בש"פ 6398/09 מור לוי נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר, יליד 1989, הוגש כתב אישום המייחס לו בשני אישומים שונים, עבירות של קשירת קשר לפשע; ניסיון לתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות; חבלה במזיד לרכב; נשיאת נשק; חבלה בכוונה מחמירה; והיזק בחומר נפיץ. לפי עובדות האישום הראשון, על רקע סכסוך כספי שהתגלע בין אחד בשם דניאל רובמן (להלן: המתלונן )

לבין אחד אחר בשם אבי זהבי (להלן: זהבי ), פנה זהבי אל העורר ואל אדם נוסף בשם חנן אדרי (להלן: אדרי ) וקשר איתם קשר לפגוע במתלונן ולגרום לו חבלה של ממש. במסגרת הקשר, ארבו העורר ואדרי, כשהם מצוידים באלות, בבית מגוריו של המתלונן, ומשזה האחרון נכנס למכוניתו, ניגשו השניים אל המכונית וניפצו באמצעות האלות את שמשת הרכב. לפי עובדות האישום השני, שאירע על-פי הנטען, בחלוף חודש מאירועי האישום הראשון, במהלך פגישה בין זהבי לבין המתלונן, פרצה בין השניים קטטה, שבעקבותיה שב זהבי ופנה אל העורר ואל אדם נוסף בשם יצחק סרדינה (להלן: סרדינה ) וסיכם איתם כי העורר וסרדינה יטילו רימון רסס אל עבר דירת מגוריו של המתלונן. במסגרת זו, הצטיידו העורר וסרדינה ברימון רסס צה"לי ונכנסו אל הבניין שבו מתגורר המתלונן. בחדר המדרגות, שלף העורר את נצרת הרימון, הטילו במסדרון הקומה השנייה לכיוון דלתות הדירות ונמלט מן המקום ביחד עם סרדינה. הרימון התפוצץ וגרם נזק לבניין, שבו שהו באותה דיירי שלוש הדירות שבקומה השנייה, ביניהם גם ילדים קטינים.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' אלון) נעתר לבקשה והורה על המעצר, בקובעו כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, שאין חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה לגבי ביצועם על-ידו, מעידים על רמת סיכון משמעותית לשלום הציבור שאין ביכולתה של חלופת מעצר לאיין. העורר הגיש ערר על ההחלטה בפני בית משפט זה. ביום 10.6.09 הוריתי על החזרתו של התיק לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, אשר ישחרר את העורר למעצר בית בבית דודתו, בהשגחת אביו ואמו ותחת פיקוח אלקטרוני, בהתאם להמלצת שירות המבחן. עוד הוריתי כי בית המשפט המחוזי יקבע ערבויות כספיות ו/או תנאים נוספים בהתאם לשיקול דעתו. להחלטה זו הגעתי חרף חומרת המעשים המיוחסים לעורר, המלמדים על מסוכנתו, ולמרות קיומה של חלופת מעצר, וזאת על רקע נסיבותיו האישיות של העורר כפי שהוצגו בפניי, היעדר עבר פלילי מכביד בעניינו והמלצת שירות המבחן.

3.

כשם שעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי שצורף לערר על-ידי העורר, במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי בדבר תנאי שחרורו של העורר, עתר בא-כוחו להורות כי יוטל על העורר פיקוח של שירות המבחן, לדבריו, בשל גילו הצעיר ולאור תוכן התסקיר שהוגש בעניינו, שלפיו העורר הינו "בעל זהות עצמית בלתי מגובשת עם טשטוש בערכים בסיסיים וגבולות". בית המשפט המחוזי הורה כי שירות המבחן ישקול הבקשה. שירות המבחן שקל את הבקשה כשם שנתבקש, אך החליט שלא להמליץ על פיקוח בשל עומס העבודה הרב המביא להטלת פיקוח על המעצר רק במקרים חריגים, ולאור קיומה של חברה מלווה של עובדים סוציאליים הפועלת לליווי נאשמים כדוגמת העורר ולתמיכה בהם. לדברי העורר, לאור החלטת שירות המבחן, פנתה משפחת העורר למכון "מפנה", והעורר שולב בטיפול שבועי בן שעה אצל פסיכותרפיסטית. משכך, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לאפשר לו לצאת ממעצר הבית שבו הוא מצוי אחת לשבוע בימי חמישי לצורך ההגעה לטיפול, בהדגישו כי הוא ינוע ישירות מכתובת מעצר הבית לכתובת המכון; ישהה אך ורק במכון וישוב מיד בתום הטיפול לכתובת מעצר הבית; וילווה על-ידי אחד הערבים. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ו' מרוז) דחה את הערר בקובעו בזו הלשון-

