בש"פ 3036/08 עובדיה עמראווי נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ג' נויטל), אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב האישום המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים, שוד ופציעה. על פי עובדות כתב האישום, שבר העורר באישון לילה את מנעול הדלת בדירת מגורים בתל אביב ופרץ לתוכה, בעת שהמתלונן היה בתוך הדירה ונם את שנתו. כתוצאה מהרעשים התעורר המתלונן. העורר כיוון אל המתלונן אקדח-דמה ואיים עליו כי יהרגו. הוא גנב שטר כסף ואת מכשיר הטלפון הסלולארי של המתלונן ונמלט מהמקום. העורר רדף אחריו, השיגו, ולאחר מכן נאבקו השניים זה בזה, וכתוצאה מכך אף נפצע המתלונן בידו.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבית המשפט קמא לא היתה מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, והדיון התמקד בשאלת חלופת המעצר. בהחלטתו, עמד בית המשפט על חומרת העבירה המיוחסת לעורר ומאפייני המסוכנות הנלמדים ממנה, וכן על עברו הפלילי העשיר הכולל עבירות אלימות, עבירות רכוש, ועבירות של בריחה ממשמורת והפרת הוראה חוקית. משקל ניתן אף לכך שהעבירה בוצעה לכאורה בשעה שהעורר ציפה למתן לגזר-דינו בתיק אחר שבו הורשע, ובעודו ממתין לפגישה עם שירות המבחן כדי לבחון אפשרות של הליך שיקומי. לאור אלו, ותוך הפניה להלכה הפסוקה בנוגע לשלב המתאים להליכי גמילה מסמים, החליט בית המשפט שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן לשלוח את העורר להליך טיפולי, והחליט לעצור אותו עד תום ההליכים נגדו.

4.

לטענת העורר, היה על בית המשפט לקבל את המלצת שירות המבחן, ולאפשר לעורר לצאת לריאיון קבלה ולכל הבדיקות הנדרשות לשם שילובו בקהילה הטיפולית "אילנות" לטיפול בנפגעי סמים, בליווי בת זוגו. העורר סומך את טענותיו על חוות דעתו החיובית של שירות המבחן ביחס לחלופה זו. לטענתו, העורר מעולם לא עבר הליך גמילה משמעותי, ולראשונה בחייו התגייסה משפחתו כדי לסייע לו ולהעניק לו את התמיכה הדרושה לשם שיקום. לפיכך, נפתחה בפניו הזדמנות להיחלץ ממעגל הפשע והסמים בו הוא נתון מאז היה בן 13, והדבר עשוי להעניק גם למדינה אזרח שומר חוק. כן טוען העורר, כי הראה נכונות לשיקום אף בטרם עבר עבירה זו, לכן נשלח לתסקיר מבחן (שלא הוכן, בסופו של דבר) בהליך האחר שהיה תלוי ועומד נגדו. מנגד, המדינה תומכת יתדותיה בהחלטת בית המשפט המחוזי. לדברי המדינה, אין מתקיימת בענייננו הצדקה לחרוג מהכלל לפיו הפנייה לחלופת מעצר בשלב המעצר תיעשה במקרים חריגים בלבד, שכן העורר לא הראה נכונות כנה לשיקום בטרם למעצרו, ואף שבפני שירות המבחן נטל העורר אחריות על מעשיו, הרי שהוא כפר בהם בבית המשפט. כן צוין כי משפטו של העורר מצוי לקראת סיומו. פרשת התביעה הסתיימה, נקבעו מועדים קרובים להמשך הדיון ופרשת ההגנה אמורה להסתיים בתאריך 11.6.08.

5.

בבוא בית המשפט לשקול את שחרורו של נאשם לחלופה שיקומית, עליו להביא בחשבון מספר גורמים, ובכלל זה את עוצמתה של עילת המעצר, כגון מסוכנותו של הנאשם, ואת אופי החלופה וכושרה לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. במסגרת זו יש לבחון את סיכויי הצלחת הטיפול, וכן את מידת כנותו המסתברת של הנאשם המצהיר שברצונו להתחיל בטיפול, שמא אין הוא טוען זאת אלא כדי להתחמק ממעצר. כן יש לברר האם החל הנאשם בהליכי הגמילה עובר למעצרו (בש"פ 674/08 עינב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.2.08)). כמו בכל תיק שעניינו מעצר עד תום ההליכים, יש ליתן משקל גם להתנהלות העניינים בבית המשפט בו מתבררת אשמתו, לשלב בו נמצא התיק ולזמן שנותר עד סיומו. במדיה מסוימת, אף הסתמכותו של הנאשם על ההליכים הנוגעים לשיקומו וציפייתו הנובעת מהסתמכות זו עשויות להוות גורם בעל משמעות בשיקולי בית המשפט (בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.1.05); בש"פ 2184/07 אוזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.07) (להלן: פרשת אוזן ); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל , (29.6.05) (להלן: פרשת צמח )).

