בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
346/08
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר
המערער:
פלוני
נ
ג
ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. פלוני
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים יפה-כץ, מרוז וואגו) מיום 26.11.07 בתיק פ"ח 110/06
תאריך הישיבה:
ב' בטבת תשס"ט
(29.12.08)
בשם המערער:
עו"ד אורי בן נתן
בשם המשיבה 1:
עו"ד ג'ויה שפירא
שירות המבחן:
גב' שלומית מרדר
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים יפה-כץ, מרוז וואגו) מיום 26.11.07 בתיק פ"ח 110/06, בו נדון המערער לשבע שנות מאסר בפועל, שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי בסך 20,000 ₪ (שישולם לאחר שחרור המערער ממאסרו).
רקע
ב.
נגד המערער (יליד 1991) הוגש כתב אישום מתוקן בו יוחסו לו מעשה סדום בקטין, הדחה בחקירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. נטען, כי ביום 23.6.06, עת היה המערער בן ארבע עשרה ועשרה חודשים, הבחין בקטין אחר (יליד 1995; להלן המתלונן ), רדף אחריו, הכניסו בכוח למקלט וסגר את הדלת - ושם כפה עליו בקללות, איומים ואלימות לבצע בו מין אוראלי. המערער לא שעה לתחינות המתלונן ובכיותיו, ולאחר שביצע את זממו איים על קרבנו שאם יספר את אשר אירע "יהיה רצח". בפריט אישום שני נטען, כי שלושה ימים לאחר האירוע המתואר ברח המערער משוטרים, ולא נענה לדרישתם שיעצור. ביום 27.2.07 הודה המערער בעובדות כתב האישום, ובא כוחו ביקש לגזור עליו עונש החופף לתקופת המעצר הארוכה שכבר חלפה על המערער בבית הסוהר אופק.
ג.
ביום 26.11.07 גזר בית המשפט את עונשו של המערער כאמור, גזר הדין נדרש לתסקיר שירות המבחן, בו תואר המערער כבן למשפחה מרובת ילדים בעלת רקע סוציואקונומי "קשה ביותר", המטופלת על ידי שירותי הרווחה. התסקיר התייחס לכך, שבשל אילוצים משפטיים ומערכתיים והתנגדות המשפחה לא שולב המערער מלכתחילה במעון טיפולי. מנגד, נאמר כי לעת הזאת התאקלם המערער היטב בבית הסוהר אופק, שם השתלב בלימודים ועבודה, והוא מצפה להשתחרר ולהוכיח שהשתנה - ומסיבה זו אין הוא מעוניין לעבור למסגרת טיפולית, ולא ניתן לתת בעניינו המלצה טיפולית. שירות המבחן ציין, כי "השתלבותו המוצלחת במסגרת המציבה גבולות נוקשים (בית הסוהר אופק) מספקת תקוה באשר ליכולתו לגייס את כוחותיו ולערוך שינוי בחייו", אך הביע "דאגה גדולה באשר למצבו הנפשי ולעתידו"; זאת, גם בשל התנגדות המערער להשתלב במערכת טיפולית. כן הוגש תסקיר קרבן, בו תוארה פגיעה קשה במתלונן, גם בגלל שהמערער לא שמר בסוד את פרטי האירוע, אף שבתחומים מסוימים מתפקד הוא בצורה סבירה - והוטעם לגבי המתלונן כי "ללא סיוע, לא יצליח להמשיך ולתפקד כפי שעושה זאת היום". צוין, כי המתלונן מצפה שהמערער יורחק הימנו לזמן ארוך ויקבל עונש צודק על שעולל לו. עוד התייחס בית המשפט לחרטה שהביע המערער, ולרצון שהביע לרצות את עונשו ולהמשיך בחייו.
ד.
בית המשפט המחוזי אמנם ציין כי הוא מונחה על ידי המגמה הטיפולית והשיקומית שביסוד חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א - 1971, אך קבע כי יש "פעמים, כמו במקרה שבפנינו, בהם לאינטרס הציבורי משקל סגולי גבוה יותר בין מכלול שיקולי הענישה". הוזכר הצורך בהרתעה - בין היתר על רקע העליה במספר העבירות המבוצעות על ידי קטינים והעליה בחומרתן. הוזכר עוד, כי שירות המבחן נמנע - על רקע התנגדות המערער - מהמלצה טיפולית. סופו של יום נקבע, כי כשם שיש לתת את הדעת לגילו הצעיר של המערער כך יש לתת את הדעת לגילו הצעיר של המתלונן והפגיעה בו, ומכאן העונשים הנזכרים.
