ע"פ 3277/10 מוחמד אלסעד אגבריה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע ), לפי הודייתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ושל החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיפים 335(א)(1) בצירוף סעיף 333, 186(א) ו-184 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. עובדות כתב האישום המתוקן שעל בסיסו הורשע המבקש, מתארות סכסוך ממושך בינו לבין בני משפחתו של עיסאם (בן נביל) סעד אגבאריה (להלן: המתלונן ), וביניהם אחיו שועאע ומוחמד, על רקע של חלוקת רווחי עסקים בבעלות המשפחה. בשעות הערב של יום 18.5.09, נפגשו המתלונן, שועאע, מוחמד ובן דודם עומר אל-מוחת סעד מחוץ לביתו של שועאע ושוחחו ביניהם. בחלוף דקות אחדות, פתח המבקש את חלון ביתו המשקיף לעבר הרחב וצעק לעבר הארבעה: "מה אתם עושים? תיכנסו הביתה". בהמשך לדברים האלה, יצא המבקש מביתו כשהוא אוחז בידו סכין, התקרב אל המתלונן ובני משפחתו, הניף את ידו האחת האוחזת בסכין ודקר את המתלונן בבטן-חזה ימני. כתוצאה מכך, נגרם למתלונן פצע דקירה מדמם בבטנו, באורך של 8 ס"מ ובעומק של 4 ס"מ , והוא הובהל למרכז הרפואי באום אל-פחם ומשם אל בית החולים "העמק" לשם עריכת ניתוח דחוף. המתלונן נותר באשפוז למשך שמונה ימים.

2.

בעת בחינת גזר דינו של המבקש, עמד בית המשפט המחוזי, מן הצד האחד, על חומרת העבירה שביצע המבקש ללא כל הסבר ממשי, שאך בנס לא הסתיימה בתוצאה טרגית של ממש; על הנזק שנגרם למתלונן, אשר אינו יכול לחזור לעבוד בעבודה הדורשת ממנו מאמץ פיסי עקב החבלה שגרם לו המבקש; על הכחשותיו של המבקש בשלוש חקירותיו הראשונות את העובדות שיוחסו לו, ועל נכונותו להודות בהן רק במסגרת הסדר הטיעון; על אי נכונותו של המבקש להביע חרטה על מעשיו עד לחלק האחרון של הדיון; וכן על התופעה המסוכנת שמעשיו של המבקש משקפים. מן הצד השני, עמד בית המשפט על התסקיר החיובי מטעם שירות המבחן, הגם שציין שלא בכדי נמנע השירות מכל המלצה טיפולית או עונשית בעניינו; על היותו אדם נורמטיבי בעל עבר נקי; על החרטה שבכל זאת הביע בפני גורמים שונים ועל ניסיונו להגיע עם המתלונן לסולחה; וכן על דבריהם החיוביים של עדי האופי שהעידו לטובתו, שמהם עולה כי הוא זוכה לכבוד ואהדה בקרב בני הקהילה שבה הוא חי ומחוצה לה. בהעמידו לנגד עיניו שיקולים אלה, ובשקללם ביחד, גזר בית המשפט המחוזי על המבקש עונש של 27 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה שבה הוא היה עצור; 18 חודשי מאסר על תנאי מיום שחרורו, אם יעבור המבקש עבירת אלימות שהעונש הקבוע בצדה הינו שלוש שנות מאסר ומעלה; וכן פיצוי המתלונן בסך 20,000 ₪.

המבקש ראה לערער על גזר הדין שניתן נגדו, ובד בבד עם הגשתו של ערעור זה ראה להגיש בקשה זו שלפניי לעיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו.

3.

