בש"פ 5289/13 ישראל אדגה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

תמצית העובדות וההליכים

1.

לפי כתב האישום שהוגש נגד העורר, ביום 6.3.2013, סמוך לחצות הליל, שהה העורר בפיצוציה בבאר-שבע. לפיצוציה נכנסו ד.ס. (להלן: המתלונן ) ו-מ.א., בת-זוגו של המתלונן (להלן: בת-הזוג ). בין העורר וחבריו לבין המתלונן התפתח ויכוח. בתום הויכוח עזבו העורר וחבריו את הפיצוציה, תוך שהעורר מאיים על המתלונן כי יפגע בו וידקור אותו בראשו. כעבור מספר דקות שבו למקום העורר, וכן אדם נוסף שזהותו אינה ידועה (להלן: האחר ). העורר היה מצויד בסכין. על-פי הנטען, האחר תפס את ידו הימנית של המתלונן וסטר לו בפניו, והעורר דקר את המתלונן בפניו באמצעות הסכין. כתוצאה מהדקירה נגרם למתלונן חתך ארוך לרוחב צד ימין בפניו. העורר והאחר נמלטו מהמקום, והמתלונן הובהל לבית חולים לצורך קבלת טיפול רפואי. בגין כך יוחסו לעורר בכתב האישום עבירות של החזקת אגרופן או סכין שלא כדין וחבלה בכוונה מחמירה (סעיפים 186(א) ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה אך חלק על עוצמתן, ובהתאם – על עילות המעצר הנובעות מהן. עוד עתר העורר לעריכת תסקיר שירות המבחן לשם בחינת חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו טהה ) נעתר לבקשתו זו. בהמשך לכך הגיש שירות המבחן תסקיר (להלן: התסקיר הראשון ), שבו המליץ כי תבחן בעניינו של העורר חלופת מעצר בקהילה טיפולית סגורה, נוכח שימוש לרעה מצידו באלכוהול ובחשיש. בעקבות זאת הוגשו מספר תסקירים משלימים , שבמסגרתם נערכו לעורר בדיקות ובחינות התאמה שונות. בסופן של אלו, טוען העורר, הסכימה הקהילה הטיפולית "רטורנו" לקבל את העורר.

3.

ביום 2.7.2013, ועוד קודם שנמסרה לשירות המבחן תשובה סופית באשר לקבלה לתכנית הטיפולית, ערך בית המשפט דיון בסוגיית עוצמת הראיות לכאורה ועילת המעצר. ביום 15.7.2013 קיבל בית המשפט את הבקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו, משנמצא כי קיימות ראיות לכאורה נגדו בעצמה הנדרשת וכי ישנן מספר עילות למעצרו. אשר לראיות לכאורה ציין בית המשפט, בין היתר, כי התשתית הראייתית כוללת את הודעת בת-הזוג אשר זיהתה את הדוקר כאדם ממוצא אתיופי (כמוצאו של העורר); ובהמשך, לאחר שנטלה חלק במסדר זיהוי תמונות, זיהתה את העורר עצמו כמי שדקר את המתלונן. לעניין השגותיו של הסנגור ביחס למסדר הזיהוי נקבע כי מקומן של אלה בשלב ההליך העיקרי, ושממילא אין בהן כדי לקעקע את התשתית הראייתית הלכאורית העומדת נגד העורר. בנוסף, נכללו בחומר הראיות הודעות המתלונן, אשר התייחס אף הוא למוצאו האתיופי של הדוקר; והודעה נוספת שניתנה לאחר שצפה המתלונן בסרטון מצלמת אבטחה אשר הוצבה בפיצוציה, שבה מסר המתלונן כי הדמות שהופיעה בפיצוציה – דמותו של העורר, לכאורה – היא זו אשר דקרה אותו בהמשך. סרטון האבטחה עצמו צורף אף הוא לחומר הראיות. עוד צוינה הודעת חברתו של העורר, ממנה עולה כי העורר יצא את ביתו בלילה שבו אירעה הדקירה והלך לפיצוציה. חברתו של העורר אף זיהתה אותו בצילומי מצלמת האבטחה. לעומת דברים אלה עמד בית המשפט על גרסת העורר, אשר בתחילה מסר כי שהה בבית חברתו בלילה שבו התרחשה הדקירה; ובהמשך ציין כי בדרכו לבית חברתו נכנס לפיצוציה – אך שם לא שוחח עם איש, ולא היה מעורב באירוע דקירה; והכחיש כי הוא הדמות המופיעה בסרטון מצלמת האבטחה. בצד זאת מצא בית המשפט כי קיימות עילות מעצר נגד העורר, בשים לב למעשים המיוחסים לו, לפי סעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). לבסוף עמד בית המשפט על עברו הפלילי של העורר, ובכלל זאת צוין כי לחובת העורר שלושה רישומים פליליים, שבגינם תלויים ועומדים נגדו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה. בהינתן כל אלה סבר בית המשפט כי אין מקום להורות על שחרור לחלופה שנבחנה על ידי שירות המבחן.

