רע"פ 4716/06 רונן דוידוב נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 7454/05 מיום 26.4.06, אשר דחה את ערעור המבקש על גזר-הדין שהוטל עליו על-ידי בית-משפט השלום בבאר-שבע ביום 11.10.05.

כנגד המבקש הוגש, ביום 20.5.04, לבית-משפט השלום בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק; עבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק.

על-פי הנטען בכתב האישום, המבקש החזיק בידו טלפון נייד גנוב, אותו שכח בחנות בעיר באר-שבע. ביום 13.5.03 נשדד בעל החנות (להלן: המתלונן) על-ידי אלמונים. במהלך החקירה המשטרתית בנוגע לאירוע השוד נתפס מכשיר הטלפון הנייד על-ידי המשטרה והוחזר לבעליו המקוריים. לאחר האירוע דרש המבקש מן המתלונן, כי ידאג להשיב לו את המכשיר הגנוב. מאחר ולא עלה בידו של המתלונן להשיב למבקש את מכשיר הטלפון הנייד הגנוב, דרש המבקש פיצוי כספי בעבור כך. המבקש סיכם עם המתלונן, כי האחרון יוותר לו על חוב כספי בסך 1,500 ש"ח, וכן כי ייתן לו כרטיס טלפון בשווי של 700 ש"ח. במועד אחר ניסה המבקש יחד עם אחר לסחוט באיומים את המתלונן. השניים ביקשו מן המתלונן, כי ימסור לידיו של האחר סכום של 5,000 ש"ח. בהזדמנות נוספת, ניסה המבקש לסחוט מהמתלונן סכום של 70,000 ש"ח, בהודיעו כי אחרים מעורבים בנדון וכי הם דורשים ממנו את הסכום הנ"ל. בהמשך המבקש אף הזהיר את המתלונן לבל יערב את המשטרה בעניין.

ביום 5.1.05 הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' שפסר) את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירות של סחיטה באיומים והדחה בחקירה. עובר למתן גזר-הדין הוצג בפני בית-המשפט תסקיר של שירות המבחן, בו צויין כי בשנתיים שקדמו לביצוע המעשים האמורים חל שינוי חיובי בהתנהגותו של המבקש ואף הומלץ שלא להטיל עליו עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. אף-על-פי-כן, בית-המשפט, אשר ראה בחומרה רבה את מעשיו של המבקש, סבר כי אין מקום להסתפק בהטלת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. על המבקש נגזר ביום 11.10.05 עונש מאסר לתקופה של 12 חודשים, מתוכם שישה חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי, כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר אחת מהעבירות בהן הורשע. כן הוטל על המבקש קנס אכיפתי בסכום של 200 ש"ח והוא חויב בתשלום פיצוי כספי למתלונן בסך 2,000 ש"ח.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בית-המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים ר' יפה-כ"ץ וי' אלון) דחה את הערעור בתיתו את הדעת לעברו הפלילי העשיר של המבקש הכולל, בין היתר, הרשעה בעבירות רכוש וסמים ולכך שהמבקש ביצע את העבירות האמורות כאשר עונש מאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגדו. בית-המשפט המחוזי סבר, כי העונש שהוטל על המבקש הינו קל מידי ולא מצא לנכון להקל עימו פעם נוספת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל מספיק להמלצת שירות המבחן, בה אוזכר, בין היתר, השינוי החיובי שחל בדפוס חייו, ובכך שלא שם לנגד עיניו את האינטרס הנוגע לשלמות התא המשפחתי.

מנגד, סבורה המשיבה, כי הבקשה דנא אינה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, המצדיקה דיון בגלגול שלישי, שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור, נחה דעתי, כי דינה להידחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 ). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה ליבון נוסף של הסוגיה בפני ערכאה שלישית.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע. עוד יצוין, כי העונש שהוטל על המבקש אף אינו חורג מן ההסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת הסדר טיעון שנחתם ביניהם. בהתאם להסכמה האמורה התחייבה המשיבה שלא לטעון לעונש העולה על שמונה חודשי מאסר. מכאן למדים אנו שעונש בן שישה חודשי מאסר סביר הוא אף לדידי בא-כוחו של המבקש, שכן לוּ סבר הוא אחרת לא היה מסכים להסדר הטיעון האמור (ראו, ע"פ 749/97 מוחי אל-דין ניג'ם נ' מדינת ישראל (לא פורסם))

אף לגופו של עניין, איני מוצא כל ממש בבקשה.

העבירות שנעברו על-ידי המבקש הינן חמורות-מכל-חמורות. מעשיו של המבקש, אשר הונעו מבצע כסף ונועדו לזרות פחד בליבו של המתלונן ולמנוע ממנו מלפנות לשלטונות, מחייבים נקיטתה של אמת-מידה עונשית מחמירה. לכך אף מתווספת העובדה שלמבקש הרשעות קודמות, וכן העובדה שעונש מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו בעת ביצוע המעשים האמורים. בנסיבות אלו, חרף השינוי החיובי שחל בדפוס חייו העברייני של המבקש, לא נראה לי, שיש מקום להתערבותה של ערכאה זו.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 7.6.06 - בנוגע לעיכוב ביצוע גזר-הדין - מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 16.10.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשם תחילת ריצוי עונשו.