לטענת המבקש, התעודה הרפואית והחומר הרפואי הנוסף באשר למצבו של המתלונן, אשר הוגש לבית המשפט, סותרים את ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים עובר לחתימתו של הסדר הטיעון וחורגים ממנה. לדבריו, חומר זה מבקש להציג תמונה שונה מזו שהוסכמה באשר להיקף הפגיעה במתלונן, והוא אינו מתחשב בכך שמרבית ההחמרה במצבו נגרמה בשל טיפול רשלני שקיבל בבית החולים. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לניסיונו הכן להגיע סולחה; להבעת החרטה מצדו; לנסיבותיו האישיות הקשות; לכך שהוא נעדר עבר פלילי; לתסקיר החיובי בעניינו; לעובדה שהודה עם תחילת משפטו; ולכך שהוא שהה במעצר בית מלא במשך 6 חודשים, ובמעצר בית חלקי במשך 4 חודשים נוספים. לדבריו, בכל התקופה שבה היה נתון בחלופת מעצר הוא לא הפר את תנאי השחרור ואין כל חשש שלא יתייצב לשמיעת הערעור או לריצוי העונש אם ערעורו יידחה.

4.

המדינה טוענת מצדה כי המבקש לא הרים את הנטל להראות שהאינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש מאסר נסוג מפני שיקולים אינדיבידואליים הנוגעים אליו. לטענתה, סיכויי הערעור של המבקש הינם נמוכים, גזר הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי הוא מבוסס ומנומק, וממילא משך המאסר שנגזר על המבקש הינו ממושך, ואי עיכוב ריצוי העונש אינו צפוי לסכל את מטרת הערעור.

5.

ככלל, יש לבצע עונש מאסר באופן מיידי ואין לעכב ביצוע עונש מאסר, אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. עיקרון

זה מעוגן בתפיסה כי משנקבע בערכאה הדיונית כי אשמתו של נאשם הוכחה מעבר לספק סביר, נשללת חזקת החפות מן המורשע. בעת שקילת בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, על בית המשפט לבצע איזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של הפרט הנדון, שהינם, פעמים רבות, אינטרסים נוגדים (ראו ע"פ 2776/10 מצליח נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 18.4.10); ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל , סעיף 8 (לא פורסם, 22.6.09);

ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241, 267 (2000) (להלן: עניין שוורץ )). האינטרס הציבורי מורה על אכיפה מיידית של גזר הדין, אך על בית המשפט לבחון שמא מימוש אינטרס ציבורי חשוב זה פוגע בנאשם ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. משכך, נדרש בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה; משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; טיב הערעור והצפי בנוגע לסיכוייו; עברו הפלילי של המבקש; התנהגות המבקש במהלך ההליך המשפטי שהתנהל נגדו; וכן נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו למשל ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.10); עניין שוורץ ). בחינת הבקשה במקרה דנן נוכח הקריטריונים האמורים מעלה כי דינה להידחות.

6.

כפי שקבע בית המשפט המחוזי, העבירה שבה הורשע המבקש נושאת עימה חומרה מרובה. כך, הן בשל העובדה שבוצעה בשל עניין של מה בכך ובלא כל סיבה נראית לעין; הן בשל הקלות שבה נעשה שימוש בסכין; הן בשל תוצאתה הקשה שהיתה יכולה להיות אף קשה פי כמה. בערעור שהגיש, עותר ב"כ המבקש כי יושת עליו עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, סיכויי ההצלחה של בקשה זו אינם נראים גבוהים נוכח טיב המעשים שביצע ונסיבותיהם. נכון הוא כי המבקש נעדר עבר פלילי וזוהי לו הסתבכות ראשונה עם רשויות החוק. גם שירות המבחן התרשם כי המבקש אינו אדם שלו "קווים אלימים או עברייניים באישיותו" וכי הוא "מגלה בד"כ אחריות למעשיו, ונושא בתפקידים באופן נורמטיבי". ואולם שיקולים אלה נשקלו על-ידי בית המשפט המחוזי בעת גזירת העונש, ושוקללו על-ידו בעת קביעת גובהו. גם אם אניח לטובתו של המערער מבלי להכריע בכך, כי קיים סיכוי שעונש המאסר בפועל יקוצר במידת מה, הרי נוכח תקופת המאסר שהושתה על המבקש, שאינה קצרה, אין חשש כי תחילת ריצוי העונש יהיה בה כדי לייתר את הדיון בערעור. בשים לב למכלול השיקולים, לא מצאתי כי נסיבותיו הפרטניות של המבקש מצדיקות חריגה מן הכלל בדבר ביצוע מיידי של הענישה, ומשום כך ראיתי לדחות את בקשתו לעיכוב ביצוע.