הערעור
ה.
כלפי גזר דין זה הוגש (ביום 10.1.08) הערעור שלפנינו (ביום 19.6.08 הוגש כתב ערעור מתוקן לו צורף המתלונן כמשיב 2). בתמצית , נטען כי עונש מאסר בפועל של שבע שנים הוא מופלג בחומרתו, בהשוואה למקרים דומים של עבירות קטינים, ואינו מביא לידי ביטוי את גילו הצעיר ביותר של המערער בעת ביצוע העבירה, את העובדה שמדובר באירוע בודד, את חרטת המערער ואת הבנתו באשר לחומרת מעשיו. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בהעדיפו את שיקולי ההרתעה על פני שיקולי השיקום - במיוחד נוכח גילו הצעיר ביותר של המערער בעת ביצוע העבירה. הוטעם, כי המחוקק קבע שהעיקרון המנחה בשפיטת נוער הוא העקרון השיקומי - ואין בהיעדר המלצה טיפולית של שירות המבחן כדי לבטל עקרון זה. הוזכרו נסיבות חייו הקשות של המערער, ובכלל זאת נסיון אבדני ורקע משפחתי קשה.
ו.
ביחס לתסקירי שירות המבחן נטען, כי ניתנה פרשנות שגויה להימנעות המערער מהשתלבות במסגרת טיפולית. נטען כי הסירוב לעבור מבית הסוהר אופק למסגרת אחרת נובע מחששות מפני קשיי השתלבות, וזאת לאחר שהמערער עמל רבות כדי להשתלב בבית הסוהר אופק, וגם ממסר ברור שקיבל ממשפחתו נגד השתלבות במסגרת טיפולית. נטען, כי עמדת המערער משדרת מצוקה שהיה על שירות המבחן לטפל בה, ולא התנגדות עקרונית שיש להענישו בגינה. כן נטען, כי תסקירי שירות המבחן אינם סוף פסוק, אלא רק כלי עזר בידי בית המשפט; ועוד נאמר, כי הגמול כנקמה אינו מידה בין מידות הענישה, "וחלילה וחס שנהיה נוטרים ונוקמים בבואנו חשבון שיקולי העונש" (ע"פ 156/80 בנימין נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(4) 744, 746, מפי השופט - כתארו אז - אלון).
ז.
עוד נטען כי הותרת עונש המאסר על כנו תמיט אסון על המערער. נטען, כי עם הגיעו לגיל 18 יועבר המערער לבית סוהר רגיל - שם תישלל ממנו המסגרת היציבה של בית סוהר אופק שבגינה ויתר על האפשרות להשתלב במסגרת טיפולית. עוד נטען, כי מעבר כאמור לחברה עבריינית, כל שכן שעה שהמערער שפוט בעבירת מין, יחשפנו לנסיבות שבודאי יפגעו בסיכויי השיקום. אשר לפיצוי הכספי, נטען כי ברור שילד אינו יכול לשלם 20,000 ₪, וכי מדובר במשפחה "רעבה לפת לחם" ולה ילדים רבים מאד, שאינה יכולה לסייע בתשלום.
ח.
ביום 17.6.08 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן לנוער. התסקיר התייחס לאירועים קשים שעבר המערער במישור המשפחתי (גירושי ההורים, בעיות רפואיות קשות של האב), וציין השתלבות טובה בבית הסוהר. עם זאת צוין, כי המערער הודה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בכתב אישום מתוקן כגון קשירת קשר לפשע, הדחה והפרת הוראה חוקית, ותלויים ועומדים נגדו תיקים נוספים; חלה בעקבות כל אלה ירידה במוטיבציה של המערער. התסקיר מתאר כיצד נכשל נסיון נוסף לשלב את המערער במסגרת טיפולית, והודגש כי המערער אינו מוכן להשתלב במסגרות הטיפוליות הקיימות בבית הסוהר. נקבע, כי הנסיבות שהיו בתוקף בזמן מתן גזר הדין לא השתנו, כי אין הליך טיפולי להפגת המסוכנות, ולפיכך נדרשת "הרתעה משמעותית, כפי שנקט כבוד בית המשפט המחוזי בגזר הדין".
