בש"פ 3418/10 נסים עוזרי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ח' כוחן) אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ע' דרויאן) לשחרר את העורר לחלופת מעצר למוסד גמילה מסמים.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית ונהיגה בזמן פסילה. על-פי עובדות כתב האישום, בעת שנהג העורר ברכבו החזיק בתוך קופסת פילם בכיס מעילו בסם מסוכן מסוג הירואין שלא לצריכה עצמית. כן החזיק בתוך גרב שהוסלקה תחת מכסה הפלסטיק של ידית ההילוכים ברכב 26 מנות של הירואין וכמות נוספת של קוקאין. כן נהג העורר ברכב לאחר שרישיונו נפסל והופקד.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה כנגד העורר בקשה למעצרו עד לתום ההליכים נגדו. בדיון שנערך ביום 24.2.10 הודה העורר בקיומן של ראיות לכאורה נגדו וכן בקיומה של עילת מעצר, אך ביקש להפנותו לקבלת תסקיר שירות מבחן. בית משפט השלום (כב' השופט ע' דרויאן) נעתר לבקשתו זו. התסקיר שהתקבל גרס כי העורר התמכר לסמים על רקע משבר אישי וכלכלי קשה, וכי הינו אדם ללא קווי אישיות עברייניים ובעל כוחות טובים החפץ בטיפול. לפיכך הומלץ לבחון אפשרות שילובו בקהילה טיפולית סגורה למכורים. בעקבות תסקיר זה איפשר בית משפט השלום לעורר לצאת לראיון ובדיקות בקהילה הטיפולית "הדרך". ביום 21.4.10 הוצג לבית המשפט אישור על קבלתו של העורר לקהילה. בית משפט השלום נתן את החלטתו כי יש להעביר את העורר לטיפול בקהילה ואסר על יציאתו של העורר מהקהילה אלא באישור ברור וכתוב של בית המשפט.

3.

על החלטת בית משפט השלום הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' כוחן) קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט הדגיש את ההלכה הקובעת כי מקומם של סוחרי סמים מאחורי סורג ובריח, וכי רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ייענה בית המשפט לבקשת גמילה במהלך הליכי מעצר. בית המשפט קבע כי כמות הסם שנתפסה ברשות העורר, סכום הכסף שנתפס ברשותו, יחד עם הודאתו כי הוא נהג לסחור בסמים, יש בהם כדי להצביע על מסוכנותו הגבוהה. לפיכך קבע בית המשפט כי העורר אינו נופל בגדר החריגים המצדיקים שחרור ממעצר לצורך טיפול גמילה מסמים.

מכאן הערר שבפני.

4.

בא-כוח העורר טוען כי מקרה זה נופל לגדר החריגים המצדיקים טיפול גמילה בהליך מעצר. מדובר באדם בן 55 ללא עבר פלילי, נורמטיבי בהתנהלותו, ניהל קריירה מליחה ומשפחה למופת. בשל משבר אישי וכלכלי סבל העורר מדיכאון והתדרדר לצריכת סמים קשים. הוא נעצר לראשונה בשנת 2006, ורק כעת הוגש נגדו כתב אישום, בנוסף על כתב האישום בתיק זה. העורר הראה רצון להיגמל ואף פנה לפסיכיאטר לשם כך וניסה להיגמל גם לבדו, אך לא צלח בשל העדר גמילה מסודרת ומקצועית. לטענת הסנגור בית המשפט המחוזי לא נתן כלל משקל להמלצותיו ותסקיריו של שירות המבחן בעניינו של העורר, ואף לא למכתב הפסיכיאטר שהוגש בעניינו. כל המסמכים מעידים כי העורר בעל כוחות ורצון אמיתי להיגמל מהסם.

5.

מנגד ציינה באת-כוח המדינה את ההלכה לפיה שחרור לגמילה נעשה בשלב העונש ולא בשלב המעצר, אלא במקרים חריגים. לטענתה המקרים החריגים אליהם כיוון בית המשפט לא חלים במקרה דנן, שכן העורר לא מצוי באמצעו של הליך גמילה אשר עלול להיפגע כתוצאה מהמעצר. מדובר על אדם שמואשם בהחזקת כמות גדולה של קוקאין ואשר מודה כי סחר בו, גם אם לא בהיקפים גדולים. היא ציינה כי מלבד תיק זה תלויים ועומדים כנגד העורר שני אישומים נוספים, האחד בשל החזקה לצריכה עצמית והשני בשל מכירת סם לשוטרת סמויה.

6.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחיית הערר. ההלכה קובעת כי השלב המתאים לתחילת הליך הגמילה הינו שלב ריצוי העונש ולא שלב המעצר. לפיכך, ככלל לא ישחרר בית המשפט נאשם להליך גמילה כחלופת מעצר. לכלל זה יש אמנם חריגים, אך אלו יוחלו רק " לאחר בחינה קפדנית של המסוכנות הנשקפת ממנו, של סיכויי הצלחת הטיפול בו ושל השאלה האם רצונו להתחיל בטיפול הינו רצון כן ואמיתי"

(בש"פ 893/08 דקא נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 24.2.08); בש"פ 6455/09 בוטה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 27.8.09); בש"פ 7145/09 חזן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 17.9.09)). במקרה דנן התרשמתי אמנם מרצונו הכן של העורר להיגמל מסמים, וישנו סיכוי כי גמילה מוצלחת אף תוציא את העורר מהמעגל העברייני אליו נשאב. עם זאת, נראה כי העורר מואשם מלבד תיק זה בשני אישומים נוספים, ובהם סחר בסמים, וכי הסתבכותו עם החוק עמוקה ומשמעותית, כאשר הוא מספר בעצמו על סחר עקבי ושיטתי, גם אם לא בכמויות מאוד גדולות. כמו כן, העורר מעיד על ניסיונותיו לגמילה מסם שלא צלחו, וביניהם ניסיונו אצל גורם פסיכיאטרי מקצועי שאף הוא לא צלח. במצב דברים זה סבורני כי אין מנוס מלהותיר את ההחלטה על שליחתו של העורר לגמילה לבית המשפט שידון ויגזור את דינו של העורר.

7.

אכן, ניתן למצוא החלטות במסגרתן נשלחו נאשמים בעבירות סמים לגמילה מסמים גם בהליכי המעצר. עם זאת, עדיין מקרים אלו הם החריגים, ובוודאי שכל מקרה נבחן לגופו. מקרה זה, על נסיבותיו כפי שפורטו, אינו מצדיק לטעמי את שליחתו של העורר לגמילה כבר בשלב זה.

הערר, אם כן, נדחה.