בש"פ 6771/11 דורון משלטי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל ) אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

ביום 25.8.2011 הוגש נגד העורר כתב האישום המייחס לו עבירה של שוד. לפי הנטען, ביום 6.8.2011 שדד הנאשם מאתיים ש"ח מקיוסק בתל אביב, תוך שהוא מתיז לעבר המוכרת חומר הנחזה להיות דם, ממזרק שאחז בידו, ומאיים עליה כי הדם נגוע באיידס, ואם לא תיתן לו את הכסף ידביק אותה במחלה. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.

נוכח הסכמת בא-כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר סטטוטורית, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, וביום 31.8.2011 הורה

על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט דחה את בקשת העורר להגשת תסקיר מעצר בעניינו כדי לבחון אפשרות של שילובו במרכז גמילה מסמים, משני נימוקים: האחד, משום שסבר כי מן המשיב נשקפת מסוכנות אשר לא ניתן לאיינה בדרך של חלופת מעצר, הן נוכח עברו הפלילי אשר כולל 12 הרשעות קודמות (ביניהן שוד מזוין, בגינו נידון לשש שנות מאסר בפועל, וכן בריחה ממשמורת חוקית), הן מאחר שהעורר אינו עובד, לן ברחובות, ובכל פעם שנקלע למצוקה משיג את מבוקשו על דרך של ביצוע עבירות. השני, משום שהעורר, אשר פעל תחת השפעת הצורך בסמים, ציין לפני הפסיכיאטר (שבחן את כשירותו לעמוד לדין) כי "אין לו כוח" לגמילה, ואין בכך כדי להלום הליך גמילה, אשר תלוי ברצונו הטוב של המבקש להיגמל.

3.

מכאן הערר שלפניי, שבגדרו טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא כשהורה על מעצרו עד תום ההליכים, מבלי שהורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו לבחינת חלופת מעצר בדמות שילובו בקהילה טיפולית לגמילה מסמים. לשיטתו, אין להסתפק בחוות-דעת פסיכיאטרית לבחינת חלופת מעצר, שהרי שירות המבחן הוא הגוף המוסמך והמקצועי לבחון את כנות רצונו להיגמל ואת המוטיבציה שלו. העורר גורס כי הימנעות מהגשת תסקיר מעצר תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם מידת האמון שניתן לתת בנאשם היא כה נמוכה, עד שגם תסקיר חיובי לא יביא לבחינת חלופת מעצר, מצב אשר אינו מתקיים, לטענתו, בעניינו.

4.

בדיון שנערך לפניי טענה המדינה כי חוות הדעת הפסיכיאטרית לא היתה השיקול היחיד אשר עמד לנגד עיני בית המשפט קמא, אלא בית המשפט הכריע נוכח מכלול השיקולים שעמדו לפניו, וביניהם עברו הפלילי המכביד של העורר, שכולל בריחה ממשמורת חוקית, אשר בפני עצמה מעלה ספק אם ניתן לתת בו אמון. לשיטת המדינה, אין להכביד שלא לצורך על שירות המבחן אשר עמוס ממילא, ולא נפל פגם בהחלטת בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים גם ללא קבלת תסקיר, שכן אין לעורר זכות מוקנית לשחרור לחלופת גמילה, ואף אין חובה בדין לקבלת תסקיר מבחן לצורך בחינת חלופה כאמור.

5.

השאלה אימתי ובאלו תנאים ישוחרר נאשם לחלופת מעצר בדמות טיפול גמילה זכתה להתייחסות ענפה בפסיקת בית משפט זה (לסקירה מפורטת ראו החלטת השופט י' עמית בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (לא פורסם, 21.3.2011) (להלן: עניין סויסה )). הכלל הוא כי העיתוי המתאים לשקילת הליכי טיפול וגמילה מסמים הוא בשלב גזר הדין וריצוי העונש (ראו למשל: בש"פ 6599/10 מדינת ישראל נ' שושני (לא פורסם, 12.9.2010); בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.2005); בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140 (1999)). שחרורו של הנאשם לחלופת מעצר טיפולית בשלב הדיון במעצר הוא החריג לכלל, אשר יתאפשר בהתקיים שלושה או שניים מבין התנאים הבאים: הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר; סיכויי ההצלחה של הנאשם בהליך הגמילה הם גבוהים; יש בכוחו של הליך הגמילה ליתן מענה למסוכנות הנשקפת מן הנאשם (ראו: עניין סויסה ; בש"פ 171/11 ליאור איתן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.1.2011)).