ט.
דיון ראשון בתיק התקיים ביום 23.6.08 (בהרכב המשנה לנשיאה ריבלין והשופטים גרוניס ורובינשטיין). בא כוח המערער ביקש את דחיית הדיון לצורך בחינה מחדש של האפשרות לשלב את המערער במסגרת טיפולית, וגם כדי לבחון את האפשרות לאחד מספר הליכים אחרים שהיו תלויים ועומדים כאמור נגד המערער באותה עת. בהחלטתנו (מאותו היום) נקבע, "כי ראוי להמתין עם שמיעת הערעור בתיק דהיום, עד לאחר שתתברר התמונה כולה ועד לאחר שיסתיים הטיפול בתיקים האחרים". כן נקבע, כי "בשלב זה לא מצאנו בסיס לבקשה לדחות את הדיון לצורך הליך טיפולי".
י.
ביום 18.9.08 הוגש עדכון מטעם שירות המבחן. נמסר, כי בחודש יולי נפטר אביו של המערער, והוא "מתמודד עם האבדן בצורה טובה ונעזר בעו"ס לעיבוד האבל". שירות המבחן התרשם כי מצבו של המערער
במאסר "יציב מבחינה רגשית ותפקודית", ונאמר כי הסכים להשתתף בקבוצה טיפולית לנערים שפגעו מינית, "אם בית המשפט יפנה אותו לקבוצה כזו". הוזכר החשש מפני השתלבות במסגרת אחרת ו"הסתבכות" עם נערים שם. בהתחשב בהימנעות מהשתתפות במסגרת טיפולית, נמנע שירות המבחן מהבעת עמדה בסוגיית העונש. בהמשך (הודעות המשיבה מיום 21.9.08 ומיום 17.12.08) נמסר, כי הוחלט שלא לאחד את ההליכים השונים בעניינו של המערער (מדובר, כך עולה מהתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי, במספר עבירות, שהתרחשו בפרק זמן קצר בתקופת חלופת המעצר, בה גם אושפז וברח ממרכז לבריאות הנפש בעקבות נסיון אבדני).
י"א.
ביום 14.12.08 הוגש תסקיר נוסף בעניינו של המערער. התסקיר מתאר השתלבות טובה בבית הסוהר, לרבות לימודים ועבודה, תוך התרשמות מנער "דל, שאינו מרבה לשתף בקשיים הפוקדים אותו". נמסר, כי המערער מודה בעבירה שביצע אך "ניכר שקשה לו מאוד ולאור תובנה מועטה מאד בעניין, חושש מטיפול". עוד נמסר, כי המערער "נרתם ומתגייס לעזרת נערים אחרים לבקשת אנשי הצוות ולמרות חולשתו האימננטית, ניכר שעושה מאמצים רבים להיטיב ולשמור על עצמו". חרף האמור, הוזכר כי בהעדר תהליך טיפולי אין מתאפשרת הערכת סיכון - ולפיכך שוב נמנע שירות המבחן ממתן המלצה בסוגיית העונש.
י"ב.
דיון שני בתיק התקיים ביום 29.12.08 בפנינו. הצדדים טענו לגבי חומרת העונש תוך השוואה לתיקים דומים. בא כוח המערער הדגיש את גילו הצעיר של המערער, וטען שהמערער נענש בגין אי הסכמתו להשתלב בטיפול, וליתר דיוק אי הבנתו באשר לטיפול
- דבר שלשיטת עו"ד בן נתן יש בו משוב "הרמת ידים" מצד גורמי הטיפול, אל מול נער מרקע משפחתי וחברתי קשה השרוי במצוקה. עוד נטען, כי הובעה הסכמה להשתלבות טיפולית, ושלמאסר ממושך בחברה עבריינית השלכות קשות על סיכויי השיקום. מטעם שירות המבחן הובהר, כי אין אפשרות מעשית בשלב מאוחר זה לשלב את המערער במעון נעול.
