בש"פ 1098/04 מרדכי ביטון נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דוברת), מיום20.1.04, שניתנה בתיק ב"ש 21576/03 לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של שוד מזוין ושוד לפי סעיפים 402(א) ו-402(ב) לחוק העונשין התשל"ז – 1977, וכן החזקת סם לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג – 1973.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בהחלטתו מיום 20.1.04, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו זו קבע בית המשפט המחוזי, כי לאור ניסיונות הגמילה הכושלים בעבר ולאור פעילותו העבריינית של העורר, הרי באם רצונו להיגמל פתרונו יהיה בהליך העיקרי ולא במסגרת המעצר.

מכאן הערר שבפני.

בא כוח העורר, מיקד את נימוקי הערר נגד אותו חלק בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר על פיו לא אפשר את השלמת בדיקת חלופת הגמילה והכנת תסקיר מעצר משלים על-ידי שירות המבחן. עוד טען בא-כוח העורר, כי טעה בית-המשפט קמא, כשלא נתן משקל ראוי בהחלטתו לנקודות הזכות ולהמלצה בתסקיר המעצר מיום 15/1/04 התומכות בשילובו של העורר בהליך גמילה במוסד סגור כחלופת מעצר, וכן לא נתן משקל ראוי בהחלטתו לנתוניו האישיים של העורר, כגון גילו ומצבו המשפחתי ולא זקף לזכותו את העובדה שהיו תקופות בעברו שבהן היה נקי מסמים.

בא-כוח העורר חזר על טיעוניו אלה גם בפני, והוסיף כי לעורר מוטיבציה להיגמל מהסמים וכי שהותו במוסד גמילה עשויה לשמש חלופה מתאימה למעצר.

באת כוח המשיבה, התנגדה להפעלת חלופת המעצר לגבי העורר וטענה כי מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם יש בסיס להפעלת חלופת מעצר לצורך גמילה בשלב של טרם סיום משפט. נוכח ניסיונות הגמילה הכושלים בעבר, אין מקום להעלות את שאלת הגמילה בשלב המעצר. כמו כן, ביום בו התקבל העורר להליך הגמילה ביצע את מעשה השוד הראשון ולמחרת את המעשה השני. די בדברים אלו כדי להטות את הכף לעבר אי קבלת בקשת חלופת המעצר, לטענתה.

לאחר ששקלתי את כלל נסיבות המקרה שבפני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר, וכי קיימת עילת מעצר בעניינו. כאמור, הערר נסב כולו על שאלת חלופת מעצר לצורך גמילה מסמים במסגרת מוסד גמילה.

נראה לי, כי אין מקום להיענות לבקשת חלופת המעצר המוצעת.

מושכלות ראשונים הם, כי חלופת מעצר במתכונת זו או אחרת מופעלת כאשר יש בה "כדי להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו- 1996). על החלופה לענות, אפוא, על הצורך להבטיח את הציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, ואם אין בה כדי להסיר את החשש האמור אין היא מהווה אמצעי הולם בנסיבות העניין (ראה בש"פ 7214/01 מאיר חזן נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3), 1543).

עקרון זה הוא המנחה בכל הנסיבות והוא מחייב לבדוק את התאמתה של חלופת המעצר לגבי כל נאשם באופן אינדיבידואלי.

מן הראוי לבדוק באופן פרטני את נסיבות המקרה הנדון ואת התאמתן לחלופת המעצר. מקרה בו הנאשם מצוי, עוד בטרם נעצר, בעיצומו של הליך גמילה מסמים מסוכנים, הוא מקרה העשוי להיכנס לגדרי החריג בו בית המשפט יורה על חלופת מעצר (ראה בש"פ 6641/01 אליהו אלבז נ' מדינת ישראל , תק-על 2001(3) 1462). אך לא זה המקרה אשר בפנינו. לעורר ניתנו בעבר מספר הזדמנויות לגמילה, אך אלו כשלו והוא חזר והמשיך להשתמש בסמים. במקביל הוא ביצע פעילות עבריינית מסוכנת. העורר נכנס ויצא ממוסדות גמילה ללא הועיל, ולכן לא ניתן להעניק משקל רב יותר מזה שהוענק לטיעוניו של העורר בדבר המוטיבציה הרבה שלו להיגמל ובדבר נתוניו האישיים.

סמיכותם של מעשי השוד מעלים אף הם את החשש שהעורר "יחזור לסורו". חשש זה משמש עילה המצדיקה שלילת חלופת מעצר. אכן קיים חשש שהעורר יחזור

על ההתנהגות השלילית העומדת בבסיסה של עילת המעצר ובדרך זו יגרום למימושו של הסיכון שמעצרו נועד למנעו.

סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר על כן, הערר נדחה.