בש"פ 893/08 ג'מאל דקא נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ג' נויטל) אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 18.11.07 החזיק העורר בביתו סמים מסוגים שונים: 403 טבליות של סם מסוכן מסוג MDMA ("אקסטזי"), 3.5 סוליות של סם מסוכן מסוג חשיש ו-0.2693 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין. הסמים נמצאו כשהם מפוזרים במקומות שונים בבית העורר.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה, תוך שקבע כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לעורר ועל כך שעבירה זו מקימה חזקה למעצרו עד לתום ההליכים. בית המשפט קבע עוד כי בשלב זה לא מתקיימים התנאים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת מוסד טיפולי לגמילה מסמים. זאת, בהתחשב במסוכנות הרבה הנשקפת מהעורר, אשר החזיק בביתו כמויות גדולות של סמים שונים, ובהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העורר, אשר לחובתו הרשעות רבות, בין היתר בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, תקיפת שוטר, איומים והפרת הוראה חוקית. בית המשפט ציין עוד כי העורר ריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים וכי ביצע את העבירה נשוא כתב האישום חמישה חודשים בלבד לאחר שהשתחרר ממאסרו האחרון.

בית המשפט הוסיף כי החלטתו להורות על עריכת שלושה תסקירים מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר, על אף המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, נבעה מרצונו לקבל את ההחלטה בעניינו על בסיס מסד עובדתי רחב ומעודכן ותוך שהדגיש כי אין בכך כדי לחוות דעה באשר לסיכויי שחרורו של העורר לחלופת מעצר, על מנת שלא תיווצר הסתמכות מצידו. אשר לתסקירים אלו, ציין בית המשפט כי שני תסקירים לא המליצו על שחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת מוסד גמילה וזאת לאור התרשמות שירות המבחן כי העורר הינו משתמש פעיל בסמים, החסר את הכלים הנדרשים להתמודד עם תהליך של גמילה. לעומת זאת, במסגרת התסקיר האחרון המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר במרכז טיפולי "יחד". עם זאת, קבע בית המשפט כי תסקיר זה, אותו תיאר כלקוני, אינו מתייחס לתסקירים הקודמים שנערכו בעניינו של העורר ואשר לא כללו המלצה דומה. לפיכך, מצא בית המשפט כי לא ניתן להצביע על המלצה ברורה ומפורשת מצד שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר במסגרת טיפולית לגמילה מסמים. בסיכומם של דברים, קבע בית המשפט כי לאור צירוף הנסיבות בעניינו של העורר – כמות הסמים הגדולה שנמצאה בביתו, עברו הפלילי המכביד הכולל מספר מאסרים בפועל ותסקירי שירות המבחן הנעדרים המלצה חד-משמעית לשחרורו – יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. מכאן הערר שלפניי.

3.

העורר טוען כי בית המשפט קמא שגה כאשר לא הורה על שחרורו לחלופת מעצר טיפולית לגמילה מסמים. זאת, בפרט על רקע העובדה כי בית המשפט הורה על עריכת מספר תסקירים בעניינו, כאשר באחרון בהם התקבלה המלצה חיובית. בא-כוחו של העורר הוסיף כי העורר הינו בן למשפחה קשת יום, הסובל מהתמכרות ממושכת לסמים אשר הובילה אותו לביצוע עבירות רבות ובגינה אף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. לטענתו, חודשיים עובר למעצרו פנה העורר מיוזמתו למוסד גמילה "יחד", עבר ראיון קבלה ונמצא מתאים לטיפול, אך לא השתלב במוסד בשל היעדר מקומות פנויים באותה תקופה. בא-כוח העורר הוסיף כי מדובר במוסד סגור, הכולל פיקוח צמוד, לרבות איזוק אלקטרוני במידת הצורך, וכי לאחר 3 חודשים יועבר העורר לקהילה טיפולית סגורה. עוד הדגיש, כי רכז המדריכים במרכז אף העיד בפני בית המשפט כי המוסד מוכן לקלוט את העורר אל שורותיו ולפקח עליו ואף התחייב לחתום על ערבות אישית ולפקח על העורר באופן צמוד. לאור זאת, ובהתאם להמלצת שירות המבחן בתסקיר העדכני שהוגש בעניינו, טען בא-כוח העורר כי יש להורות על שחרורו לחלופת המעצר המוצעת – שהייה במוסד הגמילה "יחד" בתנאי מעצר בית מלא ובפיקוח צמוד, לרבות איזוק אלקטרוני במידת הצורך. לשיטתו, יש בחלופת מעצר זו כדי להשיג את תכלית המעצר בעניינו בדרך פוגענית פחות ואשר עשויה לשקם את העורר.

4.

מנגד, טענה באת-כוח המשיבה כי נוכח עברו הפלילי של העורר ולאור העובדה כי ביצע את העבירה המיוחסת לו באישום זה חמישה חודשים בלבד לאחר ששוחרר ממאסר, נשקפת ממנו מסוכנות אשר אינה מאפשרת שחרורו לחלופת מעצר. לטענתה, בנסיבות העניין אף לא מתקיימים התנאים המצדיקים את שילובו בטיפול לגמילה בשלב זה של ההליך: ראשית, העורר לא השתלב בטיפול גמילה עובר למעצרו ואין די בכך שפנה למרכז הגמילה לפני ביצוע העבירה; ושנית, סיכויי הגמילה של העורר הינם נמוכים, הן לאור העובדה כי הינו מכור לסמים מגיל צעיר והן לאור זאת שלא סיים בהצלחה טיפולי גמילה קודמים. בנוסף, הדגישה באת-כוח המשיבה כי שני התסקירים הראשונים שנערכו בעניינו של העורר קבעו כי הוא אינו מתאים להשתלבות בטיפול גמילה בשלב זה ובנסיבות אלו, אין מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

5.

לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט קמא ובתסקירי שירות המבחן ולאחר ששקלתי את הטיעונים שהביאו בפניי הצדדים, מצאתי, כי דינו של הערר להידחות. במקרה דנן, אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר ועל המסוכנות הנשקפת מנאשם בעבירת סמים כגון זו המיוחסת לעורר. עם זאת, כידוע, בית המשפט נדרש לבחון את האפשרות לאיין מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר פוגענית פחות בחירותו של הנאשם בכל מקרה ומקרה (סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. כן ראו למשל: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.2005) וההפניות שם).

בענייננו, חלופת המעצר המבוקשת הינה במוסד טיפולי לגמילה מסמים. ככלל, לא יורה בית המשפט על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר לשם התחלת תהליך גמילה, שכן השלב המתאים לגמילה מסמים הינו בדרך כלל שלב ריצוי העונש (ראו למשל: בש"פ 9276/02 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.11.2002); בש"פ 3130/06 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.5.2006)). שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מסוג זה ייעשה במקרים חריגים בלבד, וזאת לאחר בחינה קפדנית של המסוכנות הנשקפת ממנו, של סיכויי הצלחת הטיפול בו ושל השאלה האם רצונו להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי (ראו למשל: בש"פ 225/99 חושינסקי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 140 (1999); בש"פ 10562/05 גבאי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 4.12.2005); בש"פ 6415/06 חנוכה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 9.8.2006))

בחינת תנאים אלו במקרה דנן מטה את הכף לטעמי לעבר דחיית הבקשה. ראשית, כאמור לעיל, העבירה המיוחסת לעורר מקימה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית המנויה בסעיף 21(א)(1)(ג(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בביתו של העורר נמצאו כמויות גדולות של סמים, מחולקים לחבילות ומפוזרים במקומות שונים בבית, באופן המעיד על כך שלא נועדו לשימושו האישי. בנסיבות אלו, נשקפת מן העורר מסוכנות לציבור הרחב המצדיקה את מעצרו (ראו למשל: בש"פ 6226/04 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.7.2004)). לכך, מצטרפת העובדה כי לחובתו של העורר הרשעות בעבירות רבות, כשבהן עבירות רכוש, אלימות ואף הפרת הוראה חוקית. עבר פלילי זה, יחד עם העובדה כי העורר ביצע את המעשים נשוא כתב האישום זמן קצר בלבד לאחר ששוחרר ממאסר, מקשה ליתן בו אמון כי יקיים תנאי שחרור עתידיים שייקבעו לו במסגרת חלופת מעצר. שנית, העורר מכור לסמים במשך שנים רבות ונסיונות קודמים שעשה לגמילה מסמים לא צלחו ועל כן מתעורר ספק באשר לסיכויי הצלחת ההליך בעת הזו. הדבר בא לידי ביטוי גם בתסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו של העורר ואשר מצביעים על ספק ביחס למידת מוכנותו להשתלבות בהליך הקשה העומד בפניו. כמו כן, מצביע תסקיר שירות המבחן הראשון שנערך בעניינו של העורר על כך שהלה נמצא במגמת התדרדרות והסיכון הנשקף ממנו עולה. אמנם, נראה כי רצונו של העורר להתחיל בטיפול הגמילה הינו רצון כן ואמיתי, כפי שעולה גם מהעובדה כי פנה ואף התקבל, לטיפול במסגרת מוסד הגמילה "ביחד". ואולם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר כאמור (ראו למשל: בש"פ 4068/03 אלחרר נ' מדינת ישראל , (לא פורסמה, 15.5.2003); בש"פ 8386/05 יבדייב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 14.9.2005)).

ערה אני לכך שתסקיר שירות המבחן האחרון שנערך בעניינו של העורר המליץ לשלבו במסגרת חלופת המעצר המוצעת. ואולם, כפי שהתרשם גם בית המשפט קמא, ההמלצה העולה מן התסקיר אינה חד-משמעית, שכן לצד האמירה כי שירות המבחן אינו רואה מניעה בשילובו של העורר בחלופת המעצר האמורה, חזר התסקיר על הספקות שהועלו בתסקירים הקודמים ביחס לסיכויי ההצלחה של הליך גמילה בשלב זה. דומה גם, כי התרשמותו החיובית של שירות המבחן היא יותר מהחלופה המוצעת ופחות מיכולתו ומוכנותו של העורר להשתלב בו. כמו כן, אין בתסקיר הסבר מניח את הדעת לפער בינו לבין התסקירים הקודמים, ובפרט ביחס לתסקיר השני אשר אף הוא בחן את חלופת המעצר המוצעת בענייננו. לעניין זה, יש תת משקל גם לכך שהתסקירים כולו נערכו כולם בפרק זמן קצר, כך שאין מדובר בשינוי עמדה של שירות המבחן עקב חלוף הזמן או שינוי נסיבות. אשר לטענת העורר בדבר הציפייה שנוצרה בקרבו עקב החלטותיו של בית המשפט על עריכת מספר תסקירים בעניינו, בית המשפט הדגיש לכל אורך ההליך כי אין בהחלטותיו בדבר עריכת תסקירים כדי להביע דעה באשר להחלטה על מעצרו של העורר ועל כן אין אני רואה כי נוצרה במקרה זה הסתמכות (ראו לעניין זה החלטתי מהעת האחרונה בבש"פ 621/08 סימונדייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.1.2008). מכל מקום, גם אם אמנם נוצרה ציפייה כזו אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק את שחרורו של העורר, שכן על בית המשפט לשקול את מכלול השיקולים הצריכים לעניין - קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירה והמסוכנות הנשקפת מן העורר. בענייננו, בחינת שיקולים אלו מטה את הכף, כאמור, לטובת הישארותו של העורר במעצר.

6.

אשר על כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים.