטענתו, גזר דינו של מרשו ניתן טרם שהסתיים משפטו של הנאשם האחר בכתב האישום ועל כן יש להורות על ביטולו, שכן הוא ניתן בניגוד להוראת סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ). לאחר הדיון, בא כוח המבקש המציא מסמכים נוספים לעניין מצבו הרפואי של המבקש, הכוללים סיכום אשפוז ואישור רפואי של פסיכיאטר.

10.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענת באת כוח המדינה, הלכה היא כי יש להתחיל מיד בריצוי העונש, בסמוך לגזר הדין, ורק במקרים חריגים – בהם נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר מפני האינטרסים והשיקולים הרלבנטים אחרים – יש להורות על עיכוב ביצוע העונש. לטענת באת כוח המדינה, אין בענייננו שיקולים, המצדיקים כאן חריגה מכלל זה – משורה של טעמים:

ראשית , המעשים החמורים, אשר נעשו בתחכום רב ובתכנון קפדני, היו עלולים לגרום לנזק קנייני ונפשי כבד לבעלי הנכסים, זאת בנוסף לנזק הציבורי שנגרם לאמינות רישומי רשם המקרקעין ורשם החברות.

שנית , המבקש הורשע על פי הודאתו והעונש שהוטל עליו נמוך מהרף העליון של הענישה, שעליו הסכימו הצדדים בהסדר הטיעון ולכן סיכויי הערעור – נמוכים. באת כוח המדינה טוענת עוד כי רק בנסיבות מיוחדות במינן תתערב ערכאת הערעור בעונש שנגזר בעקבות הסדר טיעון, ואשר בא מתחת לרף הענישה המירבי שהוסכם. היא גרסה כי לנתון משפטי זה יש להוסיף גם את העובדה שבית המשפט הנכבד קמא נתן כבר משקל למגוון השיקולים לקולא בעניינו של המבקש, כמו: העדר עבר פלילי, נפקות ההודאה והחיסכון שהושג בזמן השיפוטי. כן הוא התחשב במכתב החסוי שהוגש מטעם המבקש לבית המשפט. באת-כוח המדינה ציינה עוד כי משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש, 28 חודשי מאסר בפועל, הינו משמעותי ולפיכך אין חשש שחלקו הארי של המאסר ירוצה עד להכרעה בערעור.

לעניין מצבו הבריאותי של המבקש, טענה באת כוח המדינה כי אין במסמכים הרפואיים שהוצגו על ידי המבקש כדי להצביע על מצב רפואי, או נפשי חמור במיוחד, שיש בו כדי להביא לעיכוב ביצוע עונשו. בנוגע לטענת המבקש כי העבירות שבוצעו נעברו על רקע סחיטה בידי גורמים עבריינים, הבהירה באת כוח המדינה כי טענה זו עלתה בפעם הראשונה רק בפני קצין המבחן, ולא נמסרה במהלך החקירה במשטרה. כמו כן לא הובאו ראיות כדי לבסס טענה זו, אשר איננה מעוגנת בעובדות כתב האישום המתוקן שהוצג בעקבות הסדר הטיעון. לבסוף, לעניין הטענה שגזר הדין ניתן בניגוד להוראות סעיף 155 לחסד"פ , טוענת באת כוח המדינה כי המבקש היה מיוצג בכל ההליכים בבית המשפט הנכבד קמא וטענה זו לא עלתה, ועל כן יש לראותו כמי שוויתר על הטענה במסגרת הסדר הטיעון שנערך עימו ולפיכך הוא מנוע מלטעון אותה עתה גם בערעור. לבסוף טוענת באת-כוח המדינה בהקשר זה כי ממילא לא נגרם כאן למבקש עיוות דין, שהרי בעונש שהושת עליו נמוך מהעונש המקסימאלי שהוסכם עליו.

11.

ההחלטה הסופית בבקשה זו התעכבה, שכן המתנתי לקבלת המסמך החסוי, אשר הופקד בכספת מזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ורק עתה עלה בידי להתוודע לתוכנו.

לאחר פירוט כל הנתונים הרלבנטיים והשתלשלות ההליכים – הגיעה איפוא שעת ההכרעה.

דיון והכרעה

12.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי – מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל . להלן אפרט את הטעמים למסקנתי זו.

13.

הכלל הנהוג בשיטתנו בכל הנוגע לעיכוב ביצוע עונש מאסר הוא כי חרף האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של העונש – בידי בית המשפט מסור שיקול דעת על מנת להבטיח כי מימושו של אינטרס ציבורי זה לא יפגע במערער ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007)). לשם כך, על בית-המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של הקריטריונים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם. נקודת המוצא היא כי למי שהורשע בדין לא עומדת עוד חזקת החפות ועליו להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של עונש המאסר (ראו: ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2004)).

נעבור עתה לבחון איפוא את המקרה שלפנינו לאור הכללים המתווים שנקבעו בפסיקה.

14.

אפתח בשאלת סיכויי הערעור ולגביהם אעיר:

(א)

המבקש הורשע על פי הודאתו, והערעור מתייחס רק לחומרת העונש. בהקשר זה ידועה ההלכה כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה, או בנסיבות מיוחדות אחרות, חריגות במינן (ראו: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2009)). יתר על כן, העונש שנגזר פה על המבקש, 28 חודשי מאסר, הינו נמוך מהרף העליון שהוסכם בין הצדדים במסגרת הסדר הטיעון, ומכאן נראה לכאורה שעונש, כמו זה שהושת, בא בגדר "הסיכון" שהמבקש קיבל על עצמו, שהרי לו סבר אחרת – לא היה מסכים להסדר הטיעון עם רף ענישה מירבי של 34 חודשי מאסר בפועל (ראו: ע"פ 749/97 ניג'ם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.12.1999); רע"פ 4716/06 דוידוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.9.2006)).