טענות העורר

4.

בערר שלפניי חולק העורר הן על עוצמתן של הראיות לכאורה, הן על דחיית חלופת המעצר בעניינו. לעניין הראיות לכאורה טוען העורר כי עצמתן של הראיות המתייחסות לזיהויו כמי שתקף את המתלונן – כורסמה. בהקשר זה, כך נטען, ישנן שתי ראיות עיקריות: עדות המתלונן עצמו ועדות בת-הזוג. לדברי העורר, שני אלה זיהו אותו בדיעבד, במהלך פעולות חקירה שנערכו עימם. ברם, עדות הזיהוי של בת-הזוג אינה בעלת עצמה ראייתית מספקת, שכן התברר כי מסדר התמונות שנערך לה נערך ללא נוכחות סנגור וכי תמונתו של העורר הודגשה במסגרת. עדות הזיהוי של המתלונן אף היא בעלת עצמה נמוכה, כך נטען, בשל כך שנמסרה במסגרת גרסתו השלישית לאירועים; מספר ימים לאחר שבת-זוגו זיהתה את העורר; ולאחר שבגרסאותיו הקודמות הצהיר כי לא יהיה מסוגל לזהות מי הוא זה שתקף אותו, שכן היה שתוי בליל הדקירה.

לדברי העורר, אף אם יימצא כי אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט קמא ביחס לקיומן של ראיות לכאורה, יש להורות לשחררו לחלופה שהוצעה בקהילה טיפולית סגורה. העורר מציין כי חרף עברו הפלילי והעובדה שלא החל בטיפול עובר למעצרו, מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את השחרור לחלופה: פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; ויש בו כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו. העורר עומד על כך שהוא עצור מזה כארבעה חודשים ומשפטו קבוע לשמיעת ראיות לסוף חודש נובמבר ולאמצע חודש דצמבר ש"ז, כך שההליכים בעניינו צפויים להימשך עוד זמן ניכר. לבסוף טוען העורר כי אף ששירות המבחן לא הספיק ליתן המלצה סופית בעניינו, ניתן להתייחס לתסקירים שהוגשו בעניינו כשקולים להמלצה מפורשת על שחרורו לחלופה – המלצה אשר יש לתת לה משקל מתאים.

טענות המדינה

5.

