בש"פ 4108/09 סולומון וונדמגין נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר, יליד 1985, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ושל החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. לפי עובדות כתב האישום, ביום 10.3.09 הגיע העורר לקיוסק "פיצוציה" בעיר פתח-תקווה, כשכובע על ראשו וסכין בידו. באותה שעה עבד בקיוסק כמוכר טל יוסף (להלן: המתלונן) . העורר הורה למתלונן שייתן לו את הכסף שבקופה תוך שהוא דופק עם הסכין על הקופה. המתלונן פתח את הקופה כהוראת העורר, ולאחר שזה משך את שרוול חולצתו על מנת שלא להותיר טביעות אצבע, נטל העורר סך של 920 ₪ שהיו בקופה, דפק עם הסכין על קופסת ממתקים שהייתה בסמוך לקופה ונמלט מן המקום.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. את הדיון בבקשה צמצם בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ל' ברודי) לשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לאחר שמצא כי לא קיימת מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה ובדבר קיומה של עילת מעצר. בית המשפט עמד על שני התסקירים שנערכו בעניינו של העורר, שבאחרון שבהם ניתנה המלצה לבחון התאמתו להליך גמילה מאלכוהול בקהילה טיפולית "אילנות". בתסקיר הראשון נכתב כי העורר אמנם ביטא נזקקות לטיפול, אך זאת עקב מצוקתו בגין מעצרו ולא מתוך תובנה עמוקה ביחס לחומרת דפוסיו ההתמכרותיים. עוד נכתב כי קיים סיכון כי העורר ישוב וינהג כשם שנהג במקרה דנן גם בעתיד אם לא ישתלב במסגרת שתספק מענה לצרכיו הטיפוליים. בתסקיר המשלים נכתב כי העורר מגלה תובנה ראשונית ביחס לעומק התמכרותו וכי גם בני משפחתו מגלים תובנה לדפוסים ההתמכרותיים ולנזקקות לטיפול במסגרת קהילתית וטיפולית. לאור זאת, הומלץ בתסקיר זה, כאמור, על בחינת התאמתו של העורר לקהילה הטיפולית. לצד התסקירים, עמד בית המשפט על כך שחרף העובדה שטרם ריצה מאסר בפועל, לעורר הרשעה קודמת בעבירות של פריצה לבית עסק והיזק לרכוש, שבגינן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן שישה חודשים, בר הפעלה, אם יורשע בדינו. עוד ציין בית המשפט את העובדה שבהליך קודם, נמנע העורר מלשתף פעולה עם שירות המבחן. לאור כל האמור, ועל רקע קביעתו כי העורר לא הביע רצון כן ואמיתי לגמילה וכי הניסיונות הקודמים שנעשו על מנת לרתום אותו להליך לטיפולי אינם מצביעים על סיכוי של ממש להליך הגמילה, מצא בית המשפט כי לא מתקיימות הנסיבות החריגות המצדיקות בחינת אפשרות שילובו במסגרת גמילה טיפולית כבר בשלב המעצר. משכך, קיבל בית המשפט את בקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

3.

במסגרת עררו טוען העורר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן והורה על מעצרו. לדבריו, לא היה מקום לראות באי שיתוף הפעולה שלו עם שירות המבחן בהליך קודם משום אינדיקציה לאי קיומו של סיכוי להליך הגמילה. עוד טוען העורר, כי לאור גילו הצעיר והעובדה שבעברו הורשע אך פעם אחת, ובעיקר לאור התרשמותו של שירות המבחן כי יש מקום להליך טיפולי, לו מעולם לא זכה העורר חרף דפוסיו ההתמכרותיים, היה על בית המשפט לצוות על הליך שכזה. בעניין זה מזכיר העורר כי ההליך השיקומי אינו הליך קל ואין לראות בו משום שחרור לחופשי, וכי אם יצליח - תיהנה מכך החברה כולה. לטענתו, פסיקתו של בית המשפט משופעת במקרים של נאשמים אשר חרף עברם שהיה מכביד בהרבה מזה שלו, ניתנה להם הזדמנות במסגרת חלופה להשתלב בקהילה טיפולית לצורך גמילה. את דבריו חותם העורר בטענה כי לאור העובדה שלא הייתה התנגדות מצד המאשימה לקבלת תסקיר מעצר ותסקיר משלים, ולאור המלצת שירות המבחן, גילו הצעיר והעובדה שמעולם לא ריצה עונש מאסר, נוצרה אצלו ציפייה סבירה כי בית המשפט יאמץ את ההמלצה, ובציפייה זו יש כדי להצדיק את שחרורו לחלופה המומלצת. לסיום

דבריו מציין העורר כי במהלך שהותו במעצר נולד לו בן אותו טרם זכה לראות, עניין שיש בו כדי להוסיף לרצונו בהצלחת הטיפול שאותו הוא מבקש לעבור.

4.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה, כי אף שניתן היה לשחרר את העורר לחלופה השיקומית שעליה המליץ שירות המבחן, ראה בית המשפט, שהתרשם מן העורר באופן בלתי אמצעי, שלא לעשות כן. לטענתו, לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא ויש לראות בה החלטה סבירה על רקע עבירת הפריצה שבגינה הורשע העורר בעברו ועל רקע השימוש שעשה בסכין לצורך ביצוע השוד במקרה דנן. בהתייחס להמלצת שירות המבחן גורסת התביעה כי המלצה זו, שהייתה ראשונית באופיה, הינה אך שיקול אחד מני שיקולים רבים שאותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון החלטתו, ולאור יתר הנסיבות החלות במקרה דנן, נכון עשה בית המשפט כשלא שחרר את העורר לחלופה המומלצת.

