בש"פ 7953/09 דראל בן זיקרי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן ) בב"ש 90594/09 מיום 24.9.2009 שלפיה הוארך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום שבמסגרתו יוחסו לו עבירות של שוד מזוין [לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], גניבה (לפי סעיף 384 לחוק העונשין) והחזקת סכין שלא כדין (לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין). כתב האישום מונה שני אישומים - לפי האישום הראשון ביום 7.8.2009 בסביבות השעה 4:20 לפנות בוקר, עבד אליאור בוסקילה (להלן: המתלונן ) בקיוסק "הראשון בירקון" בתל אביב (להלן: הקיוסק ). באותה השעה נכנס העורר לקיוסק ופנה לעבר אזור הקופה כשבידו מזרק ובו נוזל הנחזה להיות דם. העורר פנה אל המתלונן ואיים עליו: "אני חולה איידס ולא רוצה לפגוע בך. בוא נעשה את זה זריז". בהמשך הסיר העורר את המכסה שהיה על מחט המזרק והתקרב באופן מאיים אל עבר המתלונן. עקב איומים אלו פתח המתלונן את הקופה שבקיוסק והעורר גנב ממנה שטרות כסף בסך של כ-2,000 ש"ח.

לפי האישום השני ביום 17.8.2009 בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר חזר העורר לאותו הקיוסק שעה שאיש לא היה נוכח בו. העורר נכנס לקיוסק וגנב מקופתו סך של יותר מ-590 ש"ח וכן חפיסות סיגריות שהונחו על גבי מדף שבקיוסק. יש לציין כי באותה העת החזיק העורר סכין שלא כדין.

הליכים קודמים

2.

ביום 23.8.2009 הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי דן בבקשה ביום 24.9.2009, לאחר שקיבל לידו תסקיר מעצר בענייננו של העורר. בתסקיר המעצר המליץ שירות המבחן לאפשר למשיב להתקבל לקהילה טיפולית שתסייע לו להיגמל מהתמכרותו לסמים. בית המשפט המחוזי בחר שלא לאמץ המלצה זו וקבע כי מכיוון שהעורר לא עבר תהליך גמילה עובר למעצרו אין הוא יכול לעבור טיפול גמילה תוך כדי מעצרו.

טענות העורר

3.

העורר - באמצעות בא-כוחו עו"ד זוהר משה – מבקש להורות על הוצאתו ביום 12.10.2009 לראיון קבלה בקהילה הטיפולית "מלכישוע" (להלן: הקהילה הטיפולית ) ועל הגשת תסקיר מעצר משלים בעקבותיו. לטענתו טעה בית המשפט בקובעו כי הוא "לא עבר הליך גמילה עובר למעצרו" וכן כי "הוא הפסיק הליך גמילה ושב לסמים, משמע אינו יכול לשמור לאורך זמן על ניקיון מסמים". לדבריו ניתן לראות מתסקיר המעצר כי הוא עבר הליך גמילה ממושך ומשמעותי שהחל עם מאסרו בגין עבירות קודמות בהן הורשע ונמשך כ-26 חודשים. הוא אינו מכחיש כי לפני ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הוא מעד וחזר להשתמש בסם, אך לטענתו זוהי תוצאה של נסיבות חייו הקשות. בנוסף הוא מדגיש כי הליך גמילה הוא הליך ארוך ומורכב, שלא נעשה ברגע, ולכן הוא טומן בחובו גם נפילות.

לטענת העורר יש להתייחס לשורת הטעמים הארוכה שפורטה בתסקיר המעצר ומצדיקה לדבריו את שליחתו לראיון קבלה בקהילה הטיפולית ובעיקר לאמירתו של שירות המבחן כי הוא "בשל היום, יותר מבעבר, לטיפול בקהילה".

כמו כן העורר טוען כי האינטרס הציבורי מצדיק, ואולי אף מחייב, היענות לבקשתו וזאת בעיקר בשל המוטיבציה הגבוהה שיש לו להצליח בהליך הגמילה.

העורר מפנה לפסקי דין של בית משפט זה [בש"פ 5151/08 שרעבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2008); בש"פ 4108/09 וונדמגין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.2009); בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2009)] וטוען כי הם תומכים בטיעוניו שכן הם קובעים שיש ליתן הזדמנות נוספת לנאשמים אשר עשו מאמצים כנים להיגמל מסמים ולשקם את חייהם במידה וסיכוייהם להצליח בטיפול גבוהים, וזאת גם אם הם מעדו וביצעו עבירות במהלך הליך הגמילה שעברו. לדבריו יש לאפשר לו להשתלב בהליך גמילה בשל רצונו הכן להיגמל, בשל נסיבות חייו הקשות וכן בשל המלצת שירות המבחן. בנוסף, מדגיש העורר כי העבירה האחרונה אותה ביצע, לפני העבירות נשוא כתב האישום דנן, בוצעה בשנת 2006 ועל בית המשפט להעניק חשיבות לעובדה זו.

טענות המשיבה

4.