"לאחר ששקלתי את הבקשה והתגובה, אני סבורה שאין מקום לקבל הבקשה. לא מדובר בטיפול חיוני ולא ניתן לפקח על שחרורו של המבקש לצורך קבלתו לאור זמן, כפי שמבוקש. לפיכך הבקשה נדחית"

נגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי.

4.

במסגרת עררו, טוען העורר כי על אף שהטיפול שבו מדובר איננו טיפול דחוף, מדובר בכל זאת בטיפול חיוני, בשים לב לגילו הצעיר; לאישיותו המתוארת; ולמשך ההליך הצפוי בעניינו. לדבריו, בקבלת הטיפול המתבקש יהיה כדי להפחית ממסוכנותו, במיוחד בהשוואה לחלופה, שלפיה ייוותר ספון במעצר הבית לאורך זמן ללא תמיכה מקצועית. לטענת העורר, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי לא ניתן לפקח עליו לצורך קבלת הטיפול, שכן יציאתו למכון, המצוי באותה העיר שבו מצויה כתובת מעצר הבית, תלווה בפיקוח צמוד של אחד הערבים למשך שנתיים. לטענתו, משפטו, שבו מעורבים 4 נאשמים, עלול להימשך זמן רב, כפי שמלמדת העובדה שבנקודת הזמן הנוכחית, חמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום, טרם בוצעה הקראה. על רקע זה גורס העורר, כי אך הגיוני הוא שבפרק הזמן הממושך שבו הוא שוהה במעצר בית יינתנו לו כלים שיאפשרו את שיקומו. לאור כל האמור סבור העורר, כי יש מקום להתיר לו לצאת למכון אחת לשבוע בימי ה', בין השעות 15:30-13:30 לצורך ההגעה לטיפול הפסיכותרפיסטי, תוך הטלתן עליו של המגבלות שאותן הציע.

5.

בתגובה לטענות אלה טוענת המדינה, כי לאור מסוכנותו הרבה של העורר, הנלמדת מטיב העבירות שביצע; מחוסר יכולתו להסביר את התנהגותו; ומעברו הפלילי הכולל עבירות של פריצה ואיומים, לא ניתן להסיר שכבת ביטחון נוספת לאחר שכבר שוחרר העורר למעצר בית, ולאפשר לו לצאת לטיפול המבוקש. לדבריה, הטיפול שבו מדובר אינו טיפול דחוף ואף לא חיוני, ואם יחפוץ בכך העורר - פתוחה בפניו הדרך לקיימו בעתיד, לאחר שיוסרו מעליו כל המגבלות. עוד טוענת המדינה, כי העורר מצוי בקשר עם גורמים סוציאליים שונים במסגרת הפיקוח האלקטרוני על הסתגלותו ומעשיו, ובאפשרותו להיעזר באלה לצורך התמודדות עם קשייו. לבסוף מזכירה המדינה כי העורר רשאי לזמן את הגורמים המקצועיים לביתו תחת הליכה אליהם, אם אמנם חפץ הוא בקיום הטיפול.

6.

העורר מגיב לטענות אלה באומרו כי הטיפול שניתן על ידי הגורמים הסוציאליים המלווים את האיזוק האלקטרוני, המתמצה בליווי ובתמיכה, אינו עונה לצרכיו. עוד מוסיף הוא כי אין באפשרותו לקיים את הטיפול הפסיכולוגי בביתו בשל העלות הכספית הכבדה הכרוכה בכך, ומכאן שמניעת יציאתו לטיפול, דינה כמניעת הטיפול שלו הוא נזקק.

7.