בדיון שהתקיים לפניי סמכה באת-כוח המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא וביקשה לדחות את הערר. לעניין הראיות לכאורה נטען כי עצמתן מספקת למעצר עד תום ההליכים. המדינה הדגישה כי סרטון מצלמות האבטחה ממקם את העורר בפיצוציה בליל הדקירה, וכי בסרטון זה נשמע המוכר צועק לעורר: "די, די ישראל" (שמו הפרטי של העורר). בנסיבות אלה טוענת המדינה כי אין מחלוקת סביב השאלה האם העורר הוא שמופיע בצילום. כמו כן נטען כי אף שהאירוע הדקירה עצמו לא מתועד בסרטון, הוויכוח שהוביל לו מופיע בצילום, ויש בו כדי ללמד על האיום שהושמע כלפי המתלונן – אשר התממש בסופו של יום. לעניין הטענה ביחס לפגמים שנפלו במסדר הזיהוי משיבה המדינה כי המסגרת אשר כביכול סומנה סביב תמונתו של העורר הופיעה במחשב שבו הוקרנו התמונות רק לאחר שבת-הזוג זיהתה את תמונתו, ומשנלחץ הכפתור המתאים. ממילא, כך נטען, מקומה של שאלה זו להתברר בתיק העיקרי. עוד נטען כי הזיהוי בתמונות של העורר נערך ביום 17.3.2013, טרם הוכרז העורר "חשוד", וכי רק משזוהה העורר הוא הוגדר כחשוד והוצא צו מעצר נגדו. בכך יש, לטענת המדינה, כדי לשלול את טענות ההגנה ביחס לאופן שבו נערך מסדר הזיהוי. לבסוף מבקשת המדינה ליתן משקל לכך שהעורר טען בתחילה כי בליל הדקירה שהה אצל חברתו; לאחר מכן מסר כי ביום הנדון רכש סיגריות בחנות משקאות, אך לא שוחח עם איש; ומשעומת עם העולה מן הסרטון, ציין כי כבר מסר את גרסתו, וביקש כי ייבחן האליבי שהציג.

אשר לשאלת החלופה, טוענת המדינה כי אין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר. באת-כוח המדינה עמדה על התסקיר הראשון שהוגש בעניינו של העורר, ממנו עולה כי העורר חבר לגורמים שליליים מגיל צעיר; משתמש באלכוהול; הסתבך בעבר מספר פעמים עם החוק; הרחיק עצמו מן החשדות נגדו; התקשה להתייחס לאלימות שבה נקט, לכאורה; ורמת הסיכון הנשקפת ממנו – גבוהה. כמו כן הודגש כי נגד העורר תלויים ועומדים מאסרים על תנאי ברי הפעלה. לשיטת המדינה, עברו הפלילי של העורר מונע ליתן בו אמון בשלב זה, ומטה את הכף לשלילת הליך גמילה בשלב הנוכחי, שכן אין הוא עומד בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בהקשר זה.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

6.

כאשר עומד על הפרק מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים נגדו, בית המשפט נדרש לבחון קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בשלב זה אין לדרוש הוכחה ברמת ההסתברות המקובלת במשפט הפלילי – מעל לכל ספק סביר; די בכך שכוח ההוכחה הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה מקים סיכוי סביר לכך שעיבודן של הראיות במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של חקירות ומבחני קבילות ומשקל – יוביל בסופו של יום להרשעת הנאשם (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147-146 (1996)). במילים אחרות, על בית המשפט לבחון אם קיים סיכוי סביר שמחומר החקירה תצמחנה בסוף המשפט ראיות אשר תבססנה את אשמת הנאשם. אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, כך שלא קיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להתבסס על החומר הראייתי לצורך הרשעת הנאשם – לא ייעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו (בש"פ 5191/13 אבו חאמד נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (29.7.2013)).

לאחר שבחנתי את חומר החקירה שהועבר לעיוני על-ידי המשיבה, ושמעתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר בעצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים. חומר הראיות בעניינו של העורר מצביע על קיומן של ראיות לנוכחותו בפיצוציה בלילה שבו אירעה הדקירה, לוויכוח שפרץ בינו לבין המתלונן ולדקירה שהתרחשה בהמשך לויכוח זה. אעמוד על עיקרי הדברים להלן.

(א) הודעות המתלונן

7.

