ע"פ 2694/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' אבידע , ח' סלוטקי ו א' יעקב ) בעקבות הרשעתו בביצוע עבירות של אינוס, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, מעשה סדום, מעשה מגונה, הדחה בחקירה וסחיטה באיומים.

2.

המבקש הורשע פה אחד בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אלה, בקיצור רב, עיקרי הכרעת הדין: המבקש אנס את המתלוננת 1 בתאריך 17.10.2005, עת פגש אותה בקרית מלאכי. האונס התבצע בבית ספר בעיר, לשם הוביל אותה המבקש ושם, על פי הכרעת הדין, הוא נגע לה בחזה מעל לבגדיה, היכה אותה, הפיל אותה והפשיטה ממכנסיה ומתחתוניה אף על פי שניסתה להתחמק ממנו. המבקש אז פשט את מכנסיו ותחתוניו וניסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת 1. לאחר מכן הוא העמידה על ארבע והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה על אף תחנוניה שיפסיק, עד שהגיע לסיפוק מיני. המבקש הורשע עוד כי גם איים על המתלוננת 1 שלא תספר לאיש על שאירע, אחרת יהרוג אותה וכן ביקש ממנה שתיתן לו 500 ש"ח, סכום שאותו נתנה לו המתלוננת. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע עוד כי לאחר אירוע האונס, המבקש יצר קשר עם המתלוננת 1, אמר לה שהוא בצבא אך שהשאיר לה את 500 השקלים שלקח ממנה בעליית גג בבניין בקריית מלאכי. המתלוננת 1 הגיעה למקום והמבקש, אשר ארב לה שם, הפשיט אותה מבגדיה בפלג גופה התחתון, הצמיד אותה לקיר והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. עוד הוא הורשע כי לאחר מכן החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת 1 עד שהגיע לסיפוק מיני. אירוע אחר שבו הורשע המבקש התרחש, על פי מה שנקבע בפסק הדין, בסמוך לחודש נובמבר 2005, ובגדרו שכנע את המתלוננת 2 (אשר הכירה את המתלוננת 1) להיכנס איתו לבית ספר בקריית מלאכי, שם נגע בחזה של המתלוננת 2 מעל חולצתה, וכשהיא התנגדה הוא הכה אותה, הכניס ידו מתחת לחולצתה ומישש את חזה. בנוסף, הוא דרש מן המתלוננת 2 שתקיים עימו מגע מיני, אך היא סירבה. המבקש דרש מן המתלוננת 2 שתמשש את איבר מינו בידה, או שהוא יחדיר אותו לפיה. בשל חששה של המתלוננת 2 היא נגעה באיבר מינו של המבקש עד אשר התיר לה המבקש להפסיק את מעשיה. הוא גם איים עליה כי אם תספר על מעשיו הוא יהרוג אותה ואת משפחתה.

3.

על המבקש הושתו שבע שנות מאסר לריצוי בפועל ומאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. לאור מצבו הכלכלי של המבקש נמנע בית המשפט הנכבד קמא מפסיקת פיצויים למתלוננות. בית המשפט הנכבד קמא ציין בגזר הדין כי מעשיו של המבקש הינם חמורים והותירו את המתלוננות עם תחושות קשות וצלקות בנפשותיהן הצעירות. בית המשפט המחוזי הנכבד הביא בחשבון בגזר דינו את עברו הפלילי של המבקש: בעבר הורשע בהעלבת עובד ציבור ונדון לארבעה חודשי מאסר על תנאי וכן הורשע בעבירות של שימוש ברכב ללא רשות הבעלים, נטישתו של רכב במקום אחר וכן ניסיון לפריצה לרכב, בגינן הוטלה על המבקש התחייבות להימנע מעבירה בסך 1,000 ש"ח למשך שנתיים ושלושה חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, המבקש גם הורשע בעבר בבית דין צבאי בעבירה של שימוש בנשק ללא סמכות ונדון למאסר למשך שלושה חודשים וארבעה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי הנכבד שקל עם זאת לקולא את גילו הצעיר של המבקש והעובדה שניסה להשתלב בחברה, התגייס לצה"ל (עובר לביצוע המעשים שבהם הורשע) וכן את התקופה הארוכה יחסית שבה היה נתון במעצר בית ולא הפר את התנאים שהושתו עליו. כמו כן הונחו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד תסקיר נפגעות לגבי המתלוננות וכן דו"ח להערכת מסוכנות שנערך בעניינו של המבקש וחוות דעת פסיכולוגית מטעם ההגנה.