(ב)

כנגד האמור בס"ק (א) שלעיל – בא כוח המבקש טוען עתה, כי גזר הדין בעניינו של המבקש בטל, או ראוי לביטול, הואיל ולא ניתן כדין, שהרי עיתויו עומד בניגוד להוראות סעיף 155 ל חסד"פ . נוכח חשיבות הסעיף לענייננו אביא אותו כלשונו:

"(א)

נאשמו כמה נאשמים בכתב אישום אחד ומהם הודו בעובדות שיש בהן כדי הרשעתם ומהם שלא הודו בכך, לא יגזור בית המשפט את דינם של הנאשמים שהודו לפני שנסתיים בירור המשפט של הנאשמים שלא הודו; ואולם –

(1)

נאשם שהודה כך, והתובע או הסניגור מודיעים שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, לא יעיד אלא לאחר שנגזר דינו;

(2)

בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט רשאי הוא לגזור את דינו של הנאשם שהודה לפני סיום משפטם של האחרים.

(ב)

לענין סעיף זה, גזירת דין - לרבות מתן צו מבחן ללא הרשעה או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה."

כאן דינו של המבקש נגזר, לאחר שהודה בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו, מבלי שהסתיים בירור משפטו של הנאשם השני בכתב האישום. בהקשר זה המבקש טוען כי בנסיבות העניין לא מתקיימים לגביו שני החריגים המנויים בסעיף 155 ל חסד"פ :

(1)

הסנגור, או התביעה במשפטו של האחר לא הודיעו כי בכוונתם להעיד את המבקש במשפטו של האחר.

(2)

תחולת סעיף 155 וחריגיו לא אוזכרה ולא נדונה כלל בפני בית המשפט הנכבד קמא וממילא לא נתקיימו נסיבות מיוחדות שנרשמו, המאפשרות חריגה מהוראות סעיף 155 רישא ל חסד"פ .

על פני הדברים, אף שלכאורה נכונה הטענה כי לא מתקיימים לגבי המבקש שני החריגים המנויים בסעיף 155 ל חסד"פ – העלאתה מעוררת קשיים לא פשוטים למבקש, שהרי מהות הסדר הטיעון אליו הוא הגיע מרצונו החופשי מרמז ש ויתר לכאורה על זכותו מכוח סעיף 155 לחסד"פ (כמו שויתר על זכויות אחרות שלו, שעמדו לו על מנת לנסות ולהוכיח חפותו). יחד עם זאת, מדובר בטענה היורדת לשורשם של דברים ולכן מוטב שליבונה המלא וההכרעה בה – ישמרו להרכב שידון בערעורו של המבקש (אם ההרכב יחליט לקבל את התיקון המבוקש בהודעת הערעור).

הנה כי כן, נוכח השיקולים הנוגדים המפורטים לעיל – לא אחתוך את הבקשה שבפניי על פי סיכויי הערעור.

15.

המסקנה האופרטיבית העולה מהקביעה הנ"ל היא כי יש להתמקד בבקשה זו דווקא בשיקולים האחרים שפורטו בבקשה, כגון: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, תקופת המאסר שהושתה על המבקש, העדר עבר פלילי למבקש, התנהלותו במהלך המשפט ונסיבותיו האישיות המיוחדות (ראו: ע"פ 2171/09 סופר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.2009)).

כל אלה מובילים, בדוחק, למסקנה כי יש

לעכב את ביצוע העונש . אפרט:

(א)

העבירות בהן הורשע המבקש הן אמנם עבירות קשות, שהיה טמון בהן פוטנציאל לנזק משמעותי. עם זאת, יש להביא בחשבון גם את העובדה שהעבירות בסופו של דבר לא צלחו והנזק שנגרם מהן – היה פחות בהתאמה. כמו כן, אף שעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש איננו קצר – עדיין קיים חשש שהמבקש ירצה חלק נכבד מעונשו עוד לפני שינתן פסק הדין בערעור וכך תכליתו של עיקר הערעור עלולה להתכרסם.

(ב)

המבקש שהה תקופה ארוכה בתנאי "מעצר בית" חלקי ולא נטען על ידי המדינה שהפר את תנאי שחרורו בערובה, או שלא התייצב לדיונים בעניינו.

(ג)

נסיבותיו האישיות של המבקש ונראה גם שמצבו הכלכלי – מלמדים שמדובר, ככל הנראה, במעידה חד פעמית, כנטען על ידו. עוד נוסיף בהקשר זה כי למבקש, שהוא נשוי ואב לארבעה ילדים עם מצב בריאותי מורכב – אין הרשעות קודמות, ועובר להסתבכותו בפרשה, נשוא פסק הדין, הוא ניהל אורח חיים נורמטיבי. בית המשפט הנכבד קמא גם התרשם כי מדובר באדם שהיה בעבר בעל מחוייבות רבה לעזרה לזולת וכי האינפורמציה הכלולה במסמך החסוי מצדיקה אף היא התחשבות נוספת בו. אף אני התרשמתי כך.

16.

האיזון הראוי, לגישתי, בין מכלול השיקולים והנסיבות שצוינו לעיל יחד עם השאלה המשפטית שהועלתה לגבי תחולה סעיף 155 ל חסד"פ – מובילים למסקנה כי ראוי לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל עד להכרעה בערעורו של המבקש בפני בית משפט זה.

17.

נוכח כל האמור לעיל – מוארך בזאת עיכוב ביצוע גזר הדין שהושת על המבקש עד להכרעה בערעור.

תנאי שחרורו של המבקש בערבות, שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו – יישארו בעינם.