גרסתו של המתלונן לאירועים מתועדת הן בדו"ח הפעולה שנערך על ידי שוטר שהגיע לפיצוציה בליל האירוע, הן בהודעות שמסר במשטרה. דו"ח הפעולה מעלה כי בליל האירוע מסר המתלונן כי "בחור אתיופי חתך אותו בפנים" (דו"ח פעולה מס' 002-0004 - 3-#8477698 מיום 17.3.2013). בהודעה שמסר עמד המתלונן על הוויכוח בינו לבין מספר אנשים בפיצוציה. לדבריו, לאחר הוויכוח עזבה החבורה את המקום. כעבור זמן מה שבו למקום שניים, בזה אחר זה; אחד מהם תפס את ידו וסטר לו בפניו, והאחר חתך את פניו עם סכין (הודעת המתלונן מיום 18.3.2013, שעה 15:53, שורות 10-2). המתלונן נשאל האם האנשים שעמם התווכח בפיצוציה הם אלו ששבו למקום לאחר מכן, והשיב: "אני כמעט בטוח שכן" ( שם , שורות 44-42). כשנשאל האם יוכל לזהות אותם – השיב בשלילה, שכן היה שתוי בליל הדקירה ( שם , שורות 48-45; הודעת המתלונן מיום 17.3.2013, שעה 01:00, שורות 10-9). עם זאת, לאחר שנשאל בחקירה נוספת האם יוכל לזהות את האנשים שהיו מעורבים בוויכוח בפיצוציה ובדקירתו אם יצפה בסרטון שצולם בפיצוציה – השיב בחיוב (הודעת המתלונן מיום 27.3.2013, שעה 15:44, שורות 45-43). כאשר נשאל מיהו הבחור האתיופי הלבוש חולצת טרנינג כחולה עם פסים לבנים שהגיע למקום, השיב: "זה הדוקר שדקר אותי, זה הוויכוח שלנו על שטויות" ( שם , בשורות 53-51). בהודעה נוספת חזר המתלונן על גרסתו שלפיה אלו שעמם התווכח בפיצוציה הם אלו ששבו למקום מאוחר יותר. המתלונן אף הסביר כי שאל את אחד מהם האם הוא מכיר את הבחור שעמו התווכח קודם לכן בפיצוציה אף שידע שהיה מדובר בו, שכן "הייתי בטוח שזה הוא אבל רציתי לוודא איתו, כי הוא בחן והסתובב מסביבי. אז שאלתי אותו, והוא ענה לי שזה אחיו הקטן" (הודעת המתלונן מיום 27.3.2013, שעה 15:44, שורות 17-7). עוד הוסיף המתלונן כי אותו בחור שעמו התווכח בפיצוציה – הוא זה שדקר אותו לאחר מכן ( שם , שורות 23-21).

(ב) הודעות בת-הזוג

8.