4.

המבקש הגיש ערעור על פסק הדין האמור ובמקביל הגיש את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. עיקר הערעור שהגיש המבקש מתמקד בקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי הוא מעדיף את גרסאותיהן של המתלוננות על פני גרסת המבקש. לטענת המבקש, בגרסאותיהן של המתלוננות התגלו סתירות רבות, הן פנימיות והן חיצוניות ובית המשפט הנכבד קמא לא ייחס לכך את המשקל הראוי. כן מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי הנכבד דחה שתי טענות אליבי שהעלה, האחת כי שהה אצל אחיותיו בתל אביב בזמן שבו בוצעו לכאורה המעשים נשוא כתב האישום במתלוננת 1 וכי בעת האישום השלישי, הרלבנטי למתלוננת 2, שהה בצבא ושניים ממפקדיו אף העידו על כך במשפט (ארחיב עוד לגבי טענת אליבי זו בהמשך). טענה נוספת שמעלה המבקש היא כי בית המשפט התעלם מכך שלמעשה לא הוכח בפניו מעשה הבעילה במתלוננת 1, במקרה השני שבו נטען כי אנס אותה. המבקש טוען עוד כי לאור העובדה שהיה נתון במעצר בית במשך רוב משפטו בבית המשפט הנכבד קמא ולא הפר את תנאי שחרורו, ובשים לב לגילו הצעיר, יש לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור שהגיש.

5.

המדינה מתנגדת לבקשה לעיכוב ביצוע. ב"כ המדינה הדגישה כי חזקת החפות איננה עומדת עוד למבקש, אשר הורשע פה אחד בשלושה אישומים שונים. עוד היא הדגישה כי ממילא בתיקים מסוג זה נדרשת הערכאה הדיונית להכריע בין שתי גרסאות שהן לרוב סותרות, כפי שגם היה במקרה זה ובית המשפט הנכבד קמא העדיף במקרה זה את גרסאות המתלוננות, על פני גרסת המבקש. המשיבה הדגישה עוד כי גם אם יתקבלו מקצת טענותיו של המבקש, בין היתר לגבי אי קיומו של יסוד הבעילה במתלוננת 1 במקרה השני, הרי שממילא עומדות לו הרשעותיו הנוספות בפרשה. כן הדגישה ב"כ המדינה את עברו הפלילי של המבקש ואת דו"ח הערכת המסוכנות בעניינו שהצביע על מסוכנות גבוהה.

6.

דיון ראשון בבקשה לעיכוב ביצוע התקיים בפני בתאריך 30.3.2009, ובהסכמת המדינה הוארך עיכוב ביצועו של גזר הדין אשר הושת על המבקש בשלושים ימים נוספים לשם הכנת הערעור המנומק על ידי בא-כוחו הנוכחי של המבקש. עם הגשת נימוקי הערעור נקבע דיון נוסף בבקשה לעיכוב ביצוע וכן הוארך עיכוב הביצוע עד להחלטה אחרת. לאחר הדיון הגיש ב"כ המבקש מספר מסמכים נוספים לשם השלמת טיעונו (הנוגעים להליך דלמטה) ועתה בהיאסף כל החומר, הגיעה העת להכריע בבקשה.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים ולא בלי התלבטות – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אפרט את טעמיי לכך להלן.

8.