5.

מצאתי להיעתר לבקשת העורר. אכן, אין לכחד כי המעשה שביצע, על-פי המיוחס לו, תוך איום בסכין, נושא עמו חומרה רבה ומעיד על מסוכנות. הדברים נכונים עוד יותר נוכח העובדה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה בחר העורר לחמוד את רשות זולתו ולהוציא את חמדתו זו אל הפועל, ובפעם זו אף הגדיל לעשות ועשה שימוש בנשק קר. אף אם אין בעבירות רכוש כדי לבסס לבדן עילת מעצר, הרי שהביצוע החוזר של עבירת רכוש בעלת אופי דומה, בעוד תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 6 חודשים בגין ההרשעה הקודמת, עלול להצביע על נטייה לביצוע שיטתי של עבירות מעין אלה, המסכנות את רכושו של הציבור, וכשם שנוכחנו לראות במקרה דנן, גם את ביטחונו (ראו גם בש"פ 3056/06 חנוכייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.4.06)). חרף כך, סבורה אני כי במקרה דנן קיימים מספר נתונים התומכים במתן פתח לטיפול, כבר בשלב זה, בהתמכרות ממנה הוא סובל, אשר הייתה לה בודאי תרומה מזיקה לביצוע העבירות שנקשרו בשמו. נתון שכזה הוא גילו הצעיר של העורר. גיל זה , גם אם אין בו כדי לשלול את אחריותו הפלילית של העורר, עשוי להצביע על היעדר בשלות אישית להבין לעומקה את משמעות המעשים שעשה ולהשליך על דרגת החומרה שבה ראוי להשקיף על מעשיו. בנוסף גילו הצעיר של העורר מעניק תקווה כי להתנהגותו הרעה יש תקנה, וכי אם ישתף פעולה עם הגורמים המטפלים, עשוי הוא להותיר את עברו מאחור ולצאת לדרך חדשה, למצער בכל הקשור להתמכרותו ההרסנית לטיפה המרה, תהא אשר תהא תוצאת הדיון בהליך העיקרי (ע"פ 346/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.1.09)). כשם שציין בית המשפט במקרה אחר, שאמנם עסק בשיקולי ענישה בעניינו של קטין, אך נדמה כי יש לו השלכה גם על ענייננו-

"מעורבותם של קטינים בעבירות פליליות, ובהן גם חמורות ביותר, מותיר לעולם תחושת מחויבות של החברה למצוא כל דרך לשקם את העבריינים הקטינים ולהעלותם על מסלול חיים תקין וראוי. למחויבות זו תכלית משולבת: לשקם את הפרט ולפתוח בפניו את דרך החיים הנורמטיבית, ולהבטיח לציבור הרחב חיים של ביטחון ושלווה בחברה הפועלת להקטנת ממדיה של הפשיעה. אם עבריינות המבוגר מותירה פתח אפשרי וחשוב לשיקום, הרי עבריינות קטין מטילה על שכם החברה חובה לעשות כל שניתן, על-מנת למצות את סיכויי השיקום של הצעיר בטרם יהיה מאוחר מדי" (פסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה ב ע"פ 10715/05

פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 4.9.07)).

במובן זה, יש משמעות לעובדה שהעורר מעולם לא ריצה עונש מאסר, ולכך ששהות ממושכת במעצר במהלך ההתדיינות בתיק זה עשויה שלא לסייע לשיקומו, בודאי בהשוואה לאפשרות כי יבלה את פרק הזמן האמור בקהילה טיפולית. לצד נתונים אלה, אין להקל ראש בהמלצתו של שירות המבחן, שגם אם אין היא אלא כלי עזר סטאטוטורי שאינו מחייב את בית המשפט, ברי כי העמדה שהובעה בה מפי אנשי מקצוע אשר שוחחו עם העורר באופן בלתי אמצעי, הנהנים ממומחיות ומחזיקים במיומנויות רלוונטיות, הינה נתון בעל משקל בבחינת מעצרו של העורר או שחרורו לחלופה (ראו למשל בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.05); בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09)). בחינת שיקולים אלה ואיזונם מול החומרה שבעבירות המיוחסות לעורר והמסוכנות הנשקפת ממנו, מביאני למסקנה כי האינטרס הציבורי מצדיק מתן הזדמנות לעורר כבר בעת הנוכחית ובטרם התברר עניינו, להשתחרר לחלופה השיקומית המומלצת. אכן, כשם שחזרנו ושנינו פעמים רבות, גם בהתקיים עילת מעצר, על בית המשפט לבחון האם יש בחלופת מעצר כדי להסיר את החשש למסוכנות המהווה עילה למעצר (ראו למשל בש"פ 5883/99 אוסרוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.99)). לאור הרשעתו של העורר בעבירה בעלת אופי דומה בעבר, ייתכן שאף אז, כמו עתה, בהשפעת חיבתו היתרה לאלכוהול, נושא הליך הגמילה פוטנציאל לאיין מסוכנותו לא רק בנוגע לתקופת מעצרו הנוכחית, אלא אף, כך נקווה, לגבי העתיד. בכך תצא החברה כולה נשכרת.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת. שירות המבחן ידאג לתאם מועדים ליציאתו של העורר לריאיון קבלה בקהילה הטיפולית "אילנות", כשם שהומלץ בתסקיר, ולבדיקות הרפואיות הנדרשות לצורך זה. עם קבלת סיכום הריאיון ותוצאות הבדיקות, יועבר תסקיר משלים לבית המשפט המחוזי, אשר יקבע את תנאי שחרורו של העורר לקבלת הטיפול במידה וישתכנע שהתנאים מאפשרים זאת.