בת-הזוג של המתלונן מסרה אף היא מספר הודעות במשטרה, שבהן תואר אירוע הדקירה. לפי בת הזוג, בליל הדקירה, בשעה 22:50, התקשר אליה המתלונן ואמר לה שאירע דבר-מה, וביקש ממנה להגיע לפיצוציה. בת-הזוג הגיעה למקום ומצאה את המתלונן "קצת עצבני ושתוי". המתלונן סיפר לה כי כשהגיע לפיצוציה במטרה לרכוש שתייה, אדם ממוצא אתיופי החל לקלל אותו ולאיים עליו ללא סיבה. בזמן שניסתה לרדת לעומקם של דברים, הגיע למקום בחור אתיופי בן 20 לערך, שגובהו כמטר ושבעים סנטימטרים, שיערו שחור קצוץ ולגופו חולצה שחורה ומכנסיים מסוג ג'ינס כהה. המתלונן שאל אדם זה אם הוא מכיר את מי שהיה בפיצוציה קודם לכן. בשלב זה הגיע למקום "בחור גבוה רזה" שתפס את ידו של המתלונן, והבחור שעמו שוחח קודם לכן המתלונן "הוציא סכין [...] והניף סכין לפנים שלו וחתך לו את הפנים". במענה לשאלה האם תוכל לזהות את הדוקר ואת האחר שהיה עמו, השיבה בת-הזוג: "אני יכולה לזהות את שניהם כי הייתי קרובה אליהם במרחק של חצי מטר" (הודעת בת-הזוג מיום 17.3.2013, שעה 00:30, שורות 28-7; 00:35, שורות 5-1, 14-11). בת-הזוג מסרה תיאור חיצוני של הדוקר: "בחור אתיופי בערך בגיל 20 פלוס מינוס, רזה". לאחר שהתבוננה בקבוצת תצלומים שהוצגה לה צוטטה בת-הזוג, אשר הצביעה על תמונתו של העורר, כאומרת: "זה הוא בוודאות הבחור שדקר את חבר שלי" (דו"ח חיפוש תצלומים באלבום העבריינים מיום 17.3.2013, שעה 15:26). לאחר שבוצע החיפוש באלבום המשטרתי

מסרה בת-הזוג: "אני הגעתי לתחנה [...] על מנת לזהות תמונות. ניגשתי [...] למז"פ והשוטר הראה לי תמונות, ואני במסך הראשון זיהיתי את תמונה מספר 4 [תמונתו של העורר – ע' פ'] וזה הבנאדם שאני בוודאות אומרת לך שהוא חתך את הפנים של החבר שלי" (הודעת בת-הזוג מיום 17.3.2013, שעה 15:34, שורות 4-1). גם בהודעה נוספת מסרה בת-הזוג כי "הבחור השני זה שאני ראיתי בתמונה וזיהיתי אותו דקר את החבר שלי בפנים" (הודעת בת-הזוג מיום 18.3.2013, שעה 16:40, שורות 4-2). כפי שכבר הובהר, המדינה איננה מתעלמת מטענות העורר ביחס לאופן שבו זוהה על ידי המתלונן ובת-זוגו, אך לטענתה, על הדברים להיבחן במסגרת ההליך העיקרי, בשים לב לכך שבעת שנערך הזיהוי לא הוגדר העורר כחשוד.

(ג) הודעות חברותיו של המתלונן

9.

י.ד. מסרה כי בליל הדקירה הגיעה לאזור הפיצוציה, שם שוחחה עם המתלונן ועם חברו שהיה במקום. לדבריה, חבריה סיפרו לה כי בפיצוציה התפתח ריב בינם לבין שני בחורים אתיופים. במהלך שיחתם הגיעו למקום מספר בחורים. הבחור שאחז בסכין, לדבריה, "זה הבחור שהגיע ואמר אני 'אח הגדול' של ההוא, הוא נראה בן 19 [...] [המתלונן] פנה לאח הגדול ואמר 'אתה זה שהיית בקיוסק', הוא אמר לו 'לא, אני האח הגדול שלו' ואז הוציא סכין וחתך את [המתלונן]" (הודעתה של י.ד. מיום 17.3.2013, שעה 00:35, שורות 26-8). גרסה דומה מסרה ו.פ: "התקרבו שני אתיופים, [המתלונן] שאל אותם 'אתה מכיר אותם', הוא אומר 'כן, זה אחי הקטן' [...] הוא הוציא מהכיס משהו [...] ונתן לו אחת לכיוון הפנים בלחי שמאל" (הודעתה של ו.פ. מיום 17.3.2-13, שעה 12:50, שורות 7-2).

(ד) צילומי מצלמת האבטחה

10.