ככלל, יש לבצע עונש מאסר באופן מיידי ואין לעכב ביצוע עונש מאסר, אלא בנסיבות מיוחדות. כלל זה מעוגן בתפיסה כי עם תום המשפט בערכאה הדיונית, משנקבע כי האשמה הוכחה מעבר לספק סביר, נשללת חזקת החפות מן המורשע. בעת בחינת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר על בית המשפט לאזן בין שיקולים השונים, הנוגעים, מחד גיסא, לאינטרס הציבורי, ומאידך גיסא, לאינטרסים של הפרט הנדון (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241, 267 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). האינטרס הציבורי מחייב אכיפה מיידית של העונש, אך על בית המשפט לבחון שמא מימוש אינטרס ציבורי חשוב זה לא פוגע בנאשם ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. על כן, בית המשפט נדרש לבחון, בין היתר, את התקיימותם של הקריטריונים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; טיב סיכויי הערעור והצלחתו; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם (ראו: ע"פ 37/07

פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007) שם, בפיסקה 15); ע"פ 2171/09 סופר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.3.2009)).

9.

במקרה שלפנינו האיזון שבין האינטרס הציבורי שבביצוע מיידי של עונש מאסר לבין נסיבותיו האישיות של המבקש וכן טענותיו בערעור – מורה כי יש לעכב את ביצוע העונש. הטענות המועלות על ידי המבקש בערעור אינן ניתנות לביטול, אף שחלקן מכוון כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. מבלי לקבוע מסמרות בדברים, מצאתי קושי מסוים בדחיית טענות האליבי שהעלה המבקש. המבקש טען כי היה בצבא בזמן שבו בוצעו המעשים הנטענים במתלוננת מס' 2. טענת המבקש גובתה גם בעדותם של מפקדיו בבסיס שבו שהה ואולם בית המשפט הנכבד קמא דחה טענת אליבי זו בציינו כי למפקדיו של המבקש אין מסמכים התומכים בטענתו זו וכי התגלה שוני בפרטים שמסרו שני המפקדים בעדויותיהם בבית המשפט, המכרסם עוד יותר בטענת האליבי. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לטענת האליבי כי הוא דוחה – מחוסר אמון – את גרסת הנאשם לפיה לא היה לו כל חלק באירוע זה, שכן בית המשפט העדיף את גרסת המתלוננת גם במקרה זה. לתפיסתי, טענת האליבי של המבקש, אף שהיא מעוררת תמיהות מסוימות שאין זה המקום לדון בהן לעומקן, יש בה, לנוכח עדויות מפקדיו והמועדים שנזכרו בעדות המתלוננת 2 (שהעידה בתחילה כי האירוע, נשוא כתב האישום, התרחש בסביבות חודש פברואר 2006 לאחר שיצאה מביקור במרפאה (אז ריצה המבקש עונש מאסר בכלא צבאי) ולאחר בדיקת התאריכים שבהם ביקרה במרפאה תיקנה עצמה וטענה כי האירוע התרחש בחודש נובמבר 2005) – כדי להטות את הכף אל עבר המשך עיכוב ביצוע עונש המאסר. זאת בצד טענות נוספות שהועלו בערעור ואשר אף הן ראויות לבחינה.

יתר על כן, גם נסיבותיו האישיות של המבקש מחזקות את המסקנה שאליה הגעתי. אמנם למבקש יש עבר פלילי מסוים, אך נראה כי הוא עשה בעבר מאמצים כנים להשתלב בחברה עובר למעצרו. גם בכך יש להתחשב ולו בשלב זה של ההליכים, כאשר ההרשעה איננה חלוטה.

10.

נוכח כל האמור לעיל, מוארך בזאת עיכוב ביצוע גזר הדין שהושת על המבקש. תנאי השחרור בערובה שנקבעו בהחלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (האחרונה שבהן ב-18.2.2009) – יעמדו בעינם עד להכרעה בערעור.