ע"פ 285/13 אברהם מוסטפא נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית :

1.

המערער הודה, בגדר כתב אישום מתוקן, במספר עבירות, שהעיקרית בהן היא סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). מכתב האישום המתוקן עולה, כי בשעת לילה מאוחרת נהג המערער בעיר לוד, תחת השפעת משקאות משכרים, מבלי שהחזיק ברישיון נהיגה בר תוקף וללא רישיון רכב תקף. משניסו השוטרים לעצרו, נמלט המערער בנהיגה שלא ניתן לכנותה אלא כפראית, שכללה, בין היתר, עליה עם הגלגל על המדרכה, נסיעה מזגזגת, ונסיעה בנתיב הנגדי. כאשר המערער הגיע למחסום המשטרתי שנפרס על מנת לעצרו הוא המשיך בנסיעה מהירה, עלה על הדוקרנים, פנה לעבר רחוב נוסף שם עלה על אי תנועה עד שנעצר סמוך לביתו. בחיפוש שנערך במכוניתו נמצאו כלי עישון סם וחשיש במשקל 0.3 גרם .

2.

במסגרת הסדר הטיעון, על פי ההסכמות בין הצדדים, טענה המאשימה לעונש מאסר בין 50-48 חודשים והסניגור טען באורח חופשי.

בית משפט קמא גזר על המערער עונש מאסר בפועל של 42 חודשים והפעיל עונש מאסר על תנאי של 4 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער, מחצית בחופף ומחצית במצטבר.

3.

על כך נסב ערעורו של המערער, שטען, בין היתר, כי עונשו חורג ממתחם הענישה כפי שעולה ממספר פסקי דין שניתנו לאחרונה, ואשר משקפים, לדידו, את מתחם הענישה הראוי.

4.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בעונש, בודאי לא נוכח נסיבות העבירה ועברו הפלילי המכביד של המערער, שהשתרר מהכלא זמן לא רב לפני ביצוע העבירות מושא דיוננו. מתחם הענישה בעבירות כגון דא לא השתנה לקולא בעקבות תיקון חוק העונשין (תיקון מס' 113) התשע"ב-2012, ואין לנו אלא לחזור ולהפנות לרף הענישה שנקבע בע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אלקיעאן (11.11.2010) (להלן: הלכת אלקיעאן ), שם הושתו על המערער 4 שנות מאסר, תוך שבית המשפט מציין כי "אנו מצפים כי רמת הענישה אותה אנו מכתיבים תיושם בפועל על-ידי ערכאות קמא".

לא נעלם מעיני מתחם הענישה שנקבע בע"פ 2789/13 מדינת ישראל נ' חמדי (4.8.2013), אך איני סבור כי ניתן ללמוד ממקרה זה על הפחתה ברמת הענישה בעבירות כגון דא, בהתחשב כי באותו מקרה נתקבל ערעור המדינה על קולת העונש, תוך שבית המשפט הדגיש כי אין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין. ובקיצור, על מנת למנוע אי הבנות לגבי מתחם הענישה, אחזור ואצהיר כי הלכת אלקיעאן עומדת איתן על רגליה גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, ואמורה להנחות אותנו במקרים כגון דא בקביעת מתחם הענישה.

דומה כי אין צורך להרחיב הדיבור על הסכנה היתרה הנובעת מתופעת המרדפים בהיבטים של סיכון חיי אדם. מי שנמלט משוטרים, תוך שהוא מסכן את חיי הנהגים האחרים ועוברי אורח תמימים, אף מבלי שיש בידו רשיון נהיגה וביטוח תקף, מעיד על עצמו כי אין מורא החוק עליו, כי הוא מזלזל בחיי אדם וכי יעשה הכל על מנת "להציל את עורו". במצב דברים זה, ונוכח שכיחותה של תופעת המרדפים במחוזותינו, בוודאי שטרם בשלה העת לקבוע

מתחם ענישה אשר יביא בשורה התחתונה להפחתת רף הענישה.

5.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.