חוקרי המשטרה מצאו כי מצלמות אבטחה שהוצבו בפיצוציה תיעדו את הוויכוח שקדם לאירוע הדקירה ושהתרחש במקום, אם כי לא את הדקירה עצמה (סומן "אבי אטדגי 22.03.13 פלא 119194/13 מ.ט 282/13"; דו"ח על ביצוע עבודת מ.ט שנערך בידי אבי אטדגי מיום 24.3.2013). בסרטון שהופק ממצלמות אלה נראה אדם לבוש חולצה שחורה שפסים לבנים בשרווליה – שזוהה בהמשך על ידי המתלונן ובת-זוגו בתור העורר שלפניי – צועד לתוך הפיצוציה. על פי הנראה בסרטון, בין המתלונן לבין אדם זה פרץ ויכוח, על רקע העובדה שאדם זה נכנס לפיצוציה בעודו צועק דבר-מה לעבר המוכר במקום. בסרטון נראה המתלונן פונה לאדם זה ואומר לו: "למה אתה צועק כפרה עלייך". אותו אדם משיב לו: "מה זה 'למה אתה צועק' אח שלי, צריך לדבר יפה". המתלונן מפטיר לעברו: "אני דיברתי בקיוסק", ואותו אדם משיב: "אני לא שוטר, אל תגיד לי זכות קדימה. אתה רוצה אני אביא לך, אני אתן לך דקירות בראש?!". המוכר בפיצוציה, אשר ראה את הרוחות מתלהטות, קורא לעבר אדם זה: "ישראל [שמו של העורר – ע' פ'] די, די, למה להגיע לזה, ישראל כפרה, עזוב אותו". לאחר מכן מגיעים למקום אנשים נוספים. האדם עמו התווכח המתלונן קודם לכן צועק לעברו: "דקירות אתה תקבל, דקירות, דקירות בן זונה. הבנת?". בהמשך, יצאו האדם עמו התווכח המתלונן וחבריו מן החנות. המתלונן נראה משוחח עם חברו-שלו, ובהמשך צועק לכיוון הדלת: "חכה לי בחוץ אני בא אלייך, באמא שלי".

(ה) הודעת חברתו של העורר

11.

בחקירתה אישרה חברתו של העורר, כי האחרון הגיע לביתה בליל הדקירה בשעה 20:35, אך עזב אותו במטרה לרכוש סיגריות ולחם. לדבריה, העורר יצא את הבית בשעה 23:00 לפיצוציה הקרובה לביתם, ושב למקום לאחר מכן (הודעת דניאלה אבבה מיום 23.3.2013, שעה 09:48, שורות 13-1). לאחר שצפתה בצילום מצלמות האבטחה, נשאלה חברתו של העורר מיהו הבחור אשר נראה מתווכח במקום עם המתלונן. אבבה אישרה: "זה ישראל, חבר [ש]לי" ( שם , שורות 23-21), ואימתה כי הוא זה שנראה לובש חולצה שחורה שלה פסים לבנים ( שם , שורה 31).

(ו) גרסת העורר

12.

בחקירה מיום 20.3.2013 סיפר העורר כי בליל הדקירה היה בבית חברתו: "הייתי אצלה במוצ"ש עד הבוקר, ישנתי שם" (הודעת העורר מיום 20.3.2013, שעה 21:02, 47-43). העורר מסר כי בדרכו לחברתו רכש סיגריות בפיצוציה ליד ביתו – היא הפיצוציה שבה אירעה הדקירה – אך הכחיש כי שוחח עם מישהו במקום ( שם , שורות 76-67); או כי דקר את המתלונן ( שם , שורות 120-118, 138-135). בחקירה נוספת נשאל העורר באיזו שעה הגיע לבית חברתו ובאיזו שעה עזב את המקום, וכן עומת עם דברי חברתו שמסרה כי בשעה 23:00 לא שהה אצלה. בתגובה לכל אלה השיב העורר מספר פעמים: "מסרתי גרסה, תבדקו את האליבי שלי" (הודעת העורר מיום 23.3.2013, שעה 12:45, שורות 7-1).

סיכום ביניים

13.

