בש"פ 3141/13 יצחק סויסה נ. מדינת ישראל

1.

נגד העורר ונאשמת נוספת (להלן: עדית ), הוגש כתב אישום שבו מיוחסת לעורר עבירה של שוד מזוין, ולעדית – סיוע לשוד מזוין. לפי פרטי כתב האישום, השניים נכנסו בליל 28.2.2013 לחנות בירושלים. לאחר שהמוכר הודיע לעורר כי בכוונת בעל החנות לפנות למשטרה לגבי אירוע קודם שהתרחש במקום, התחיל העורר להתפרע במקום, ולקח כמה קופסאות סיגריות מאחורי הדלפק. בהמשך, אמר המוכר לעורר כי בכוונתו להזעיק את המשטרה, והאחרון איים עליו כי יהרוג אותו ואת בעל הבית, הכה אותו על כף ידו ודחף אותו ממקומו. לאחר מכן, ניגש העורר לקופה, ולקח מגירה שהכילה אלפי שקלים במזומן וכן המחאות בשווי של 30-20 אלף ש"ח. המוכר ניסה למנוע מהעורר לקחת את המכירה, אך הנאשם החזיק בסכין חיתוך יפנית פתוחה ואיים עליו כי יחתוך אותו.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה, אך טען כי יש לשחררו לחלופת מעצר טיפולית לגמילה מאלכוהול ומסמים. בתסקיר מעצר שהוגש בעניינו, צוין כי רמת המסוכנות להישנות התנהגות פוגעת היא גבוהה מאד, אך הומלץ על עריכת ריאיון קבלה בקהילה טיפולית.

3.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ ) הורה על הגשת תסקיר מעצר משלים בעניינו של העורר, לשם בחינה יסודית של האפשרות לשחרור לחלופה טיפולית. לאחר בחינת התסקיר המשלים, החליט בית המשפט כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת טיפולית של גמילה מאלכוהול ומסמים. נמצא כי עניינו של העורר אינו נופל בין החריגים שנקבעו בפסיקה לכלל שלפיו שקילת הליכי טיפול וגמילה מסמים תיעשה בשלב גזירת הדין. צוין כי רצונו של העורר לפנות להליכי גמילה נובע מההליך המשפטי המתנהל נגדו; העורר לא היה מצוי בהליך גמילה אשר נקטע בשל מעצרו; לעורר עבר פלילי מכביד; העורר השתתף בהליך טיפולי קצר בן שבועיים לפני כשנתיים – שלא צלח. נוכח האמור, נעתר בית המשפט לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

4.

מכאן הערר שלפניי. העורר טוען כי בית המשפט קמא שגה משדחה את המלצת שירות המבחן בתסקירי המעצר להפנות את העורר לריאיון קבלה בקהילה טיפולית. ב"כ העורר – שהציג טיעון מפורט וסדור - מפנה להמלצת שירות המבחן שלפיה יש לנצל את ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד העורר, כדי להציב לו מסגרת שתאפשר לו לעבור שינוי. עוד נטען כי סיכויי הצלחת הטיפול בקהילה הם גבוהים יותר מאשר ההליך הטיפולי הקצר שעבר העורר לפני שנתיים, וממילא בחינת סיכוי זה צריכה להיעשות על-ידי גורמי המקצוע בקהילה הטיפולית במסגרת ריאיון קבלה. אשר לעברו הפלילי של העורר, נטען כי הרשעותיו הן ברובן ישנות, ולא ניתן לכך המשקל הראוי, וממילא נטען כי התנאים בקהילה הטיפולית יש בהם כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. בנפרד מהאמור, מציין ב"כ העורר כי הראיות המתייחסות לשימוש בסכין באירוע נושא כתב האישום אינן בעלות עוצמה המסכלת את שחרורו לחלופת המעצר; וכי עדית – שהואשמה עם העורר באותו כתב אישום – שוחררה ללא כל תנאי. מנגד, סומך בא כוח המשיבה את ידיו על החלטת בית המשפט קמא, וטוען כי המשיב אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשם הפניה להליכי טיפול וגמילה בשלב המעצר.

5.

לאחר בחינת נימוקי הערר ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דינו להידחות. המעשים המיוחסים לעורר – שהוסכם בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לביצועם – מקימים עילת מעצר, על רקע המסוכנות הנשקפת ממנו. מסוכנות זו נלמדת גם מעברו הפלילי ומהערכתו של שירות המבחן. בצד האמור, העורר מבקש כאמור לשקול את שחרורו לחלופת מעצר טיפולית לצורך גמילה. ככלל, העיתוי לשקילת הליכי טיפול וגמילה הוא בשלב גזר הדין ולא בשלב המעצר. בית המשפט יורה על שחרור נאשם לחלופת מעצר במרכז גמילה אך במקרים חריגים (בש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה )). אחד מהתנאים לקיומו של החריג הוא כי הנאשם החל בהליך הגמילה עובר למועד המעצר – תנאי שאינו מתקיים בענייננו. במצב דברים זה, יש לבחון אם מתקיימים שני התנאים הנותרים שהותוו בפסיקה: התנאי הראשון הוא קיומם של סיכויי הצלחה גבוהים להליך הגמילה, הקשורים לרוב קשר הדוק לקיומו של רצון כן להיגמל; התנאי השני הוא שיש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנות העצור (בש"פ 1863/12 גיית נ' מדינת ישראל (15.3.2012)).

6.

לא מצאתי להתערב במסקנתו המנומקת של בית המשפט קמא בנוגע לסיכויי הצלחת ההליך או ביחס למסוכנות הנשקפת מן העורר. אמנם, להמלצתו החיובית של שירות המבחן יש חשיבות רבה בבחינת שאלת השחרור לחלופה טיפולית, שכן הוא הגוף המקצועי האמון על הערכת סיכויי הליך הגמילה, כנות רצונו של הנאשם להיגמל, ומידת התאמתו לטיפול כאמור (בש"פ 6771/11 משלטי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (26.9.2011)). עם זאת, אין מדובר בהמלצה הכובלת את שיקול דעתו של בית המשפט. בנסיבות העניין נמצא כי העורר השתתף בעבר בהליך טיפולי שלא הביא לתוצאה הרצויה; כי המוטיבציה של העורר להשתתף במסגרת טיפולית היא "ראשונית ומילולית" ונובעת בעיקר מההליך המשפטי המתנהל נגדו. בצד האמור, בדין ציין בית המשפט כי עבר פלילי מכביד ומאסר על תנאי התלוי מעל ראשו של נאשם, כמו בענייננו, הם שיקול נכבד נגד שחרורו של נאשם לחלופת גמילה (עניין סויסה , פסקה 9(ו)). אציין כי לא מצאתי ממש בטענת ההפליה שהעלה העורר ביחס לנאשמת הנוספת ששוחררה ממעצר ללא תנאים, נוכח ההבדל במיוחס להם בכתב האישום והעובדה שהיא נעדרת עבר פלילי. גם הטענות המתייחסות לעוצמת הראיות לכאורה באשר לשימוש בסכין אינן יכולות לשנות את התמונה שכן מקובלת עלי הכרעתו של בית המשפט המחוזי גם בנושא זה.

הערר נדחה אפוא.