עיון בערר ובנספחיו הביאני, לאחר התלבטות, למסקנה כי דין הערר להתקבל. אכן, אין להתעלם ממסוכנותו הרבה של העורר שעליה עמדתי בהחלטתי הקודמת בעניינו, הנלמדת מחומרת המעשים המיוחסים לו, שבוצעו באלימות חמורה, תוך שהוא מסכן את חייהם של בני אדם תמימים ששהו בדירתם, כל זאת בלא שיש לו כל זיקה לסכסוכים הנוגעים בדבר. עם זאת, שבתי ועיינתי בתסקיר המעצר שהוגש לבית המשפט המחוזי, שבו מתוארים הקשיים הנפשיים שעימם נאלץ העורר להתמודד, החוויה המשברית שהייתה כרוכה במעצרו והיותם של הוריו ושל דודתו, המפקחים עליו, אנשים נורמטיביים, שומרי חוק ומציבי גבולות. עוד עמדתי על גילו הצעיר של העורר, שגם אם אין בו כדי לשלול את אחריות הפלילית, עשוי הוא להצביע על היעדר בשלות להבין את המעשים שביצע לעומקם. גיל זה גם מעניק תקווה כי להתנהגותו הרעה של העורר יש תקנה וכי אם יעבור טיפול מתאים ואפקטיבי, הוא עשוי להיחלץ מן "המעגל העברייני" שאליו נקלע ולצאת לדרך חדשה, אף אם ההליך העיקרי יסתיים בהרשעתו (ראו דבריי בבש"פ 4108/09 וונדמגין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.5.09); ראו גם ע"פ 346/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 11.1.09)). על רקע זה; על רקע העובדה ששהות ממושכת במעצר הבית כשמעבר לחלון מצוי טיפול נפשי שעשוי לשפר את מצבו של העורר ונמנע ממנו, עלולה שלא להיטיב עם שיקומו; ועל רקע האפשרות כי משפטו יימשך זמן רב, סבורה אני כי יש מקום ליתן לעורר הזדמנות כבר בשלב זה, ובטרם התברר עניינו, ולאפשר לו לצאת לטיפול שאותו הציע. אכן, כמו בכל שחרור לחלופת מעצר, לא כל שכן הקלה בתנאי החלופה, הדבר נושא עימו סיכונים מסוימים שבמקרה דנן מתבטאים בחוסר היכולת לקיים את מנגנון האיזוק האלקטרוני כשהעורר יוצא את ביתו. ברם, בהינתן הליווי שלו יזכה העורר על-ידי אחד הערבים בעת הליכתו לטיפול ובחזרה; בהינתן סכום הערבות העומד ברקע הדברים; בהינתן העובדה שבחודשים האחרונים נזדמן לעורר לצאת את ביתו ברשות (כך למשל לצורך דיון משפטי זה), תוך היותו בלתי אזוק, ובמהלך יציאות אלה לא ידוע כי התרחש כל אירוע חריג; ולאור האינטרס הציבורי המובהק בשיקום, סבורה אני כי התועלת במקרה זה עולה על הסיכון המסוים שקיים בהליכה לטיפול, וכי יש הצדקה להיעתר לערר.

8.

לאור כל האמור, מוצאת אני לקבוע כדלקמן: העורר יהיה רשאי לצאת למכון "מפנה" אחת לשבוע בימי ה', בין השעות 13:30-15:30 לצורך ההגעה לטיפול הפסיכותרפיסטי . העורר ינוע ישירות מכתובת מעצר הבית לכתובת המכון, ישהה אך ורק במכון וישוב מיד בתום הטיפול לכתובת מעצר הבית. בכל אותו הזמן יהיה העורר מלווה על-ידי אחד הערבים שנקבעו. יובהר, כי היציאות ממעצר הבית מותרות אך ורק לצורך ההגעה לטיפול הפסיכותרפיסטי ביום ובשעות שנקבעו, וכי במהלך כל שעות יציאתו ישהה העורר תחת פיקוח. העורר מוזהר שלא יסור מן האמור ימין ושמאל, שאם לא כן, יובא העניין בפני בית המשפט לשקילה מחודשת.

הערר מתקבל איפוא.