עיון בחומר הראיות מעלה כי ההודעות אשר נגבו בתיק מסייעות ומחזקות זו לזו וזו את זו. חברותיו של המתלונן מסרו גרסה דומה לשלו בהתייחס להשתלשלות אירוע הדקירה עצמו, וכך גם בת-זוגו. המתלונן ובת-זוגו זיהו את העורר כמי שדקר את המתלונן בסרטון מצלמות האבטחה, ובסרטון זה נשמע המוכר בפיצוציה קורא לעבר הדמות המופיעה בו – "ישראל". בנוסף, חברתו של העורר מסרה כי בליל האירוע יצא העורר לפיצוציה, ומשהוצג לה סרטון מצלמות האבטחה, זיהתה את המצולם במקום כעורר. למול אלה ניצבת גרסתו של העורר, אשר הכחיש כי בא בדברים עם המתלונן או עם אדם אחר בפיצוציה.

14.

ער אני לכך שבפי העורר טענות ביחס לאופן שבו זוהה על ידי המתלונן ובעיקר על ידי בת-זוגו במסדר התמונות שנערך. המדינה השיבה לטענות אלה בפירוט, ומבלי להכריע במחלוקת בשלב זה, אעיר כי על פני הדברים יש ממש בטענת המדינה, שכן יש להבחין בין שני סוגים של זיהוי בתמונות: הסוג האחד הוא כשבידי המשטרה חשוד בביצוע העבירה, וכדי שיהא המסדר כהלכתו – קבעה הפסיקה כללים שעל המשטרה לקיימם (לדיון כללי ראו: יעקב קדמי על הראיות 1235-1177 (2009)). הסוג האחר הוא כאשר אין בידי המשטרה חשוד ספציפי, והיא מבקשת להסתייע בעדי ראייה בניסיון לאתר את החשוד. בנסיבות כאלה, הנפוצות במצב בו אין היכרות מוקדמת בין המתלונן לתוקפו ולא ברור מיהו החשוד שיזוהה (אם בכלל), ברי כי אין צורך בהזמנת סנגור. כפי שציין השופט

א' גולדברג בפרשה אחרת: "שאם אין חשוד, סניגור מנין?" (ע"פ 3337/91 מדינת ישראל נ' רוקשטיין , פ"ד מז(4) 347, 353 (1993)). כך, ובלבד שייערך דו"ח המפרט את תהליך העיון והזיהוי (בש"פ 5680/12 הואשלה נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (15.8.2012)). אכן, אין באמור כדי לייתר בחינה זהירה של הזיהוי אשר נעשה באמצעות עיון באלבום המשטרתי בהליך העיקרי גופו. ברם, בנקודת הזמן הנוכחית, סבורני כי די במארג הראייתי הקיים – הכולל עדויות וראיות נוספות פרט לזיהוי שנערך – כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת העורר במיוחס לו בתום ההליך הפלילי (השוו: בש"פ 6742/10 אבו הבירה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (27.9.2010)). הדברים נכונים גם אשר לטענות הנוגעות למהימנות העדים לאירוע. כידוע, בשלב מקדמי זה של מעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט נדרש לעמוד על משקלן של הראיות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של העדים, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (בש"פ 1907/12 אבו מנה נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (13.3.2012)). כאמור, להשקפתי פוטנציאל מעין זה אמנם קיים ואין בידי לקבל את טענת העורר כי הוא אינו בעצמה הנדרשת למעצרו עד תום ההליכים.

עילת מעצר

15.