המשיבה - באמצעות באת-כוחה עו"ד ירין שגב – טוענת כי לא ניתן להכליל את העורר במסגרת אותם מקרים חריגים המצדיקים את שחרור הנאשם לחלופה טיפולית. אמנם העורר החל הליך שיקומי מוצלח במהלך תקופת מאסרו ולאחר שחרורו ממאסר הועבר להוסטל, אולם לאחר כחמישה חודשים עזב את מסגרת ההוסטל על דעתו ולא עברו שלושה חודשים עד שביצע את העבירות נשוא כתב האישום דנן. נכון שהעבירה האחרונה, שבוצעה לפני העבירות נשוא כתב האישום דנן, בוצעה בשנת 2006 אולם בשל עבירה זו ועבירות נוספות נגזרו עליו שלוש שנות מאסר והוא שוחרר, לאחר קיצור שליש מעונשו, בחודש דצמבר 2008. מכאן שאת העבירות נשוא כתב האישום דנן ביצע העורר בעת היותו אסיר ברישיון וכן כאשר עונש מאסר על תנאי שהושת עליו בגין העבירות הקודמות שביצע, הדומות לעבירות שבגינן הוא עומד לדין היום, עדיין בתוקף. לטענת המשיבה, עובדה זו מובילה למסקנה כי על העורר יושת עונש מאסר ממושך, וזאת אף בהתעלם מן העונש שיושת עליו בגין העבירות נשוא כתב האישום הנוכחי וכי הליך השיקום יכול וצריך להתחדש מאחורי סורג ובריח, כפי שהיה בעת תקופת מאסרו הקודמת של העורר.

המשיבה מעלה חשש כי הימצאותו של העורר בקהילה הטיפולית לא תאיין את מסוכנותו וכי אפשרות הבריחה שלו ממוסד זה, לאור מקרים שהתרחשו בעבר, אינה בלתי אפשרית. המשיבה מציינת כי בשנת 2006 ברח העורר בעת שיצא לראיון בקהילה טיפולית. בריחה זו מגבירה לטענתה את החשש להימלטותו מן הדין וכן מדגישה את הבעייתיות במתן אמון בעורר. משכך טוענת המשיבה שאין מקום לשיגורו של העורר לראיון הקבלה ו/או להליך שיקומי בקהילה הטיפולית.

דיון והכרעה

5.

בערר שלפניי אין מחלוקת בעניין קיומן של ראיות לכאורה לעניין הוכחת אשמתו של העורר (על אף מחלוקת לגבי סעיף האישום בו יש להאשימו במסגרת האישום הראשון). כמו כן נראה כי גם העורר מסכים לכך כי כל עוד הוא מכור לסמים טבועה בו מסוכנות הנלמדת, בין היתר, מהסמיכות בין הפסקת הליך הגמילה לבין החזרה לביצוע עבירות. השאלה בה אני מתבקש להכריע היא האם להיעתר לבקשתו של העורר ולאפשר לו להתייצב לראיון קבלה בקהילה הטיפולית על כל המשתמע מכך.

כידוע, הכלל הוא כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא שלב ריצוי העונש [בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.1991)]. יחד עם זאת, בית משפט זה הכיר בחריגים לכלל זה בין היתר במקרים בהם הנאשם החל בהליך גמילה עוד לפני שביצע את העבירה בגינה נעצר; כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה וכשיש בהליך זה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם (בש"פ 674/08 עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.2008)]. כאשר בית המשפט שוקל האם המקרה שלפניו מצדיק חריגה מן הכלל עליו להתחשב, בין היתר, במידת מסוכנותו של הנאשם, סיכויי הצלחת הטיפול והשאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי או שמא נועד הוא להתחמק מהשהות במעצר [בש"פ 621/08 סימונדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם,

24.1.2008)].

6.

לא בלי לבטים הגעתי לכלל מסקנה כי המקרה שלפניי אינו יכול להיכלל במסגרת אותם החריגים בהם הכירה הפסיקה. לא ניתן לומר כי העורר עבר הליך גמילה עובר למעצרו והתמיד בו. ההיפך הוא הנכון, העורר שעבר הליך גמילה ארוך וממושך, שעיקרו בתקופת כליאתו בגין העבירה אותה ביצע בשנת 2006 והמשכו במסגרת הוסטל לאחר שנוכה שליש מתקופת מאסרו, בחר על דעת עצמו לעזוב את ההוסטל ולהפסיק את הליך הגמילה בו הוא היה נתון, ומכאן הדרך לשימוש בסמים ולביצוע העבירות המיוחסות לו הייתה קצרה. במעשיו אלו הוכיח העורר כי קשה ליתן בו אמון, קביעה שמתחזקת עוד יותר נוכח בריחתו באחת מיציאותיו לראיון בקהילה הטיפולית בתקופת מעצרו הקודמת. בנוסף, קשה להתעלם מעברו הפלילי של העורר וממועד ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. העורר ביצע לכאורה את העבירות דנן בתקופה בה היה אסיר ברישיון ומאסר על תנאי ריחף מעל ראשו, עובדה זו מעידה אף היא על בעייתיות גדולה מאוד בהתנהלותו.

איני מקל ראש בנסיבותיו האישיות הקשות במיוחד של העורר ובחוויות הטראומטיות אותן נאלץ לחוות בחייו, כפי שאלה עולות מתסקיר שירות המבחן.

כמו כן, איני מטיל ספק ברצונו הכן של העורר, צעיר בן 24, להיגמל מסמים ובמוטיבציה שלו להתחיל חיים חדשים, אולם סבורני כי אין מקום לראות במקרה של העורר כמקרה הנכלל בגדר אותם החריגים שהוכרו בפסיקה. כולי תקווה כי העורר יידע לאסוף, בבוא העת, את הכוחות הדרושים לשם השתלבות בהליך גמילה וידע להתמיד בהליך זה כדי שיוכל להיגמל אחת ולתמיד מהתמכרותו הקשה לסמים. לאור קביעתי זו לא מצאתי לנכון להיעתר לבקשת העורר לצאת מחר לראיון בקהילה הטיפולית "מלכישוע".

7.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה והעורר יישאר במעצר עד לתום ההליכים נגדו או עד להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בעניינו.