ע"פ 3994/15 מדינת ישראל נ. עומר מחרום

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.

ערעור מזה ומזה, מטעם המדינה ומטעם המשיב, על העונש שהושת עליו בבית המשפט קמא, כפי שיפורט בקצרה להלן.

ב.

המשיב הורשע לפי הודאתו בכתב אישום מתוקן בסדרת עבירות שבראשן סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, ועמה חבלה במזיד לרכב, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות ונהיגה ברכב ללא רישיון וללא ביטוח.

ג.

הפרשה יסודה בחטא קדמון – כך ניתן לומר – שכן המשיב, כיום בן 44, היה פסול לנהיגה מ-2006, וביום המעשה, 24.7.13, בשעה קטנה של הלילה, נהג חרף זאת, והוסיף חטא על פשע בנהיגה בשכרות. משהבחינה בו ניידת החל בנהיגה פראית שכמעט פגעה בשוטר, והתנהל נגדו מרדף תוך התנגשות בניידת, ושוב כמעט פגיעה בשוטר. כשנעצר כעבור זמן היה במצב של שכרות.

ד.

בית המשפט קמא נדרש לתסקירי שירות המבחן ולכך שהמשיב פנה לטיפול בהתמכרות לאלכוהול; שירות המבחן סבר כי למשיב מוטיבציה לשינוי, ועל כן הומלץ על צו מבחן ומאסר מותנה. כן שמע בית המשפט קמא עדי אופי שהובאו מטעם המשיב. בסופו של יום ראה בית המשפט את הפרשה כולה כאירוע אחד, וסקר פסיקה בעבירה בה עסקינן, ציין את נושא השכרות לחומרה, וקבע את מתחם הענישה ל-10 עד 36 חודשי מאסר בפועל. לאחר השקלול גזר בית המשפט 12 חודשי מאסר בפועל וכן מאסרים על תנאי, פסילה לנהיגה (לרבות הפעלת פסילה מותנית) של 30 חודש, וכן פסילה על תנאי וקנס.

ה.

המדינה מבקשת בערעורה החמרה בעונש ומטעימה, ראשית, כי על פי פסיקתו של בית משפט זה מתחם הענישה בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה צריך להיות גבוה יותר, וכי המקרה דנא מוחמר הן על-ידי הנהיגה בפסילה והן ובמיוחד על-ידי השכרות. ועוד, גם בתוך המתחם שנקבע, נטען כי על פי הפסיקה נמוך העונש מן הראוי. המדינה מטעימה את עברו הפלילי והתעבורתי של המשיב, וכן את העובדה

שתוך כדי משפטו הפלילי בתיק דנא ובטרם נגזר דינו, נתפס נוהג ברכב בהיותו פסול נהיגה והוגש נגדו כתב אישום. מנגד, נטען מטעם המשיב, בעיקר בעקבות תסקיר משלים של שירות המבחן, כי הוא מצוי כיום בטיפול כנגד אלכוהול (ואף נתבקשה דחיית דיון לבחינת תהליך השיקום). עוד נטען באשר למצבו המשפחתי של המשיב ופרנסתו, וכן הוטעמה פסיקה מקלה. נתבקשה איפוא הקלה.

ז.

איננו רואים מקום לקבל את ערעור המשיב, וסבורים אנו כי אין מנוס מקבלת ערעור המדינה, אף שכערכאת ערעור לא נמצה את הדין. לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה קבע המחוקק תג ענישה של 20 שנות מאסר, ובכך ביטא את חומרתה היתרה. בית משפט זה, בע"פ 2410/04 אלקיעאן נ' מדינת ישראל (2004), העמיד רמת ענישה במקרה אופייני על ארבע שנים. גם אם לא בכל מקרה מושת עונש זה, על בתי המשפט להעמידו לנגד עיניהם. על כן דומה שהמתחם שנקבע כאן נמוך מדי; אך גם אם לא ניטע מסמרות לגבי מתחם זה, סבורים אנו כי בתוך המתחם היה מקום ליתן יתר משקל – בנוסף למרדף, החמור כשלעצמו – לפרשת

השכרות, ההופכת את הנוהג ל"מכונת מוות נעה", ולפסילה הממושכת שקדמה. הנהיגה הנוספת בפסילה לאחר מעשה אינה מבשרת טוב מבחינת גישתו ורצינותו של המשיב. העבר הפלילי, עם שאינו מכביד מאוד, והעבר התעבורתי הלא מועט כלל מוסיפים על כך. אינני מקלים ראש בתהליך השיקומי שהמשיב מנסה לעבור, ואנו מקוים כי גם במאסרו יתמיד בכך, אך עלינו ליתן ביטוי למדיניות הענישה ולחומרת המקרה הספציפי כאמור. על כן אנו מעמידים את העונש על 20 חודשי מאסר בפועל. שאר חלקי גזר הדין קמא יוותרו בעינם.

ח.

המשיב יתיצב לריצוי עונשו ביום 8.11.15 בשעה 09:00 בבוקר בבית מעצר קישון. תנאי שחרור קיימים בעינם עד להתיצבות. אנו מפנים תשומת לבו של שירות בתי הסוהר לצורך לשלב את המשיב בטיפול כנגד התמכרות.

ט.

איננו נעתרים איפוא לערעור

המשיב, ומקבלים כאמור את ערעור המדינה.