6.

בשורה ארוכה של החלטות נקבע בבית משפט זה, כי בדרך-כלל הליכי מעצר עד תום ההליכים אינם השלב הראוי לבחינת אפשרות שילובו של נאשם במסגרות גמילה טיפולית. אכן , הוצאת אדם ממעגל הפשיעה והחזרתו לאורח חיים מתוקן תלויה לעיתים בגמילתו מהתמכרותו, "אך סיפוקו של צורך זה ראוי לו שייעשה, בדרך כלל, אחרי מתן גזר הדין. המסגרת המקובלת למתן טיפול של גמילה מסמים, ביחס למי שנידון לריצוי מאסר, הוא בית הסוהר, בעוד שמי שנידון לעונשים אחרים עשוי להיזקק לטיפול במסגרת קהילתית ובפיקוח שירות המבחן" (בש"פ 2642/91 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם, 23.6.91)). גזר הדין הוא השלב שבו נשקלים שיקולי הענישה כולם, ובמסגרת זו נבחנת גם האפשרות לשלב את הנאשם בהליכי גמילה לצורך שיקומו. לאור זאת נקבע שוב ושוב כי שחרור למרכז גמילה יינתן רק בנסיבות חריגות, ובעיקר כאשר הנאשם החל בטיפול לפני שנעצר (ראו למשל בש"פ 3130/06 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.06); בש"פ 3697/07 בן עזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.07)). לחריג זה מספר טעמים. בין היתר, משקף החריג את הרצון למנוע את איבודה של ההתקדמות החיובית שהושגה בתהליך השיקום הקשה בו מצוי נאשם (בש"פ 3701/95 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.95)). טעם נוסף לחריג הינו ההבדל ביחס לאמינות הניסיון להיגמל אצל מי שהחל כבר בהליכי הגמילה, לעומת מי שמבקש לעשות כן רק לאחר שנעצר. גמילה מסם מחייבת רצון מוחלט ונחוש לעבור את התהליך המורכב של הגמילה. הבעת עניין בגמילה לראשונה לאחר מעצר מעלה את האפשרות "שהנאשם, יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מן הסם, מבקש הוא להשתחרר מן המעצר, ולו רק למוסד גמילה" (בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140, 143 (1999)).

7.

בענייננו, העורר מואשם בכך שפרץ לבית, איים על המתלונן כי יהרוג אותו וכיוון לעברו אקדח צעצוע. בנוסף, לחובת הנאשם עומד עבר פלילי הכולל עבירות רבות, לרבות עבירות סמים, עבירות רכוש ועבירות אלימות, שחלקן הופנה כנגד שוטרים, וכן בריחה ממשמורת חוקית. העבירה בה מואשם העורר התרחשה שעה שהיה תלוי ועומד נגדו הליך פלילי בעניין אחר שבו הורשע כחודש וחצי לפני כן, בעת שהעורר המתין לפגישה עם שירות המבחן כדי לבחון אפשרות של הליך שיקומי בגזר-הדין. נתונים אלה מובילים למסקנה על מסוכנות המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. כן הם מקשים מאוד על מתן אמון בעורר, כי ימלא אחר תנאי השחרור שיושתו עליו באם תוחל לגביו חלופה, והלוא אמון שכזה מהווה תנאי מקדים לשחרור לחלופת מעצר של אדם שעומדת נגדו עילת מעצר.

8.

העורר לא החל עד כה בכל תהליך של גמילה מסם. בעניין זה טוען ב"כ העורר כי העורר הופנה לקבלת תסקיר מעצר לצורך בחינת נושא הסמים בתיק אחר, אולם בטרם נפגש אז עם קצינת המבחן כבר נעצר בהליך זה. מכאן שהעורר ביקש עוד לפני שנעצר בתיק זה ששירות המבחן יעזור לו, ולכן סבור ב"כ העורר כי יש לראות בו כמי שהחל בהליך הגמילה עוד קודם למעצרו. אין בידי לקבל פרופוזיציה זו. טענה זו, המתבססת על מועד ההפניה הקודם לתסקיר, מתעלמת מתכליתו של החריג בדבר גמילה מסמים, משני טעמים:

ראשית , העורר לא החל עדיין בכל גמילה, ועל-כן ממילא אין חשש לאיבוד התקדמות כלשהי שהושגה בתהליך הגמילה מבחינה נפשית ופיזית, מלבד אולי ההתקדמות המתבטאת בעצם הבעת הרצון בגמילה.