דיון
י"ג.
"זהו עוד אחד מהתיקים הרבים לצערנו בהם נחשף בפנינו מקרה כואב נוסף של עבירות מין המבוצעות על-ידי קטינים במתלוננת (כאן במתלונן - א"ר) רכה בשנים, ושוב אנו נדרשים במערכת השיקולים בגזירת העונש להתייחסות שונה וייחודית מזו של עבריין בגיר, התייחסות הנגזרת מהוראותיו של סעיף 25 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). אנו נדרשים ליתן משקל יתר לשיקולים אינדיבידואלים ומחוייבים לאזן בין שיקולי שיקום לשיקולי הרתעה" (ע"פ 7113/08 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) - השופטת ארבל).
נתון מרכזי בגזירת דינו של נאשם קטין - תהא העבירה אשר תהא - הוא קטינותו. כך מצוות המחוקק, שחוקק את חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, אשר כותרתו מדברת בעדה. לנתון זה שני פנים עיקרים:
" ראשית , גילו הצעיר של נאשם משליך על דרגת החומרה שבה יש להשקיף על מעשיו. גם בקיומה של אחריות פלילית, גילו הצעיר של נאשם, טרם בגירות, עשוי להצביע על חוסר בשלות אישית טבעית להבין לעומקם של דברים את משמעות המעשה הפלילי ותוצאותיו. לחוסר בשלות זה ניתן משקל מקל בענישתם של קטינים. שנית , מעורבותם של קטינים בעבירות פליליות, ובהן גם חמורות ביותר, מותיר לעולם תחושת מחויבות של החברה למצוא כל דרך לשקם את העבריינים הקטינים ולהעלותם על מסלול חיים תקין וראוי. למחויבות זו תכלית משולבת: לשקם את הפרט ולפתוח בפניו את דרך החיים הנורמטיבית, ולהבטיח לציבור הרחב חיים של ביטחון ושלווה בחברה הפועלת להקטנת ממדיה של הפשיעה. אם עבריינות המבוגר מותירה פתח אפשרי וחשוב לשיקום, הרי עבריינות קטין מטילה על שכם החברה חובה לעשות כל שניתן, על-מנת למצות את סיכויי השיקום של הצעיר בטרם יהיה מאוחר מדי " (ע"פ 10715/05 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) - השופטת פרוקצ'יה; ההדגשות הוספו - א"ר).
ברם, בצידה של חובה חברתית זו עומדת קביעה ברורה, כי
"קטינות אינה חסינות... ההכרעה השיפוטית חייבת לשקף איזון ראוי בין אינטרס השיקום - שיש לו היבט פרטני, של הפרט העבריין, ויש לו היבט ציבורי, שברווח החברתי שבשיקום קטין - לבין האינטרס הציבורי במובנו הרחב" (ע"פ 6393/07 פלוני נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) - השופטת ארבל).
סוף דבר, "לעולם ישקול בית המשפט גם את יתר שיקולי הענישה, ובהם ההרתעה, או הגמול, אולם משקלו של השיקול השיקומי גדול במיוחד בנוגע לקטינים" (ע"פ 2681/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) - השופט מלצר). אכן, ניסיון החיים והשכל הישר מורים אותנו, כי תקופת גיבושה של האישיות בגיל ההתבגרות היא תקופה קריטית בחייו של נער, ובה עדיין ניתנת אישיותו לעיצוב, ואם לא הלך בדרך הישר ניתן להשיבו אליה; ומה שבגיל מבוגר יותר קשה שבעתיים, בגיל צעיר עודו - כדברי הפיוט - "כחומר ביד היוצר", או כדברי חכמים, כ"דיו כתובה על נייר חדש" (משנה אבות ד', ב', מפי התנא אלישע בן אבויה) ובודאי לא ננעלו שערי שיקום. עוד נזכור, כי לא רק בית המשפט לנוער, אלא גם בית המשפט המחוזי, יושב במקרים אלה כבית משפט לנוער, כפי שהנחה עצמו גם בית המשפט קמא. אין פירוש הדבר, כמובן, כי חומרת העבירה ושיקולי הרתעה וגמול אינם מובאים בחשבון; הם מובאים בחשבון כדבעי, וכבתחומים רבים במשפט, האיזון הוא האתגר.
יישום
י"ד.
יישום עקרונות אלה למקרה שלפנינו מביא, לדעתנו, למסקנה כי העונש שנגזר על המערער חמור מדי - וביסודו איזון שלא נתן משקל מספיק לגילו של המערער ולנסיבותיו האישיות. אכן, אין חולק, ואומר בהדגשה, על חומרת העבירה כפי שתוארה מעלה, והראויה לענישה של ממש ושנות מאסר. אך כאן הגענו לכלל דעה כי בית המשפט החמיר יתר על המידה כשבבן 14 ו-10 חודשים עסקינן – ראשית , במקרים דומים, אף כי כל מקרה ייחודי לנסיבותיו, לרבות לגבי ההשתלבות בטיפול - ננקט רף ענישה פחות באופן משמעותי, לעתים ללא מאסר בפועל כל עיקר
(ע"פ 10292/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2502/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); 3582/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שנית , בא כוח המדינה בהליך בבית המשפט המחוזי עצמו ביקש להשית על המערער עונש "דומה לזה שהוטל בתיק אחר... שם הוטל מאסר בפועל של 4.5 שנים", ויש להביא אף זאת בחשבון.
ט"ו.
אכן, שירות המבחן לנוער נמנע ממתן המלצה. שירות המבחן לנוער והמלצותיו נטועים בתחום הטיפולי. קביעותיו החוזרות של השירות, כי בהעדר הליך טיפולי אין ניתנות המלצות ביחס לעונש – הן אמירה מקצועית חשובה, אף שאין הן מחליפות את שיקול דעתו של בית המשפט לגבי העונש הראוי, ועליו האחריות. אך גם שירות המבחן נתן דעתו – כאמור – לצדדים חיוביים בתפקוד המערער בבית הסוהר. התחושה, שבגין סירובו של קטין לטיפול הוא נענש בחומרה יתירה, אינה פשוטה – וכמובן לא לכך כיוון שירות המבחן, שבודאי שותף לדעה, כי כשם שקטינות עלולה "להצביע על חוסר בשלות אישית טבעית להבין לעומקם של דברים את משמעות המעשה הפלילי ותוצאותיו" (כדברי חברתי השופטת פרוקצ'יה שהובאו מעלה) - כך בקל וחומר יכולה היא להסביר את הרתיעה ואי ההבנה ביחס לחשיבות הטיפול. כזאת במישור הכללי, וביתר שאת בעניינו של המערער. המערער - ואולי מדויק יותר לתלות את הקולר במשפחתו - אכן הביע התנגדות למעבר למעון טיפולי, אך התנגדות זו נומקה בהתאקלמות הטובה בבית הסוהר אופק (עליה אין חולק), והחשש "להסתבך". ועוד, אם נשוב להיסטוריה, בית המשפט המחוזי ציין (עמ' 30 לגזר הדין), כי "לאחר שהוגש כתב האישום, הניסיון לשלב אותו במעון - לא צלח בשל תור המתנה ארוך" - ויתכן שאילולא אותו תור ארוך היתה התמונה שונה.
ט"ז.
שלישית , המערער לא הביע התנגדות מוחלטת להשתלבות בהליך טיפולי. וכפי שציין חברי השופט דנציגר (בדיון מיום 29.12.08): "הוא (המערער - א"ר) ענה שהוא מעדיף לקבל טיפול במסגרת בית הסוהר, לא ניתן לקבל את זה כהתנגדות עיקשת מצידו שלא לקבל טיפול". בתסקיר מיום 18.9.08 אף נמסר, כי המערער הסכים להשתתף בקבוצה טיפולית בבית הסוהר - אם בית המשפט יורה לו לעשות כן; דומה איפוא כי מדובר במערער שיש בו רתיעה - שיתכן שנובעת כאמור מלחץ משפחתי או שמא מדעות קדומות - מפני טיפול, וברתיעה זו עצמה יש לטפל , ובטוחני ששירות המבחן לנוער אינו חולק על כך .
י"ז.
