בש"פ 7017/10 חי עטייה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא) במ"ת 40795-06-10 מיום 13.9.2010, במסגרתה שב והורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת"פ 40792-06-10.

עובדות והליכים קודמים

1.

לעורר מיוחסת עבירת שוד [לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )], כמתואר בהחלטת בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) בבש"פ 5900/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.2010). במקביל להגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.7.2010 התקבלה הבקשה למעצר עד תום ההליכים, ללא הזמנת תסקיר.

2.

העורר הגיש ערר לבית משפט זה על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי וביקש להפנותו לקבלת תסקיר שירות המבחן במטרה לבחון, בין היתר, את האפשרות לשלבו בהליך גמילה. בהחלטה מיום 15.8.2010 הורה בית משפט זה על עריכת תסקיר מבחן ולאחר מכן, החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי.

3.

ביום 13.9.2010 החליט בית המשפט המחוזי להותיר בעינה את החלטתו מיום 7.7.2010 וקבע כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי הכלל הוא כי בשלב של מעצר יורה בית המשפט במקרים חריגים בלבד על שחרור לחלופת מעצר מוסדית שעניינה גמילה מסמים, שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהם. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס לתסקיר המבחן שהוגש ביום 6.9.2010, אשר בסיכומו פירט שירות המבחן את התלבטויותיו ואולם לא המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, לרבות חלופת מעצר מוסדית לגמילה מסמים. בית המשפט המחוזי עמד על כך שהכלל הוא שבית המשפט יסטה מהמלצה שלילית של שירות המבחן במקרים חריגים בלבד, כאשר במקרה דנן לא מתקיימים התנאים הנדרשים לסטייה מעין זו.

טענות העורר

4.

העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד בוריס שרמן – טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי עניינו אינו עונה על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה לשחרור להליך גמילה במסגרת של חלופת מעצר. בהקשר זה מפנה העורר להחלטת בית משפט זה מיום 15.8.2010 ומדגיש כי בית משפט זה, שבפניו הוצגה אפשרות השחרור להליך גמילה כחלופה יחידה למעצר העורר, לא מצא לשלול אפשרות זו על הסף. בא כוח העורר הוסיף בדיון שנערך לפניי כי העורר עשה ניסיון אמיתי לשיקום במשך כשבע שנים טרם הסתבכותו הנוכחית, למעט שימוש מזדמן ואקראי בסמים קלים. העורר טוען גם כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי תסקיר המבחן שהוגש בעניינו הינו שלילי. לטענתו, מדובר בתסקיר אשר, לכל הפחות, איננו חד משמעי. העורר טוען כי שיקולים שנמנו על ידי שירות המבחן כשוללים שחרור להליך גמילה הינם שיקולים כלליים, שאינם מתייחסים אליו דווקא. זאת ועוד, העורר טוען כי הקביעה כי אין לו גורמי תמיכה מחוץ למעצר איננה מדוייקת. בהקשר זה מצביע העורר על משפחתו, ובפרט על אמו ואחותו.

5.

העורר חוזר על הנסיבות שפורטו בערר הקודם שהוגש על ידו, תוך שהוא מדגיש כי מאז שנת 2003 – עת שוחרר ממאסר שהושת עליו בגין עבירה אותה הוא ביצע בשנת 2001 – ועד להסתבכותו בעבירה נשוא התיק דנן לא הורשע בעבירות נוספות וכי ימים אחדים טרם מעצרו התברר לו ולזוגתו כי העובר אותו נושאת זוגתו ברחמה סובל ממום מולד בלב, ידיעה אשר השפעתה עליו הביאה להסתבכותו הנוכחית של העורר. העורר טוען כי בנסיבות חריגות מעין אלה נראה כי סיכוייו לגמילה מוצלחת הינם גבוהים מאוד וכי יהיה בחלופת מעצר זו לאיין את מסוכנותו.

טענות המשיבה

6.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד מיטל בוכמן-שינדל – טוענת כי החלטתו של בית משפט זה על הכנת תסקיר נבעה בעיקר מן הצורך לבדוק טענות עובדתיות שהועלו על ידי העורר. המשיבה טוענת כי שחרור לחלופת מעצר מוסדית לגמילה מסמים ייעשה בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים במקרים חריגים בלבד, בהם היה ניסיון גמילה ממשי טרם ביצוע העבירה. המשיבה מדגישה כי העורר חזר להשתמש בסמים כשנה וחצי טרם האירוע נשוא כתב האישום וכי בתסקיר לא נרשם כי מדובר בהכרח בסמים קלים. לטענתה, בנסיבות אלה אין מדובר בניסיון גמילה ממשי. המשיבה טוענת כי יש צורך בטעמים מיוחדים על מנת לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן, אשר לא המליץ על שחרור לחלופת מעצר.