שנית , גם אותה הבעת רצון של העורר לעבור גמילה נעשתה במסגרת הליך פלילי אחר, וממילא קיים החשש הרגיל לאמינותה (אם כי חשש זה נחלש בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, כפי שאציין בהמשך). הנה כי כן, ההפניה הקודמת לתסקיר מעצר אינה באה בגדר המקרים בהם דן החריג לכלל בדבר מועד שילובו של אדם במסגרת גמילה, שכן היא אינה מגשימה את הרציונאלים העומדים בבסיסו של חריג זה.

9.

בעוד שאין מקום לדעתי לקבל את טענתו של ב"כ העורר בדבר קיומו של ראשית הליך גמילה כאן, הרי שמקובלות עליי טענותיו בדבר כנותו של העורר ועוצמת רצונו לעבור גמילה. מן התסקיר עולה לכאורה תמונה של אדם עייף ומיואש ממצבו, המבקש באמת ובתמים לסיים את פרק הסמים והפשיעה בחייו בו הוא שרוי שנים ארוכות, מאז ימי נערותו. שירות המבחן ממליץ להפנות את העורר לקהילה טיפולית סגורה בעלת גבולות נוקשים וברורים. לעובדה זו יש ליתן משקל בעל משמעות בנסיבות המקרה שלפנינו – במועד המתאים.

10.

לאחר התחבטות הגעתי לכלל מסקנה כי לא יהיה זה נכון לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשלב זה. חומרת העבירות, העבר הפלילי, וביצוע העבירה לכאורה שעה שתלוי ועומד נגד העורר הליך פלילי בעניין אחר, ובעת שהוא ממתין לפגישה לבחינת האפשרות לגמילה, כל אלו מצביעים על מסוכנות ספציפית של העורר, אשר לא נרתע מביצוע עבירות למרות קיומם של הליכים תלויים ועומדים נגדו, ומקשים על היכולת ליתן בו אמון שלא יעבור עבירות רכוש ואלימות נוספות, וזאת אף שקיימות גם אינדיקציות משמעותיות לכנות רצונו. העורר אף לא החל בכל תהליך גמילה של סמים. בנוסף, הליכי משפטו של העורר צפויים להסתיים בתוך זמן קצר, ואז – אם יורשע – יהא הזמן המתאים לבחון את האפשרות לשלבו במסגרות לגמילה, במסגרת שקילת מכלול שיקולי הענישה בערכאה הדיונית. העורר אינו עומד, איפוא, בחריגים הקבועים בפסיקה לשחרור לשם התחלת טיפול גמילה, ויש להעדיף בשלב זה את החובה להגן על החברה מפני מסוכנותו על אינטרס השיקום (השוו: בש"פ 7434/07 זאודי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.9.07); בש"פ 1117/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.2.05); בש"פ 3982/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.07); בש"פ 3697/07 בן עזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.07); בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.9.05); בש"פ 918/05 יזרייב נ' מדינת

ישראל (לא פורסם, 17.2.05).

11.

עיינתי באסופת ההחלטות שקיבץ ב"כ העורר, אך לא מצאתי שיש בהן כדי לשנות ממסקנתי. במיוחד ראיתי מקום להתייחס ל פרשת אוזן . הסיבה שהכריעה באותה הפרשה היתה ההסתמכות והציפייה שפיתח הנאשם להיות מופנה אל חלופת המעצר, אשר נכזבה בשל החלפת ההרכב שדן בעניינו. נראה כי ב"כ העורר מבקש לגזור גזירה שווה בענייננו, אולם בפרשה שלפנינו אין הסתמכות מסוג זה, ולו משום שבית המשפט הנכבד קמא הבהיר כי ייערך תסקיר המעצר בעניינו של העורר, אף שנראה לכאורה כי אין מקום לשחררו לחלופת מעצר. מעבר לכך, " מטבעם של דברים שהחלטת בית משפט על שליחת נאשם שהתביעה מבקשת את מעצרו עד תום ההליכים לתסקיר מעצר, מטפחת בליבו תקווה כי לא ישהה במעצר עד תום ההליכים. יחד עם זאת, תקווה זו לא צריך שתהא לה השפעה על החלטת בית המשפט עם קבלת התסקיר ובוודאי שאין היא יוצרת ציפייה שיש בה משום 'הבטחה' לנאשם כי גבוהים סיכוייו להשתחרר " ( פרשת צמח , פיסקה 7).

12.

על אף מסקנותיי הנ"ל, דומה עלי שראוי במכלול זה כי הצדדים ישקלו נקיטה בדרך שאימצה חברתי השופטת מ' נאור בבש"פ 6134/05 סליינקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.05), על-פיה, אם יורשע העורר, ב"כ המדינה לא יתנגד להגשת תסקיר מבחן בדבר אפשרויות הגמילה של העורר במסגרת שלב הטיעונים לעונש.

13.

מבלי לגרוע מהמלצתי בסעיף 12 שלעיל – הערר נדחה איפוא.