בש"פ 6402/07 רפאל דהן נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 15.7.07 (כב' השופט י' כהן, ס"נ), אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.

ביום 7.6.07 הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום נגד העורר (ת.פ. 3/07). כפי הנטען בכתב האישום, לעורר, תושב בית-שאן, היכרות רבת שנים עם שוטרי תחנת המשטרה בעיר, ובכללם מפקד התחנה (להלן: בן-סבו) ואחד השוטרים –ששמו בני רוקח (להלן: רוקח). במוקד כתב האישום שלושה אירועים שהתרחשו ביום 1.6.07. האירוע הראשון התרחש בשעה 14.30 לערך. לפי הנטען, באותה שעה עצר רוקח, שהיה בדרכו מתחנת המשטרה לביתו, בסמוך לקיוסק ששמו "מפגש לידור" (להלן: הקיוסק). בעת שהיה רוקח בקיוסק, פנה אליו העורר וצעק עליו כי הוא (רוקח) ובן-סבו רוצים להרוג אותו ואת ילדיו. רוקח התעלם מהעורר ועזב את המקום.

האירוע השני התרחש בשעה 17.00, עת הגיע העורר לבית הוריו של רוקח, החל לקלל ולאיים כי הוא ירצח היום את רוקח ואת בני משפחתו ויתאבד. העורר צעק כי הוא שונא את כל שוטרי משטרת ישראל וירצח את כולם. העורר המשיך וקילל את בן-סבו וצעק כי הוא בדרכו לבן-סבו להרוג אותו. באותה עת שהתה בבית המשפחה אחייניתו הקטינה של רוקח (להלן: מוריה), והיא הזעיקה את רוקח למקום. רוקח ושוטרים נוספים הגיעו לבית המשפחה, אך העורר כבר עזב את המקום, ואותר בקיוסק. אחיו של העורר הגיע גם הוא לקיוסק, ולאחר דין ודברים עם השוטרים עזבו העורר ואחיו את המקום. האירוע השלישי התרחש בשעה 19.00. העורר רץ בשכונת אליהו בעיר, כשהוא אוחז סכין בידו, בדרכו לפגוע בבן-סבו. העורר נעצר על ידי שוטרים שהוזעקו למקום.

נוכח כל אלה, נאשם העורר בחבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין, ואיומים, עבירות לפי סעיפים 329(א)(2), 186 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין).

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע כי "קיימות ראיות לכאורה של ממש כנגד המשיב אשר גלום בהן פוטנציאל להרשעה במיוחס לו בכתב האישום" (פסקה 5). בית המשפט ציין כי הראיות האמורות כוללות גם עדויות של עדים נוספים מלבד השוטרים אשר העורר טען כי הינם מסוכסכים עימו. נקבע כי מתקיימת עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת מן העורר, נוכח המעשים המיוחסים לו, עברו הפלילי, והערכת שירות המבחן. עוד נקבע, כי בחלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר, מעצר בית בבית אמו, אין כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. בית המשפט עמד על הערכת שירות המבחן כי ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר בחלופת מעצר בדמות מסגרת טיפולית סגורה, אך מכיוון שהעורר סירב לחלופה זו, היא לא נשקלה לגופה. נוכח אלה התקבלה הבקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפני.

3.

לטענת העורר, השוטרים טפלו עליו עלילה. העורר מכחיש את המעשים המיוחסים לו, וטוען כי השוטרים הם שתקפו אותו. העורר טוען כי בעדויות השונות נפלו סתירות וכי אין תשתית ראייתית מספקת למעצרו. העורר טוען כי לא נשקפת ממנו מסוכנות. בדיון לפני, הסכים העורר לשחרורו לחלופת מעצר בדמות מסגרת טיפולית סגורה, כפי שהמליץ שירות המבחן, אם תהיה זו תהיה האפשרות היחידה לשחרורו ממעצר.

המדינה מבקשת לדחות את הערר. לשיטתה, קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום, ויש עילה למעצרו של העורר, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. את המסוכנות הנשקפת מן העורר לא ניתן – לטעמה – לאיין בדרך של חלופת מעצר, כולל זו עליה המליץ שירות המבחן – מסגרת טיפולית סגורה.

דיון והכרעה

4.

בדיון המעצר לפני בית המשפט המחוזי לא היה העורר מיוצג. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו (פסקה 3), לעורר מונה סניגור מטעם הסניגוריה הציבורית, ולמרות שהוסברה לו חשיבות הייצוג על ידי בית המשפט, הוא עמד בתוקף על כך שלא יהיה מיוצג. עם הגשת הערר (אשר הוגש על ידי העורר עצמו) הוריתי על העברת העתקו לסניגוריה הציבורית, אשר תבדוק אפשרות לייצג את העורר. העורר ביקש שלא להיות מיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית, וחזר על בקשתו זו בדיון לפני (בו נכח סניגור מטעמה של הסניגוריה הציבורית). נוכח אלה, ולאור הוראת סעיף 21(ב)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, מצאתי כי אין בהעדר הייצוג לעורר כדי למנוע את קיום הדיון במעצרו עד תום ההליכים, והוריתי על שחרורו של הסנגור.

5.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים. להשקפתי, קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אך כמבואר להלן, עוצמתן היא כזו, המחייבת בחינתה של חלופת המעצר, עליה המליץ שירות המבחן.

כתב האישום מתייחס כאמור לשלושה אירועים. העובדות המתייחסות לאירוע הראשון, שארע בקיוסק בשעה 14.30, נתמכות בהודעתו של רוקח. העובדות המתייחסות לאירוע השני, אשר ארע בסמוך לבית משפחת רוקח,

נתמכות בהודעתה של מוריה. עדות זו נתמכת בעקיפין בעדותו של רוקח, אליו התקשרה מוריה במהלך האירוע, ואשר הגיע למקום בסמוך לכך. נוכח אלה עולה, כי בהתייחס לשני האירועים הראשונים קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען בכתב האישום. עם זאת, אירועים אלה אינם לב ליבו של כתב האישום, ולכל היותר יש בנטען לגביהם לבסס את עבירת האיומים. עוד נזכיר, כי רק לאחר האירוע השלישי ראו השוטרים לנקוט בפעולה מיידית ועיכבו את העורר.

6.

האירוע השלישי ארע ברחוב בשעה 19.00, עת הלך העורר ברחוב כשבידו סכין וצעק כי בכוונתו להרוג את בן-סבו. בגין אירוע זה מיוחסות לעורר עבירות של איומים, החזקת סכין שלא כדין, וחבלה בכוונה מחמירה.

בהתייחס לאישום בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, נראה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום. כפי שעולה מהודעתו של רס"ר שרון אלימלך (להלן: אלימלך) ומדוח פעולה של פקד זאב שימחי, עוכב העורר בסמוך לאירוע והועבר לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה נערך חיפוש על גופו של העורר ונמצאה הסכין. אמנם, העורר מכחיש כי הסכין היתה על גופו, ולמעשה טוען כי הסכין "נשתלה" על ידי השוטרים, אך איני סבור כי בשלב הנוכחי יש בטענה זו כדי לגרוע מקיומן של ראיות לכאורה.

שונה היא תמונת המצב הראייתית בנוגע להוכחת העבירות של חבלה בכוונה מחמירה ואיומים. מבין עדי התביעה המנויים בכתב האישום, העד היחיד שנטען כי ראה את העורר הולך ברחוב ושמע אותו צועק כי בכוונתו להרוג את בן-סבו, הוא שלום נגר (להלן: נגר). נגר לא מסר הודעה במשטרה. על דבריו, ועל הסיבה לכך שלא מסר הודעה, למדים אנו מעדותו של השוטר אלימלך (הודעה מיום 4.6.07, עמ' 1, ש' 18 – 23) כך:

"עצר לידי רכב סקודה לבן שבו שני בחורים דתיים ונהג הרכב מסר לי שראה את פופי דהן מסתובב בשכונת אליהו וצועק שהוא רוצה לפגוע בשמעון בן סבו מפקד ת. בית שאן וזה כאשר יש לו סכין שלוף שמוחזק בידו. אותם אנשים לא רצו למסור לידי פרטים או למסור עדות בנושא זאת בשל חששם שרפאל דהן יפגע בהם".

הדברים נאמרו גם בדוח פעולה שמילא אלימלך ביום 1.6.07:

"במהלך סיור בשכ' אליהו עצר לידי רכב סקודה לבנה עם שני בחורים בנים דתיים מסרו כי ראו את פופי דהן עם סכין וצועק שאני אפגע במפקד התחנה שמעון בן סבו".

כן עולים הדברים מדוח פעולה של השוטר יעקב פחימה, אשר יצא לאתר את "המודיע" ביום 1.6.07:

"יצאתי לאתר את המודיע ... הנ"ל מסר לי כי אינו רוצה למסור פרטים כלל וכי הוא מפחד למסור עדות על מה שקרה מחשש שיפגע בו. בתחקור מסר כי הוא היה בשכונת אליהו ... אז הוא ראה את פופי דהן יוצא מהבלוק ללא חולצה עם סכין פתוחה ביד ורץ לכיוון הכביש וצועק אני הולך לפגוע במפקד בית-שאן שמעון בן סבו. המודיע נגר בן שמעון תושב נוף אלעד בית שאן".

תכנם של הדברים אותם מסר נגר מקים לכאורה, תשתית להוכחת העבירות האמורות. למרות שלא מסר הודעה במשטרה, לא מן הנמנע כי בסופו של יום יעיד נגר במשפט. אם יבחר נגר שלא להעיד, יכול וניתן יהיה להציג את דבריו בדרך המנויה בסעיף 10א לפקודת הראיות

[נוסח חדש], התשל"א - 1971 (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 315 – 316, 320 – 321 (2003); ע"פ 8332/05 איסקוב נ' מדינת ישראל , לא פורסם, 26.7.07, פסקה 19 לפסק דינו של השופט א' א' לוי )). איני קובע מסמרות בעניין זה, אך מבחינת הפוטנציאל הראייתי, נראה כי קיימת תשתית ראייתית להוכחת האישומים. בצד האמור, בהעדר גרסה שלמה ומפורטת של נגר, ונוכח הודעתה של הילה בן-סדון (להלן: בן-סדון) , עליה נעמוד להלן, קיים כרסום מסוים בעוצמתן של הראיות לכאורה.

בן-סדון משרתת במשטרת בית שאן, ובזמן האירוע היתה בניידת עם אלימלך. העורר טוען לסתירות בין עדותה של בן-סדון לבין עדותו של אלימלך. נטען כי מעדות זו עולה כי האירועים לא התרחשו בשעה 19.00, כפי שטען אלימלך, אלא בשעה מוקדמת יותר. עוד טוען העורר, כי בן-סדון העידה שנגר (אשר ניגש אליה ואל אלימלך כשהיו ברכב המשטרה) לא מסר על מי איים העורר, וזאת בשונה מעדותו של אלימלך, אשר טען, כאמור, כי נגר מסר שהעורר איים על בן-סבו. טענות אלה של העורר יתבררו במהלך המשפט, ואין לנו להכריע בהן בשלב זה. בצד האמור, לבחינת הודעת בן-סדון, יש השלכה על עצמת הראיות לכאורה. עיון בהודעתה של בן-סדון מעלה כי אכן קיים שוני בין הודעתה לבין זו של אלימלך, ולדבריה, נגר לא מסר על מי איים העורר (הודעה מיום 3.6.07, ש' 8 – 10):

"פנה אלינו אזרח שאיני מכירה אותו ואמר לנו שרפאל דהן עומד עם סכין ביד ומאיים אך הוא לא אמר על מי הוא מאיים".

לאלה יש להוסיף את המורכבות הקיימת – בנסיבות המקרה הנוכחי – בהוכחת העבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, שזה לשונו:

" חבלה בכוונה מחמירה

(א)

העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו -

מאסר עשרים שנים:

(1) ...

(2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;"

על מנת להרשיע את העורר בביצועה של עבירה זו, יהיה על בית המשפט לבחון את היסודות העובדתיים והנפשיים, ולקבוע כי מעשיו של העורר – בנסיבות המקרה שלפנינו – חרגו מגדר "הכנה" והיו בבחינת "ניסיון" (השוו: ע"פ 9511/01

קובקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 687, 694 – 695;

יעקב קדמי

על הדין בפלילים – חוק העונשין

(חלק שלישי) 1279 – 1281 (תשס"ו)). מבלי לקבוע מסמרות, נתתי דעתי גם למורכבות זו, בצד שקילת עצמתן של הראיות, כמפורט לעיל. נזכיר בנוסף כי עבירה זו היא החמורה ביותר מבין העבירות שיוחסו לעורר.

7.

בצד האמור, עומדת המסוכנות הנשקפת מן העורר. מסוכנות זו נלמדת מן העבירות המיוחסות לעורר, ומשרשרת האירועים שתוארה בכתב האישום. התמונה העולה מכתב האישום היא מדאיגה, ומלמדת לכאורה על הסלמה בהתנהלותו של העורר, שראשיתה בשיחה בטונים צורמים, עבור לקללות ואיומים בביתו של רוקח, וסופה בהליכה ברחוב תוך החזקת סכין ואיומים. על המסוכנות הכרוכה בתופעה של "תת-תרבות הסכין", אשר המקרה הנוכחי נמנה עליה, שב ועמד בית משפט לא אחת, ואין לנו צורך לחזור על הדברים (בש"פ 1664/07 ניגם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.07); בש"פ 5379/06 מלסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.7.06)).

המסוכנות הנשקפת מן העורר אינה נלמדת רק מן האירועים נושא כתב האישום, והיא עולה גם מעברו הפלילי המכביד. מאז שנת 2000 נזקפו לחובת העורר מספר הרשעות בעבירות סמים ואלימות (תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור, תקיפה סתם). בעת ביצוע המעשים היו תלויים נגד העורר עונשי מאסר על תנאי של עשרה חודשים (לעבירות של אלימות פיזית) ושל שישה חודשים (לעבירות של אלימות מילולית). בנוסף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר לא היה חיובי. שירות המבחן העריך כי העורר עלול לאבד שליטה ולפגוע בסובבים אותו, וכי "ישנה סבירות גבוהה להישנות העבירות בעתיד". כאמור, העריך שירות המבחן כי רק חלופת מעצר במסגרת קהילה טיפולית סגורה, יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

8.

נוכח כל האמור, בשים לב לכרסום בעוצמת הראיות מחד, ולמסוכנות הנשקפת מן העורר מאידך, מצאתי כי יש לבחון באופן קונקרטי את האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן, בדמות קהילה טיפולית סגורה. כפי שכבר הוזכר, העורר הסיר את התנגדותו לחלופת מעצר זו, ואשר נוכח סירובו לא נשקלה לגופה על ידי בית המשפט המחוזי.

סוף דבר – התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינתה של חלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה.