בש"פ 4068/03 ירון אלחרר נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בשל שתי עבירות של סחר בסם מסוכן. עם הגשת כתב האישום נגדו ביקשה התביעה מבית-המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים במשפטו. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה ועל כך הערר שלפניי.

על-פי הנטען בכתב האישום מכר העורר לסוכן סמוי של המשטרה, בשתי הזדמנויות סמוכות, כמות כוללת של כ-750 גר' סם מסוג קוקאין וקיבל בתמורה מידי הסוכן סכום כולל העולה על 150,000 ₪. הסניגור לא חלק על טענת התביעה כי להאשמתו של העורר יש תשתית ראייתית לכאורית; וממילא גם על קיומה של עילת מעצר. טענתו היחידה הייתה, כי בנסיבות העניין יש לאפשר לעורר להשתחרר בחלופת מעצר, במסגרת מוסד סגור לטיפול בגמילה מסמים מסוכנים. הוא הצביע על כך שחמישה שבועות לפני מעצרו פנה העורר מיוזמתו לאותו מוסד בבקשה להתקבל למסגרת הטיפולית, אך מחוסר מקום לא נקלט ונדחה למועד אחר. הסניגור ביקש להורות על הגשת תסקיר מעצר, שמטרתו לבדוק את התאמתו של העורר לקבלת טיפול של גמילה מסמים. בית-המשפט המחוזי דחה בקשה זו, ועל כך עיקר תרעומתו של הסניגור המלומד בערר שלפניי.

דין הערר להידחות. העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בדרך-כלל שלב ריצוי העונש. ייתכנו אמנם מקרים בהם יראה בית-המשפט טעם לאפשר לנאשם שטרם הורשע, אך קיימת עילה למעצרו עד לסיום המשפט, להשתחרר בחלופה שתאפשר לו להיזקק מיד למסגרת טיפולית; ומקובל עליי כי מוסד סגור ראוי להיחשב כחלופה מתאימה למעצר. אך אינני סבור שחריג זה יפה למקרה שלפניי. המדובר כאן איננו במתמכר לסמים מסוכנים שניתן להניח לגביו כי הוא נכשל בביצוע עבירות פליליות רק כדי לספק את יצר ההתמכרות האישי שלו. המדובר בסוחר סמים העוסק בממכר כמויות מסחריות ניכרות תמורת סכומים גדולים. לגבי נאשם כזה ראוי לבית-המשפט לנהוג על-פי הכלל ולא על-פי החריג. טענת הסניגור המלומד, כי היה על בית-המשפט המחוזי להורות על הגשת תסקיר מעצר מניחה, כמדומה, שכל אימת שבית-משפט שלמעצר מתבקש על-ידי סניגור לקבל תסקיר מעצר, הרי הוא חייב להורות על כך. ברי שאין הדין כך.

הערר נדחה.