בש"פ 5733/12 עמנואל דוד נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (מפי כב' השופטת ר' לורך ), בתיק מ"ת 4700-07-12, מיום 3.7.2012, בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית המשפט השלום ברמלה (מפי כב' השופטת ע' יוסף-קוזין ), בתיק מ"ת 24004-04-12, מיום 1.7.2012, אשר הורה על שחרור המבקש למעצר בית במסגרת טיפולית, עד לתום ההליכים במשפט ו.

עובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש

2.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט השלום ברמלה, נטען, כי ביום 11.4.2012, בסמוך לשעה 21:15, ניסה המבקש להתפרץ לדירת משפחת אקצין (להלן: המתלוננים ) בעיר לוד (להלן: הדירה ). עוד נטען, כי המבקש נכנס לחצר הבית, טיפס על פרגולה, וניסה לשבור את תריס חלון חדר ההורים. כתוצאה ממעשיו אלה, נגרם נזק לחלון בדמות כיפוף דופן התריס. בהמשך ובאותן נסיבות, התגלה המבקש על-ידי עובר אורח, שזהותו אינה ידועה, ועל-ידי המתלוננים אשר שבו לביתם באותה העת, ואו אז קפץ המבקש מהפרגולה והחל להימלט, בעוד האחר והמתלוננים דולקים אחריו, ובהמשך נתפס על-ידי המשטרה. עם מעצרו, נמצא כי המבקש החזיק בכיס מכנסיו צבת ומברג.

3.

על יסוד עובדות כתב האישום, הואשם המבקש בעבירה של כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיפים 406(ב) ו- 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); בעבירה של החזקת מכשיר פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין; ובעבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים

4.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים בעניינו.

בבקשה נטען, כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, לרבות, זיהוי של המבקש על-ידי המתלוננים כמי שביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו; דו"חות פעולה של שוטרים אשר הגיעו למקום; וחוות דעת אודות כלי הפריצה שהיו ברשותו. עוד נטען, כי נגד המבקש, המכחיש את המיוחס לו, קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בהתקיים יסוד סביר לחשש שהמבקש יסכן את בטחון הציבור, לרבות רכושו. כמו כן, מתקיימת עילת מעצר נוספת בגין החשש להתחמקותו מהליכי שפיטה, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. לטענת המשיבה, עילות המעצר קמות נגד המבקש, הן נוכח המעשים המיוחסים לו והן לאור העובדה שלחובתו שתי הרשעות קודמות, וביניהן, הרשעה מיום 23.11.2009 בגין 12 תיקי חקירה שעיקרם עבירות של התפרצות לדירה, החזקת כלי פריצה וגניבה, שבעקבותיה ריצה המבקש עונש מאסר בפועל. כמו כן נטען, כי בעת שהשוטרים ניסו לעוצרו, ניסה המבקש להימלט מידיהם ואף ניסה למנוע מהם לאוזקו.

נוכח האמור, טענה המשיבה, כי יש להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הליכים קודמים

5.

ביום 19.4.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט השלום ברמלה, על-פיה, למרות קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של המבקש, והחשש כי נשקפת ממנו מסוכנות, יש מקום, עדיין, לקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, על מנת לבחון את האפשרות לשחרור המבקש לחלופת מעצר.

6.

ביום 20.5.2012, התקבל תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, ממנו עולה, כי רמת הסיכון הנשקף מהמבקש לביצוע עבירות רכוש נוספות, נותרה בעינה. שירות המבחן התרשם כי המבקש הינו אדם חלש, אימפולסיבי וחסר גבולות, המתקשה לתפקד באופן נורמטיבי, והוא מכור לאלכוהול. עוד צויין בתסקיר, כי על מנת לסייע למבקש בקשייו ולהפחית את רמת הסיכון הנשקף ממנו, נכון יהא לשלבו במסגרת קהילה טיפולית סגורה לגמילה מאלכוהול. יחד עם זאת, נמסר בתסקיר, כי מאחר שמבקש לא פנה לטיפול מאז ששוחרר ממאסרו הקודם, ומשום שהוא מטשטש את חומרת התמכרותו לאלכוהול, אין מקום להמליץ על שחרורו, לחלופה טיפולית כגון דא.

אשר לחלופת מעצר הבית שהוצעה, סבר שירות המבחן, כי נוכח הסיכון הטמון במבקש; התלות באלכוהול; חוסר הפנמתו את הגבולות הברורים שהוצבו לו בהרשעתו הקודמת; וקשייו להיענות לסמכות, הרי שבני משפחתו יתקשו לבסס חלופה, המסוגלת להפחית מרמת הסיכון הקיימת מהמבקש.

7.

ביום 31.5.2012,התקבל תסקיר מעצר משלים מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, בהתאם להחלטתו של בית המשפט השלום. שירות המבחן התרשם הפעם, כי חלה הגמשה משמעותית באופן בו המבקש משתף אחרים במצבו ובנכונותו להשתלב במסגרת טיפולית, וכי נכון יהא לנצל את הליך מעצרו לשם שילובו במסגרת טיפולית מתאימה. יחד עם זאת, ציין שירות המבחן, כי הוא מתקשה להעריך את יכולתו של המבקש להתמודד עם האינטנסיביות הטיפולית והרגשית, הנדרשת לכך, ועם הצורך בהשקעה נפשית משמעותית, עקבית ולאורך זמן. ועל כן, המליץ שירות המבחן, להפנות את המבקש לראיון קבלה בקהילה הטיפולית " אילנות ", לשם קבלת הערכה של גורמי טיפול נוספים, באשר להתאמתו וסיכויי הצלחתו של המבקש.

8.

ביום 6.6.2012, נענה בית המשפט השלום ברמלה להמלצתו של שירות המבחן, והתיר למבקש לצאת ממעצרו למטרת ראיון קבלה בקהילה הטיפולית " אילנות ", תחת ליווי ופיקוח, והפקדת ערבויות. כמו כן הורה בית המשפט לשירות המבחן לערוך תסקיר משלים בעניינו של המבקש, לאחר ראיון הקבלה.

9.

ביום 19.6.2012, התקבל תסקיר מעצר משלים מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, המבוסס על שיחה עם רכזת הקבלה בקהילה הטיפולית. מהתסקיר עולה, כי המבקש עבר את שלב ראיון הקבלה בהצלחה ונמצא מתאים למסגרת הקהילה הטיפולית. ולפיכך, המליץ שירות המבחן, כי המבקש יופנה לטיפול בקהילה, במעון סגור, בכפוף לתנאי המסגרת הטיפולית, תחת פיקוח שירות המבחן למשך 6 חודשים.

10.

ביום 27.6.2012, התקבל תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן, בהתאם להחלטת בית המשפט השלום. שירות המבחן התרשם כי לאור חלוף הזמן; שהייתו הממושכת של המבקש בבית המעצר; מעורבותם המשמעותית של בני משפחתו; והתאמתו למסגרת הטיפולית המדוברת, הרי שיש לאפשר למבקש להשתלב בתהליך הטיפולי במסגרת זו.

11.

ביום 1.7.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט השלום ברמלה בעניינו של המבקש. בית המשפט קבע כי בנסיבות המקרה דנן, יש לחרוג מהכלל שנקבע בבש"פ 1981/11 סויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2011) (להלן: הלכת סויסה ), הקובע כי העיתוי הראוי לטיפול גמילתי הוא בשלב שלאחר גזר הדין, ולאפשר למבקש להתחיל בהליך גמילה בחלופת מעצר טיפולית-שיקומית, חלף השארתו במעצר ללא טיפול. בית המשפט עמד על המלצותיו של שירות המבחן, ועל כך שהמבקש נתון במעצר במסגרת ההליך הנוכחי, מזה כחודשיים וחצי. עוד נקבע, כי המבקש ביצע את כל שנדרש ממנו לצורך קבלתו לקהילה הטיפולית, וכי הדבר מצביע על רצונו להיקלט בה. בית משפט שלום סבר כי, בנסיבות העניין, קיימים סיכויים טובים להצלחת הליך הגמילה, וכי יש בו כדי לנטרל את מסוכנותו של המבקש, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

לאור האמור, קבע בית המשפט, כי יש לשחרר את המבקש ממעצרו לקהילה הטיפולית, שם ישהה בתנאי מעצר בית מלא, ובכפוף לתנאי המסגרת הטיפולית.

12.

המשיבה ערערה על ההחלטה הנ"ל בפני בית המשפט המחוזי מרכז, וטענה כי שגה בית משפט השלום עת שהורה על שחרור המבקש לקהילה טיפולית, במסגרת הליך מעצר. נטען על-ידי המשיבה כי אין בנסיבותיו של מקרה זה כדי להצדיק חריגה מהכלל שהושרש בהלכת סויסה ובפסיקה שלאחריה, לפיו, השלב הנכון להפניה לטיפול של גמילה מסמים או אלכוהול הוא שלב גזר הדין. בין היתר נטען, כי המבקש לא החל בהליך הגמילה עובר למעצרו; כי סיכויי הצלחתו אינם ברורים, לאור האמור בתסקירי המבחן אודותיו; כי המבקש לא מינף את היותו במאסר או במעצר קודמים כדי להירתם להליך גמילה כלשהו; וכי אין בחלופת המעצר בקהילה הטיפולית, כדי לאיין את מסוכנותו של המבקש, בהינתן העובדה שהוא ביצע את המיוחס לו בהיותו אסיר ברישיון, ושעה שעומדים ותלויים נגדו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה.

עוד טענה המשיבה, כי בית המשפט השלום שגה, משנתן משקל בכורה לנסיבותיו האישיות של המבקש, ולא נתן את המשקל הראוי לחומרת העבירות המיוחסות לו; לעברו הפלילי; למסוכנותו הרבה; לכך שלא ניתן ליתן בו אמון; ולאינטרס הציבורי המחייב את המשך מעצרו.

לאור האמור, נטען על-ידי המשיבה, כי יש להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

13.

ביום 3.7.2012, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בעניינו של המבקש. בית המשפט סקר את הרקע וההליכים שקדמו למתן ההחלטה, וקבע כי יישום הלכת סויסה בדבר שחרור נאשם לחלופת מעצר טיפולית, מוביל למסקנה כי אין מנוס מהמשך מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים במשפטו. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין חולק על כי המבקש לא החל בהליך גמילה לפני שביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו, וכן, גם לא בתקופת מאסרו, ולאחריה, בהיותו אסיר ברישיון. כמו כן נקבע, כי אין בעובדה שהמבקש נמצא מתאים להשתלב בקהילה הטיפולית, והוא בעל מוטיבציה לכך, כדי ללמד על פוטנציאל גבוה של הצלחה בהליך הגמילה. זאת, במיוחד כאשר מתסקירי שירות המבחן לא עולה המלצה חד משמעית, לפיה מדובר במי שכוחותיו מספיקים, כדי לעמוד בהליך קשה זה.

בית המשפט עמד על כך שהמעשים המיוחסים למבקש מלמדים על רמת מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו, וקבע, כי אין להתעלם מכך שהמבקש הפר את האמון שניתן בו, בכך שביצע, לכאורה, עבירה בעלת אופי דומה לעבירות שבגינן ריצה עונש מאסר בפועל, וזאת זמן קצר לאחר שחרורו.

לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי דין הערר להתקבל, ויש לעצור את המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

הבקשה

14.

בבקשת הרשות לערור שהגיש המבקש, טוען בא כוחו, עו"ד זהר משה, כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות מתן רשות לערור, ולהלן עיקריהן: ראשית, נטען, כי יש ליתן רשות לערור, היות שבמקרה דנן קיימות החלטות סותרות בין שתי ערכאות, אשר דנו באותו עניין, והגיעו למסקנות שונות. שנית, טוען בא כוח המבקש, כי אין להתעלם מהעובדה כי המבקש עורר כעת לראשונה, שכן הערר הראשון בהליך זה הוגש על-ידי המשיבה. שלישית, נטען, כי הפער בין החלטות בתי המשפט הקודמים הינו משמעותי, היות שמדובר בהחלטה על מעצרו של המבקש חלף שחרורו לחלופה טיפולית, בתנאים מגבילים. רביעית, טוען בא כוח המבקש, כי יש להגמיש את התנאים לצורך מתן רשות לערור, מקום בו בית המשפט סוטה מהמלצה חיובית של שירות המבחן, ובייחוד כאשר ערכאה אחת נוטה לאמץ את תסקיר המבחן באופן גורף, וערכאה שנייה דוחה אותו. חמישית, נטען, כי מדובר בהחלטה קריטית ובלתי הפיכה, הן מבחינת המבקש והן מבחינת האינטרס הציבורי, נוכח הצורך בשילובו של המבקש במסגרת שיקומית-טיפולית.

עוד טוען בא כוח המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי, עת שסבר כי המבקש אינו עומד בקריטריונים להליך טיפולי לצורך גמילה. עוד נטען, כי המבקש עומד בשניים מהתנאים שנקבעו בהלכת סויסה. אשר לתנאי הראשון, טוען בא כוח המבקש, כי פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה, בהינתן העובדה שהמבקש נמצא מתאים על-ידי הגורמים המוסמכים בקהילה הטיפולית, וכן לאור המלצתו של שירות המבחן לשחררו למסגרת טיפולית זו. אשר לתנאי הנוסף בו עומד המבקש, נטען, כי בשילובו של המבקש בהליך הגמילה יש כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת ממנו, וזאת, בעיקר כאשר שירות המבחן שב והדגיש בתסקיריו כי שחרור לקהילה טיפולית סגורה יכול להשיג הפחתה משמעותית ברמת הסיכון של המבקש. כמו כן, נטען, כי עברו הפלילי של המבקש אינו מכביד עד כי יש בו כדי לשלול אפשרות טיפולית בעניינו, וכי אין להתעלם מהצפייה שנוצרה בליבו של המבקש, עת שנמצא מתאים לקהילה הטיפולית, ומשעשה את כל ההכנות לקליטה במסגרת זו.

לאור האמור, סבור בא כוח המבקש, כי יש להחזיר על כנה את החלטתו של בית המשפט השלום, ולהורות על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, בקהילה הטיפולית.

15.

ביום 7.8.2012, הוגשה תגובת המשיבה לבקשה למתן רשות לערור, בהמשך להחלטת בית משפט זה מיום 25.7.2012. בתגובתה של המשיבה נטען, כי לא הונחה תשתית המצדיקה מתן רשות לערור בפני ערכאה שלישית. עוד נטען, כי בקשתו של המבקש אינה חורגת מעניינו הפרטי, ואינה מצדיקה סטייה מן הכלל. לגופו של עניין, נטען, כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן את הקריטריונים, העולים מהלכת סויסה, שרק בהתקיימם ראוי להורות על טיפול גמילה בשלב המעצר, וקבע כי מקרה זה אינו נופל לגדרם. זאת, לאור המעשים המיוחסים למבקש; הרשעותיו הקודמות בעבירות זהות; סמיכות הזמנים בין שחרור המבקש ממאסרו לבין ביצוע המעשים המיוחסים לו בהליך זה; והעדר הערכה חד משמעית של שירות המבחן אודות יכולתו של המבקש להתמודד עם הנדרש במסגרת טיפולית. אשר לטענת הצפייה או ההסתמכות, אותה העלה בא כוח המבקש, נטען, כי אין בכוחה של צפייה סובייקטיבית כדי להשפיע על החלטתו של בית המשפט.

לאור האמור, נטען על-ידי המשיבה, כי יש לדחות את בקשת המבקש למתן רשות לערור.

16.

ביום 9.8.2012, הוגשה בקשת בא כוח המבקש להשיב לתגובת המשיבה. כפי שנעשה לעיתים קרובות צורפה לבקשה תשובת המבקש, למרות הערותיו של בית משפט זה, לפיה הבקשה לרשות לערור חורגת מעניינו הפרטי של המבקש, כיוון שיש לה השלכה ממשית ומעשית על עניינם של נאשמים רבים אחרים במצבו. כמו כן נטען, כי המבקש מופלה לרעה, בהשוואה לנאשמים רבים אחרים, בעלי עבר פלילי דומה וחמור יותר, אשר יוחסו להם בעבירות חמורות עשרות מונים יותר, ושוחררו לחלופת מעצר בקהילה טיפולית. עוד טוען בא כוח המבקש, כי עילת המעצר בעניינו של המבקש נובעת אך מעברו הפלילי ולא מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אשר אינה מקימה כל עילת מעצר נגדו. על כן, לדידו, יש ליתן משנה תוקף להמלצות שירות המבחן ולחלופה הטיפולית המוצעת, אשר יש בה כדי להשיג את תכלית המעצר, ויש להעדיפה על-פני מיצוי הדין.

מתן רשות בבקשה

17.

לאחר עיון בחומר שהונח לפניי, מצאתי לנכון ליתן למבקש רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לגופו של עניין, והחלטתי לדון בבקשתו כבערר עצמו.

18.

ביום 6.9.2012, דנתי בעררו של המבקש ושמעתי את טיעוני הצדדים. במוקד

הדיון עמדה שאלת יישומה של הלכת סויסה במקום בו מתבקש שחרורו של נאשם, הנתון במעצר, לחלופת מעצר טיפולית-שיקומית, כאשר הוא נמצא מתאים למסגרת זו. בא כוח המבקש חזר על טענותיו, והוסיף כי נכונותה של הקהילה הטיפולית לקבל את המבקש לשורותיה, בעינה עומדת, וכי פנייתו של המבקש ליחידה לשיקום האסיר של עיריית לוד, ביום 31.2.2012, עוד טרם מעצרו, מלמדת על רצונו להשתקם.

מנגד, טען בא כוח המשיבה, עו"ד דותן רוסו, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיישמת נכונה את הלכת סויסה, בשים לב לעברו הפלילי של המבקש; העדר גילוי נכונות קודמת להשתקם; נוכח העובדה כי הוא ביצע את המיוחס לו בהיותו אסיר ברישיון; וכן משום שמדובר בהליך משפטי קצר למדיי.

דיון והכרעה

19.

נפנה עתה לדון בערר. נקודת המוצא לדיוננו הינה כי בית המשפט יצווה על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתקיים שלושה אלה: קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו; קיומה של עילת מעצר בעניינו; והעדר חלופת מעצר הולמת.

20.

במקרה דנן, נדון

עניינו של המבקש בפני

שתי ערכאות

שיפוטיות,

אשר ראו עין בעין באשר להתקיימותם של שניים מן התנאים המפורטים לעיל, ונחלקו בשאלת קיומו של התנאי השלישי. מחד גיסא, האיזון שערכה הערכאה הדיונית הוביל לידי מסקנה כי יש לשחרר את המבקש לחלופה הטיפולית המוצעת, ואילו מאידך גיסא, ערכאת הערעור מצאה כי אין בחלופה זו כדי להגשים את תכלית המעצר. לשם הכרעה במחלוקת זו, נזכיר תחילה כי מצוות המחוקק היא, כי בעת שמתקיימת עילת מעצר יש לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית, שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה יותר (סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים). כמו כן נקבע, כי שחרור לחלופת מעצר וטיב החלופה, נגזרים מעוצמתן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם וכן ממעמדה ועוצמתה של עילת המעצר בעניינו (ראו, לעניין זה, בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2011); בש"פ 5900/12 אבו גאליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.8.2012)).

21.

עיון בחומר שלפניי, מלמד כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל ראייתי המקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו של המבקש מעבר לספק סביר. כך, למשל, עומדות לחובת המבקש הודעותיהם של המתלוננים ובכלל זאת, זיהויו של המבקש כמי שביצע, לכאורה, את העבירות המיוחסות לו, וכן דו"חות פעולה של שוטרים אשר הגיעו למקום.

אין גם ספק בדבר קיומה של עילת מעצר, כפי שקבעו בתי המשפט הקודמים. זאת, הן נוכח התרשמותו של שירות המבחן באשר לסיכון הנשקף מהמבקש לביצוע עבירות רכוש נוספות, והן בהינתן העובדה שהוא ביצע את המיוחס לו בהיותו אסיר ברישיון, וכאשר עומדים ותלויים כנגדו שני מאסרים מותנים, ברי הפעלה . על כן, ניתן לקבוע כי התשתית הראייתית הלכאורית ועילת המעצר נגד המבקש, עומדות על קרקע מוצקה, וכי יש בכך כדי להשליך על השאלה, האם המסגרת החילופית המוצעת הולמת היא. בשאלה זו נדון כעת, לאורה של הלכת סויסה.

22.

בהלכת סויסה ובתקדימים אחרים, נקבע כי

העיתוי הראוי לגמילה מסמים או מאלכוהול הוא בשלב שלאחר מתן גזר הדין, היינו במהלך ריצוי העונש ולא בשלב המעצר, אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות. נסיבות אלו עשויות להתקיים, כאשר הנאשם עומד בשניים, לפחות, מהתנאים המצטברים הבאים: כאשר הוא החל בתהליך גמילה, עוד טרם שביצע את העבירה שבגינה נעצר; כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה; וכאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. (הלכת סויסה, פסקאות 7, 8 והאסמכתאות שם. וראו גם, בש"פ 3137/08 גרנובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2008); בש"פ 3418/10 עוזרי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 9.5.2010) ).

23.

אשר לתנאי הראשון, ספק בעיניי אם המבקש הביע במעשיו רצון כן ואמין להתחיל בהליך של גמילה וטיפול עוד לפני מעצר בבקשה זו, או שמא יותר מאשר הוא מבקש להיגמל מהשימוש באלכוהול, הוא מעוניין להשתחרר מהמעצר, ולו רק למוסד טיפולי. שכן, מחד גיסא, בא כוח המבקש הציג, לראשונה בדיון שנערך לפניי, מסמך המאשר כי המבקש עמד בקשר עם היחידה לשיקום האסיר בעיריית לוד במהלך השנה האחרונה, אליה פנה לשם קבלת סיוע וטיפול. ומאידך גיסא, בתי המשפט הקודמים הסתמכו על תסקירו הראשון של המבקש, מיום 20.5.2012, המלמד כי הוא לא פנה לטיפול, מאז שחרורו מהמאסר. סבורני כי אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן אף אם עומד המבקש בתנאי זה, הרי שאין בכך כדי להועיל לו, מאחר שאין מתקיימים בעניינו, יתר התנאים הנדרשים, כפי שיובהר בהמשך.

24.

אשר לתנאי השני, סבורני כי

אין כל אינדיקציה לכך ש פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה של המבקש, הוא בעל הסתברות גבוהה . ניכר כי המלצתו של שירות המבחן בדבר שילוב המבקש בקהילה הטיפולית, המבוססת על הערכותיהם של גורמי הטיפול בקהילה, אינה חד משמעית, ואין בה כדי ללמד על סיכויי הצלחה גבוהים של הליך הגמילה. יתרה מכך, בתסקירו של שירות המבחן, מיום 31.5.2012, אף צויין כי יש קושי להעריך את יכולתו של המבקש להתמודד עם האינטנסיביות הטיפולית ועם הצורך בהשקעה נפשית משמעותית, עקבית ולאורך זמן. מן הראוי להוסיף, בהקשר זה, כי גם המלצה חיובית של שירות המבחן, שיש בה כדי ליצור ציפייה בקרבו של הנאשם, אינה מחייבת את בית המשפט

(ראו, לעניין זה, בש"פ 2278/08 קרייבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2008) ; בש"פ 6982/10 ארביב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 6.10.2010) ).

לפיכך, הנני סבור כי המבקש אינו עומד בתנאי השני.

25.

אשר לקיומו של התנאי השלישי, סבור אני כי, בהעדר אינדיקציה ברורה באשר לסיכויי הצלחתו של המבקש במסגרת הטיפולית, ולאור קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ועילת המעצר מוצקה, הרי שלא ניתן לומר כי יש בחלופה המוצעת כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהמבקש לכלל הציבור. זאת, לנוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש; העובדה שהוא ביצע, לכאורה, את המיוחס לו בהיותו אסיר ברישיון, כאשר עומדים ותלויים נגדו שני מאסרים מותנים ברי הפעלה ; בשים לב לשלב המתקדם בו נמצא התיק העיקרי והזמן הקצר יחסית שנותר עד לסיומו; ובהינתן העובדה שמוסד הגמילה רחוק מלהיות חלופה הולמת.

26.

סיכומו של דבר, דין הערר להידחות

והמבקש ימצא במעצר עד לתום ההליכים במשפטו.