המיוחס לעורר בכתב האישום שהוגש נגדו מקים מספר עילות למעצרו. האירוע שבגינו מבוקש מעצרו אירע בתום ויכוח שהתלקח ללא פשר והסלים בצורה מהירה – ויכוח שכבר במהלכו השמיע העורר איומים מפורשים כלפי המתלונן. אם לא די בכך, העורר עזב את המקום ושב אליו מאוחר יותר על מנת לדקור את המתלונן. בכל אלה יש כדי להעיד הן על התנהלות קפריזית ואלימה מצידו של העורר, הן על יכולתו לפעול בצורה אלימה לאחר תכנון מוקדם. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהעורר לא נרתע מלדקור את המתלונן במקום ציבורי ובנוכחות אחרים, דבר אשר כשלעצמו מלמד על התעוזה הרבה שבמעשיו (השוו: בש"פ 3171/13 אדינייב נ' מדינת ישראל , פסקה 21 (9.5.2013)). על המסוכנות הכרוכה בתופעה של "תת-תרבות הסכין", אשר המקרה הנוכחי נמנה עליה, שב ועמד בית המשפט לא אחת, ואין צורך כי נחזור על הדברים (בש"פ 6402/07

דהן נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (16.8.2007), וההפניות שם). הנסיבות הנוגעות לעורר עצמו מצביעות גם הן על מסוכנותו. התסקיר הראשון שהוגש בעניינו עמד על "רמת סיכון גבוהה לחזרה למעורבות בעבירות אלימות", ועברו הפלילי אף הוא עניין שיש להביא בחשבון. לחובתו של העורר עבר פלילי מן השנים האחרונות, הכולל עבירות של ניסיון לגניבה; הסגת גבול פלילית; פציעה כשעבריין מזוין; והחזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה. בגין אלה נידון העורר בעבר למאסר בפועל ולמאסרים על תנאי, שהיו תלויים ועומדים נגדו בזמן ביצוע המעשים הנטענים. בהינתן המסוכנות הנשקפת מן העורר ובנסיבות ביצוע העבירה הנטענת, מצאתי כי קמות בעניינו עילות המעצר המנויות בסעיפים 21(א)(1)(ב) ו-21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים.

חלופת מעצר

16.

אף אם ישנן ראיות לכאורה ועילות מעצר בעניינו של נאשם יש להוסיף ולבחון – כמצוות חוק המעצרים – אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה פחותה (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים). בהקשר זה עותר בא כוחו של העורר לשחררו לקהילה טיפולית שתשמש לו חלופת מעצר. על הצורך לעודד גמילה של עבריין מנגע הסמים ולהשיבו לאורח חיים מתוקן אין צריך להכביר מילים. ברם, הכלל הוא כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש. בפסיקתנו נקבע כי ניתן לחרוג מכלל זה אם התקיימו שניים מהתנאים המצטברים הבאים: הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; או שבהליך הגמילה יש כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. התנאי הראשון – הוא החריג העיקרי (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה , פסקאות 7-6 (21.3.2011)). התנאי הראשון אינו מתקיים בעניינו. אשר לתנאי השני – אף ששירות המבחן הביע דעתו כי ייתכן שניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר בקהילה טיפולית, ובכך יש לכאורה כדי להשליך על התקיימות התנאי השני, הרי שבית המשפט, שאינו כבול להמלצות שירות המבחן, אינו מחויב לקבל מסקנה זו של השירות (בש"פ 3141/13 סויסה נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (6.5.2013)). מכל מקום, גם התנאי השלישי אינו מתקיים בעניינו של העורר בהתחשב ברמת הסיכון הנשקפת ממנו, הנלמדת – בין היתר – מעברו הפלילי, מהמעשים המיוחסים לו ומן מהעובדה שמאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים כנגדו לא הרתיעו אותו מביצוע העבירה החמורה המיוחסת לו. בנסיבות אלה, לא ראיתי כי לפנינו המקרה החריג שמתקיימת בו הצדקה לקיום הליך גמילה כבר

בשלב המעצר. בטוחני כי ככל שהעורר יתמיד במוטיבציה שהביע להשתתף בהליך הגמילה יושט לו סיוע על ידי הרשויות המוסמכות בשלבים המתאימים.

אשר על כן – הערר נדחה.