ע"פ 2171/09 כדורי סופר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד שנת 1947, הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות כלפי אשתו. נטען, כי ביום 1.7.04, ובתגובה להודעתה של המתלוננת כי היא מבקשת לנסוע עם חברותיה להתארח בבית מלון, כינה אותה המערער בכינויי גנאי, ירק עליה, הטיל לעברה חפצים שונים, איים לרצוח אותה וגרם נזק לרכוש. שני האירועים האחרים התרחשו בתאריך 4.7.04. גם הפעם החל המערער לקלל את המתלוננת, סטר לה, דחף אותה, ירק עליה ואיים לרצוח אותה. האירוע האחר התרחש בשעות הלילה, כאשר המערער כפה את עצמו על המתלוננת ובעל אותה שלא בהסכמתה.

המערער כפר במהלך משפטו בעובדות המפלילות שיוחסו לו, אולם בתום שמיעתן של הראיות החליט בית המשפט המחוזי להרשיעו בעבירות של תקיפת בת-זוג הגורמת חבלה של ממש, איומים, היזק בזדון ואינוס. בגין כל אלה נדון המערער, בדעת רוב, ל-24 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. שופטת המיעוט סברה כי יש להעמיד את תקופת המאסר בפועל על שנה אחת בלבד.

המערער, שהשיג מלכתחילה נגד חומרת העונש, טען את אלה: מעשה האינוס ניצב בשלב נמוך בסולם החומרה; הנזק שגרם במעשיו אינו גדול; האירועים התרחשו בפרק זמן קצר ביותר; מאז בוצעו העבירות ועד לסיום ההליכים בפני הערכאה הדיונית חלפו למעלה מארבע שנים. כמו כן, נטען כי המערער הנו בגיל מתקדם, נעדר עבר פלילי, והוא החל מערכת זוגיות חדשה עם נכה המוגבלת בתנועותיה.

ערעור זה הוגש בחודש מרץ 2009 על ידי סנגורו הקודם של המערער, עו"ד קובי סודרי. בהמשך, הוא מינה לעצמו סנגור אחר, עו"ד עבדאללה דכוור, אשר ביקש לאפשר לשולחו להגיש הודעת ערעור מתוקנת שתופנה לא נגד העונש בלבד, אלא גם כנגד ההרשעה. נטען, כי בפני בית המשפט קמא לא הוצג תיעוד רפואי באשר למצבה הנפשי של המתלוננת, ועל כן אפשר שבמהלך קיומם של יחסי המין היא נתנה להם את הסכמתה.

לבקשה זו אין בידנו להיעתר. ככל שסבר המערער כי מצבה הנפשי של המתלוננת מחייב בחינה וליבון, היתה פתוחה בפניו הדרך לעשות זאת במהלך משפטו בערכאה קמא, ולעתור להמצאה והגשה של תיעוד רפואי. העובדה שלא נהג כך יש בה ללמד כי הוא זנח טענה זו או שלא מצא בה ממש, ועל כן אין בידינו להתיר הגשתן של ראיות נוספות בשלב זה של ההליכים.

כך או כך, הרשעת המערער התבססה על סוגיות שבעובדה ומהימנות, תוך שבית המשפט מציין כי עדות המערער "היתה רחוקה מלהיות משכנעת" (ראו הכרעת-הדין, בעמ' 151), וכי המערער הותיר "רושם בלתי אמין לחלוטין". מאידך, התרשם בית המשפט כי עדותה של המתלוננת "אמינה ומשכנעת" (עמ' 154).

הנה כי כן, אין דבר בהרשעה המצדיק להתיר למערער לתקן את הודעת הערעור. עם זאת, נטען כי המערער לקה בינתיים בבריאותו, ולכך הוצג תיעוד בו החלטנו לעיין לצורך בחינת סבירותו של העונש. לאחר שעשינו זאת כל שנוכל לומר הוא כי לא גילינו בעונש חומרה כלשהי, אדרבא, נראה הוא בעינינו מתון ביותר, וכך נכון היה לעשות נוכח השנים הלא מעטות שחלפו מאז ביצוען של העבירות ועד שהסתיימו ההליכים בפני בית המשפט המחוזי.

אי לכך, הערעור נדחה.