בש"פ 10147/09 חיים שובלי נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן ) בב"ש 90922/09 מיום 24.11.09 להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו במסגרת ת.פ 4215/09.

נגד העורר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירת שוד מזוין בחבורה לפי סעיף 402(ב) ל חוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן 'החוק'). מכתב האישום עולה כי בתאריך 15.10.09 פנה אדם שזהותו אינה ידועה (להלן 'פלוני') ליוסף יעקב (להלן 'המתלונן') ודרש ממנו כסף תחת איומים. המתלונן סירב ליתן לו את מבוקשו והשניים נפרדו. אולם, סמוך לאחר מכן שב פלוני למקום יחד עם העורר, אחיו ואדם נוסף שטרם אותר (להלן 'החבורה') והללו תקפו בצוותא חדא שלא כדין את המתלונן. המתלונן נדקר כארבע דקירות באמצעות חפץ חד בידי אחד משני המעורבים שזהותם אינה ידועה. בהמשך, גנב אחד מהחבורה את ארנקו של המתלונן, שהכיל כסף מזומן בסך 1,100 ₪ וכן מסמכים נוספים. זאת, תוך שהעורר ואחיו מכים את המתלונן באמצעות אגרופיהם בכל חלקי גופו עד כדי הפלתו ארצה לשם השגת ארנקו. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן "כארבע דקירות" בפלג הגוף העליון באזור גבול בית החזה והבטן, בגב בצד שמאל ובכתף בצד שמאל.

עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

בית המשפט המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים וקבע שמהות העבירה ונסיבות ביצועה מקימות את חזקת המסוכנות. צוין כי גם בא כוח העורר הצהיר שבתיק קיימות ראיות לכאורה. בית משפט קמא הגדיר את העורר כ"עבריין, רצידיביסט, שלאורך השנים ריצה מאסרים בפועל, אך דבר אינו מרתיעו ודבר אינו עומד בדרכו". הודגש כי המלצת שירות המבחן בעניינו של העורר עומדת בסתירה לתוכן התסקיר ושנפסק לא אחת כי אין להתיר הליכי גמילה בשלב המעצר.

בדיון בפניי הדגיש בא כוח העורר כי הערר מתמקד בבקשתו לבחון את אפשרות השתלבות מרשו בקהילה טיפולית סגורה לצורך גמילה מסמים. לגישתו, הציבור רק ירוויח ממתן הזדמנות לעורר, המתקרב לגיל 40, לעבור את תהליך השיקום. הסנגור לא התעלם מכך שההחלטה ניתנה במסגרת המעצר, אך לדעתו ניתן לשחרר גם בשלב זה של המשפט לצורך גמילה מסמים. מנגד, סבורה באת כוח המשיבה כי החלטת בית משפט קמא נכונה נוכח התקיפה האלימה שביצע העורר ועברו הפלילי המכביד.

3.

בבוא בית המשפט להחליט אם להורות על מעצר נאשם עד סיום ההליכים, עליו ליתן דעתו למבחני "המעשה" ו"העושה". זאת, תחת פריזמת המסוכנות. העובדות הנטענות לכאורה בכתב האישום מקימות עילת מסוכנות. העורר, יחד עם שלושה אנשים נוספים, תקפו את המתלונן בצורה קשה כדי לבצע שוד ואף המשיכו לתקוף אותו עד אשר נפל ארצה. באשר לעברו של העורר – ראוי לציין כי באמתחתו 14 הרשעות בעבירות סמים ואלימות, בגינן ריצה 7 תקופות מאסר. האחרונה שבהן בשנת 2007. אומנם, נכון הוא ששירות המבחן התרשם מהמוטיבציה הראשונית של העורר להיגמל מהתמכרותו לסמים, אך ניסיונות העבר בתחום זה לא צלחו.

מעבר לכך, ברמה העקרונית הכלל הוא כי אין לשחרר נאשם לטיפול בתוכנית גמילה כתחליף למעצר. אכן, קיים חריג לכלל. כגון, "כשכבר לפני המעצר הייתה התקשרות כזו או אחרת עם הקהילה" (ראו בש"פ 6837/09 כהן נ' מ"י (טרם פורסם, 6.9.2009)). העת הנכונה לבחון השתלבות בקהילה טיפולית היא לאחר הרשעה בדין (ראו בש"פ 7953/09 בן זיקרי נ' מ"י (טרם פורסם, 11.10.2009); בש"פ 8968/09 דלעיל ; בש"פ 2642/91 מ"י נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.1991)). כאשר בית המשפט שוקל האם המקרה שלפניו מצדיק חריגה מן הכלל, עליו להתחשב, בין היתר, במידת מסוכנותו של הנאשם, בסיכויי הצלחת הטיפול ובשאלה אם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול כן ואמיתי או שמא כוונתו להתחמק מהמעצר (ראו בש"פ 7953/09 דלעיל; בש"פ 621/08 סימונדייב נ' מ"י (טרם פורסם, 24.1.2008)). עמדת קצין המבחן מהווה שיקול רלוונטי, אך אין בה כדי להכריע (ראו בש"פ 8968/09 דלעיל אבו צולב נ' מ"י (טרם פורסם, 17.11.2009). להלן: בש"פ 8968/09; בש"פ 5904/07; בש"פ 1704/07 קרוגמן נ' מ"י (לא פורסם, 11.3.2007)).

כמובן, הסיבה בשלה, ככלל, אין להיעתר לבקשה לשחרור למוסד גמילה סגור בשלב המעצר – אין משמעה ששיקולי הגמילה, כשלעצמם, אינם חשובים. ברם, השלב בו מצוי המשפט – נקודת ההתחלה, בעוד הנאשם עומד על זכותו לניהול משפטו – אינו מתאים לבדיקה מקיפה, יסודית ורחבת ראייה של השאלה אם הנאשם מועמד ראוי לגמילה. נכון הוא כי בניגוד לשלב גזר הדין, בית המשפט אינו שוקל בשלב זה שיקולי ענישה. עם זאת, חלופת המעצר חייבת להשיג את מטרות המעצר. תוכנית גמילה, גם סגורה, אינה פתרון קסם. היא דורשת שיתוף פעולה אינטנסיבי של נאשם לאורך זמן. מכאן, היעדר היכולת לסמוך על חלופה כזאת עת עסקינן בנאשם שהואשם בעבירת סמים חמורה ורק אז הודיע על רצונו להיגמל.

התנהגותו של העורר עד כה גוברת על הבעת נכונותו המילולית להשתקם במסגרת מעצר עד סיום ההליכים. בכך אין לשלול מהעורר את רצונו החיובי להשתקם. אולם, אין זה השלב המתאים לבחינת סוגיה זו. ההחלטה אם להורות על מעצר עד סיום ההליכים בוחנת קיומן של מסוכנות וחלופה ראויה. נראה לכאורה כי עניינו של העורר אינו נמנה עם המקרים החריגים, המצדיקים שחרור ממעצר לשם גמילה, על כל המשתמע מכך.

4.

לא מצאתי, אפוא, כי נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.