בבוחנו אם מתקיימים החריגים דלעיל, מגוון שיקולים מנחים את שיקול דעתו של בית המשפט, ובהם: מידת המסוכנות הנשקפת מהנאשם; עברו הפלילי של הנאשם; סוג העבירות המיוחסות לו; מידת כנות רצונו של הנאשם להשתלב בטיפול; נכונותו של מוסד מתאים לקלוט את הנאשם; גילו וההזדמנות שניתנה לו בעבר; והשלב שבו נמצא התיק העיקרי והזמן שנותר עד לסיומו (עניין סויסה ; בש"פ 2644/11 דהן

נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2011)). עם זאת, חזר בית משפט זה חזור והדגש כי אין מקרה אחד דומה למשנהו, וכל מקרה נבחן לגופו. כך בפרט בדונו בעבירות שבוצעו כתוצאה משימוש בסמים, בית המשפט "איננו כמין מכשיר אוטומטי, הפולט את פקודת המעצר כאשר הוא מוזן בנתון של עבירות סמים", אלא עליו לבחון את הנסיבות הקונקרטיות שלפניו (בש"פ 4185/03 אביטן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2003); בש"פ 8791/10 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.12.2010)).

6.

לא ניתן להפריז בחשיבותו של עריכת תסקיר מעצר לצורך בחינת התקיימותם של החריגים האמורים, נוכח מכלול השיקולים ובהתחשב בנסיבות הקונקרטיות. שירות המבחן הוא הגוף המקצועי האמון על הערכת סיכויי הליך הגמילה, כנות רצונו של הנאשם להיגמל, ומידת התאמתו לטיפול כאמור (עניין סויסה ). הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט באיסוף מידע ובבניית מסד הנתונים הדרוש להכרעה בשאלות מסוג זה (בש"פ 267/11 מדינת ישראל נ' ברמוחה (לא פורסם, 13.1.2011)). על כן, ברגיל, חוות-דעת פסיכיאטרית, שתכליתה בחינת כשירותו של הנאשם לעמוד לדין, אינה יכולה לבוא במקומו של תסקיר מעצר, לא כל שכן כאשר בגדרה אומר הנאשם דבר והיפוכו ביחס לרצונו לקחת חלק בהליך גמילה ושיקום, ושבסופה ממליץ הפסיכיאטר על הליך גמילה כפוי. עם זאת, החובה לשקול את האפשרות העקרונית של שחרור לחלופת מעצר – חובה המוטלת על בית המשפט מכוח סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 – אינה מחייבת בחינת חלופה ספציפית על-ידי שירות המבחן בכל מקרה ומקרה: "לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על הגשת תסקיר לצורך בחינת חלופת מעצר, אולם במקרים בהם השתכנע כי חלופת מעצר לא תשיג את מטרת המעצר, אין הוא מחויב להורות על הגשת תסקיר" (בש"פ 6543/07 פומין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2007)).

7.

בנסיבות המקרה שלפניי לא מצאתי להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי בנתוניו הקונקרטיים של העורר, יש לפעול לפי הכלל ולא לפי החריג, ולהותיר את בחינת התאמת המבקש להליך גמילה לשלב גזירת הדין (וראו בהקשר זה את דברי חברי השופט ח' מלצר בבש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.6.2008 ) וחברתי השופטת

מ' נאור בבש"פ 6134/05 סליינקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2005). המשיב אינו מצוי כיום בהליך גמילה כלשהו, ועל כן אין במעצרו כדי לפגוע בהליך טיפולי שכבר החל. כמו כן, דיון ההוכחות עתיד להתקיים בתוך פחות מחודש, ונוכח הראיות הלכאוריות ומספר העדים המצומצם באופן יחסי, נראה כי משפטו צפוי להסתיים בקרוב. כאמור, שלב גזירת הדין הוא השלב הטבעי לבחינת שיקולי הענישה כולם, ובכלל זה שיקולי גמילה מסמים, ועל כן לא ראיתי לנכון להורות בשלב זה על עריכת תסקיר מעצר ובחינת שחרורו לחלופה כאמור.

9.

על יסוד הטעמים האמורים, החלטתי לדחות את הערר.