שירות המבחן לנוער התייחס מפורשות לעובדה שאישיותו של המערער, משפחתו ותפיסתו העצמית הן המונעות ממנו להשתלב בטיפול. בתסקיר מיום 17.6.08 נאמר מפורשות:
"להערכתנו, מציאות חייו של המערער הביאה אותו לבנות הגנות נוקשות מאד המקשות עליו להתמודד עם עולמו הפנימי. יתכן ו המערער
מרגיש שהחלשת ההגנות, כפי שעשוי לקרות בהליך טיפולי, תגרום לו להתפרקות נפשית ". (הדגשה במקור –א"ר).
קרי, ניתן "במשקפיים טיפוליות" להבין את רתיעת המערער מקבלת טיפול גם אם דעתנו שונה - המדובר בחשש, שהוא עצמו דורש טיפול. דומני כי כך עולה גם מהתסקיר האחרון שהוגש (מיום 14.12.08), בו נאמר כי המערער:
"מודה בעבירת המין אך מסרב להשתלב בטיפול קבוצתי בנושא. ניכר שקשה לו מאד ולאור תובנה מועטה בעניין, חושש מטיפול ". (הדגשה הוספה – א"ר).
כיוון שאין המדובר באסיר המסרב כליל ליטול אחריות, אלא בנער המשולב במידה רבה בפעילות חיובית בכלא (לרבות סיוע לאסירים חלשים), ו החושש מטיפול, אך מוכן להשתלב בו אם יופנה על-ידי בית המשפט ("יהיה מוכן להשתתף... אם בית המשפט יפנה אותו לקבוצה כזו") – ניתן לכאורה לקדם את הטיפול. ואין איפוא להרים ידיים (כלשון בא כוח המערער) אל מול רתיעת המערער, יהא הטיפול בה מורכב ככל שיהא.
סוף דבר
י"ח.
כיצד יש לשקלל משתנים אלה? ניתן אמנם להצטער על העובדה שלא נמצאה הדרך לשלב את המערער בהליך טיפולי; יתכן שיש גם משקל - בגדרי מתן אמון במערער – להפרת תנאי המעצר, שבגינה נכלא בבית הסוהר אופק (תהליך במהלכו התרחש גם הנסיון האבדני הנזכר). אף אין להתעלם מתסקיר הקרבן, מכך שמדובר בעבירה בזויה בנסיבות של הפחדה והשפלה, ומהצורך הקיים בהרתעת קטינים עליו עמד בית המשפט המחוזי, ולקרבן נגרם בבירור סבל משמעותי.
י"ט.
המערער מצוי מאחורי סורג ובריח החל מיום 7.11.06 - יחד עם ימי המעצר הראשונים. אציע לחברי להעמיד את עונש המאסר בפועל על 54 חודשים, בניכוי ימי המעצר. עונש זה עולה בקנה אחד עם עמדתה המקורית של המשיבה בבית המשפט המחוזי כאמור – והוא משתלב עם סיכויי שיקום בנסיבות הקונקרטיות.
כ.
בתקופה זו על המערער לשתף פעולה עם גורמי הטיפול בכלא, ככל שאלה ימצאו דרך לשלבו; המערער כבר הביע הסכמתו העקרונית לכך, כאמור, "אם בית המשפט יפנה אותו" - וכך אנו עושים, והוא מופנה לטיפול זה (כמובן שהדבר צריך להיעשות ברגישות הראויה, ככל שגורמי הטיפול מוצאים לאפשרי ומועיל בנסיבות). אשר לפיצוי בסך 20,000 ₪, לא ראינו מקום להפחיתו, נוכח הנזק לקרבן; ראו גם ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אנו ערים לכך שהמדובר במערער שטרם הרויח למחייתו ושמשפחתו גדולה מאוד ומסופקנו באשר ליכולתה לסייע. בלא שנקבע מסמרות, חזקה על המרכז לגביית קנסות שככל שתהא אליו פניה, יקבע דרכי תשלום הולמות, מכוח סמכותו לפי סעיף 5(ב) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995. איננו רואים מקום להפחית את עונש המאסר על תנאי - שכן אין להפגין כל סלחנות כלפי עבירות עתידיות, אם חלילה יהיו כאלה.
כ"א.
הערעור מתקבל איפוא בהתאם לאמור.
ניתנה היום, ט"ו בטבת תשס"ט (11.1.09).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט