בש"פ 4235/10 מדינת ישראל נ. דאהש אבו סולח אבו צולב

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 17.6.2010 או עד למתן פסק דין בתיק ת"פ 8236/09 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

כנגד המשיב הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח; גניבת רכב; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; חבלה במזיד ברכב והחזקת סם. על פי הנטען בכתב האישום ביום 11.9.2009 המשיב גנב רכב ברחוב שלמה המלך בקריית גת. עד ראיה אשר הבחין במתרחש הזעיק את המשטרה, אשר הקימה מחסום סמוך לצומת בית קמה. לאחר זמן קצר הבחינה ניידת סמויה ברכב הגנוב והחלה לעקוב אחריו. לאחר מספר דקות הגיע המשיב למחסום המשטרתי, וכאשר הבחין בו החל לנסוע בצורה פרועה, ואף הסתובב ונסע כנגד כיוון התנועה. השוטרים החלו לדלוק אחריו, והוא המשיך בנסיעתו הפרועה והתנגש במספר כלי רכב. בהמשך נעצר הרכב, והמשיב ירד ממנו והחל לברוח. שוטר שהגיע למקום החל לרדוף אחריו ולבסוף הצליח לתפוס אותו ולעצור אותו. בחיפוש על גופו של המשיב נמצאו שתי אריזות ובהן סם מסוג חשיש. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, ובית המשפט המחוזי, לאחר קבלת תסקיר מבחן הורה על מעצרו עד תום ההליכים (ב"ש 21820/09, כבוד השופט א' ואגו ). ערר שהוגש לבית משפט זה נדחה על ידי ביום 17.11.2009 (בש"פ 8968/09).

משפטו של המשיב לא הסתיים, ולכן בחלוף תשעת החודשים כמצוות סעיפים 61 ו- 62 לחוק המעצרים, הוגשה בקשה זו שבפניי.

המבקשת טוענת כי למשיב מיוחסות עבירות חמורות ביותר, המלמדות על מסוכנותו הרבה, כמו כן, מסוכנותו מתחזקת נוכח עברו הפלילי, שיש בו כדי להעיד על כך שלא ניתן לתת בו אמון. הבקשה סוקרת את מהלך הדיונים עד כה וממנה עולה כי הסתיימה שמיעת הראיות והתיק קבוע ליום 9.6.2010 לשמיעת סיכומי הצדדים. מכאן עולה שהתיק עתיד להסתיים בתקופה הקרובה.

בא כוח המשיב טוען כי לאור הקבוע בחוק אין מקום להאריך את מעצרו על המשיב מעבר לתשעת החודשים. כמו כן, הוא טוען כי לא ברור מתי יתקיים דיון שמיעת הסיכומים, והדיון האחרון לא התקיים בגלל אי הופעתה של באת כוח המשיבה. עוד הוא טוען כי אם בית משפט זה לא ימצא לנכון לשחרר כעת את המשיב, אזי יש מקום לבחון שליחתו לקהילה טיפולית כחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

הלכה ידועה היא, כי עם חלוף הזמן והתמשכות ההליך, הולכות וגוברות משקלן של חזקת חפותו של נאשם וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.3.2006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)). חזקה עלינו מצוות המחוקק שבסעיף 61 לחוק המעצרים, כי נאשם שהיה נתון במעצר תשעה חודשים ומשפטו לא נגמר בהכרעת דין ישוחרר מן המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המעצר (בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)) " ככל שאנו מתרחקים על ציר הזמן מנקודת הגשתו של כתב האישום, הולך ופוחת משקלם של שיקולים כמו הסכנה הנשקפת מהנאשם, החשש מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים, ומאידך, הולך ומתעצם משקלה של זכות הנאשם לחרות" (בש"פ 22/07 מדינת ישראל נ' ז'אנו (לא פורסם, 24.1.2007)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם חובה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בשאלה זו הם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב (ראו בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007)).

במקרה שלפניי, שמיעת הראיות בתיק הסתיימה ובמועד קרוב ישמעו סיכומי הצדדים בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן תינתן הכרעת הדין, קרי, קיים סיכוי גבוה ביותר כי משפטו של המשיב יסתיים תוך תקופת הארכת המעצר המבוקשת. אשר על כן, ולאור חומרת העבירות לא מצאתי לנכון לשנות את נקודת האיזון ולהורות על שחרורו של המשיב ממעצר.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 17.6.2010 או עד למתן פסק דין בתיק ת"פ 8236/09 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.