7.

המשיבה טוענת כי העורר הציע בבית המשפט המחוזי את חלופת המעצר שעניינה גמילה מסמים רק כשלא הצליח להציע חלופת מעצר ביתית, דבר המלמד על מידת כנות רצונו להיגמל מסמים.

8.

המשיבה מדגישה את עברו הפלילי המכביד של העורר ומציינת כי חלק מן העבירות בהן הורשע בעבר דומות לעבירה נשוא כתב האישום. לטענתה, בנסיבות המקרה מסוכנותו של העורר מטה את הכף נגד שחרורו לחלופה.

9.

לבסוף ציינה באת כוח המשיבה כי בתיק דנן קבועים שלושה מועדים לדיוני הוכחות בבית המשפט המחוזי בחודש נובמבר 2010 (כפי שגם צויין בהודעת הערר). לטענתה, מדובר בתיק שאינו מורכב וסביר שהדיון בו יסתיים תוך זמן קצר יחסית.

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובתסקיר המבחן ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

11.

אכן, הכלל הוא שהליכי גמילה מסמים מקומם בשלב העונש ולא בשלב המעצר ורק במקרים חריגים יורה בית משפט, מקום בו מתקיימת עילת מעצר, על שחרור לצורך הליך גמילה במסגרת של חלופת מעצר עוד בטרם המשפט [ראו למשל: בש"פ 6641/01 אלבז נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 11.9.2001); בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.5.2003); בש"פ 3036/08 עמראווי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 1.6.2008)]. מקרה בו הנאשם מצוי, ערב מעצרו, בעיצומו של הליך גמילה מסמים הוא מקרה שבו עשוי בית המשפט להורות על שחרורו לחלופת מעצר שיקומית בכדי שלא לפגוע בהליך הגמילה [ראו: בש"פ 1098/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.2004)]. ככל שמדובר בשחרור לחלופת מעצר לשם תחילתו של הליך גמילה, על בית המשפט לשקול, בין היתר, את המסוכנות הנובעת מן הנאשם, את סיכויי הצלחת הטיפול ואת השאלה האם רצונו של הנאשם להתחיל בטיפול הינו רצון אמיתי שאינו נובע מניסיון להימנע ממעצר [ראו: בש"פ 11981/04 שפק נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 9.1.2005); החלטתי בבש"פ 7937/09 מישייב נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (לא פורסם, 19.10.2009)].

12.

במקרה שלפניי העורר אמנם עבר הליך גמילה לפני מספר שנים אלא שמתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא "חזר להשתמש באופן מזדמן בחומרים פסיכואקטיביים שונים" כבר כשנה וחצי טרם האירוע המתואר בכתב האישום. על אף עובדה זו לא היה העורר מצוי בהליך גמילה עובר לביצוע העבירה המיוחסת לו, כך שמעצרו לא קטע הליך של גמילה. יתר על כן, שירות המבחן עמד על כך שהעורר כבר השלים בעבר את הטיפול אותו הוא מציע כיום, כך שמידת האפקטיביות של טיפול זה לגביו מוטלת בספק. בסופו של יום, על אף התלבטויות שהביע לא המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר מוסדית לגמילה מסמים. ככלל, בית המשפט לא ייטה לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן והדבר ייעשה מקום בו קיימים שיקולים כבדי משקל [ראו: בש"פ 3286/07 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, 16.4.2007); בש"פ 3201/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 6.5.2010)]. איני סבור כי במקרה שלפניי מתקיימים טעמים מעין אלו, המצדיקים סטייה מהמלצת שירות המבחן. לא שוכנעתי שלא מתקיימת במקרה דנן מסוכנות אינהרנטית, ובפרט נוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, נוכח חזרתו לשימוש בסמים (על פי הדברים שמסר לשירות המבחן) ונוכח העבירה המיוחסת לו (שבה הודה בתחילה, אך לאחר מכן חזר בו מהודאתו). זאת ועוד, בהליך זה קבועים שלושה מועדי הוכחות בחודש הבא, והוא אמור להסתיים תוך זמן סביר.

בשולי הדברים יוער כי מדבריו של בא כוח העורר בדיון שנערך לפניי עולה כי בטרם יוכל העורר להיקלט בחלופת המעצר הטיפולית יהיה עליו לעבור תהליך איבחון ביחידה אישפוזית, אשר יימשך כשלושה שבועות. לנוכח מועדי ההוכחות הקרובים נראה כי יהיה בעצם השתלבותו של העורר בהליך האיבחון כדי להשפיע על המשך ניהולו של ההליך המשפטי וגם לכך יש ליתן את הדעת.

13.

אשר על כן, הערר נדחה.