בש"פ 8679/12 אמיר חורי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד' פיש ), מתאריך 30.10.2012, בתיק עמ"ת 10979-10-12, בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית-משפט השלום בעכו (כב' השופט י' בכר ), מתאריך 9.10.2012, בתיק מ"ת 40628-07-12, שהורתה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

עובדות כתב האישום

2.

מכתב האישום, שעותקו צורף לבקשה שבפניי, עולה כי בתחילת שנת 2009 הוגש כנגד המבקש כתב-אישום המייחס לו עבירות של: קשירת קשר לפשע, התחזות כאדם אחר, זיוף בנסיות מחמירות, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט.

נטען, כי המבקש ואדם אחר שעימו היה בקשרי חברות, קשרו קשר למכור במרמה חלקות קרקע של אדם אחר, ללא ידיעתו וללא הסכמתו. בהסתמך על מסמכים מזויפים ותוך התחזות לאדם הזכאי לבצע פעולות במקרקעין, קיבלו המבקש וחברו, במרמה, סך של 262,000 דולר וכן 232,000 ₪. עוד נטען, כי משנודע למבקש שנפתחה חקירה בעניינו, הוא נמנע מלהגיע לחקירת המשטרה אליה הוזמן וניסה לתאם גרסאות עם שותפו.

3.

עם הגשת כתב האישום נגד המבקש (בשנת 2009), בגין המעשים המיוחסים לו באישומים המתוארים לעיל, הגישה המשיבה בקשה למתן צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש. בית-משפט השלום הנכבד בעכו נעתר לבקשה והורה, בנוכחות המבקש, על עיכוב יציאתו מהארץ עד להפקדת ערובה. בהתאם להחלטה זו, הפקיד המבקש את דרכונו במשרדי הפרקליטות, אולם נמנע מהפקדת הערובה הנדרשת. בהמשך, פנה המבקש ללשכת האוכלוסין ולאחר שהצהיר, בכזב, כי דרכונו אבד, קיבל במרמה דרכון חדש – בעזרתו יצא, בחודש מרץ 2009, את גבולות ישראל, בניגוד לצו בית-המשפט ולא התייצב להמשך משפטו. לפיכך, בתאריך 25.11.2009 בוטל כתב-האישום נגדו, וחודש רק לאחרונה לאחר מעצרו של המבקש בחו"ל וחזרתו ארצה, כפי שיתואר להלן.

הליכי המעצר והחלטות הערכאות הקודמות

4.

מהחומר המצורף לבקשה שבפניי עולה, כי בתאריך 2.3.2012 נעצר המבקש, על-ידי האינטרפול, לפי בקשת מדינת ישראל, לאחר שאותר בקנדה. בתאריך 19.7.2012, לאחר שהחלו הליכים להסגרתו לישראל, שב המבקש לארץ, ככל הנראה בהסכמתו, כשהוא מלווה בשוטרי משטרת ישראל, ונעצר. ביום 22.7.2012 הוגש כנגד המבקש כתב אישום מחודש בגין המעשים המתוארים לעיל, כאשר אל האישומים שנכללו בכתב האישום המקורי (משנת 2009 – שבוטל) נוסף אישום שלישי המייחס למבקש – בנוסף לעבירות הנזכרות לעיל – גם עבירה של הפרת הוראה חוקית.

5.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום המחודש, בתאריך 22.7.2012, הוגשה לבית-המשפט השלום בעכו בקשה למעצר המבקש עד תום ההליכים נגדו, לפי סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ). בבקשה נטען כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למבקש ובהן, בין היתר: הודאת המבקש, הודעות של אחרים הקושרות את המבקש לביצוע העבירות המיוחסות לו ולסכום הכסף שהתקבל במרמה והודאת שותפו של המבקש בחקירתו במשטרה ובבית-המשפט. כמו-כן, טענה המאשימה שקיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של המבקש יביא להתחמקותו מהליכי שפיטה, כי לנוכח העובדות המתוארות באישום השלישי לא ניתן לתת אמון במבקש שיתייצב להמשך משפטו וכי לנוכח העובדה שעל שותפו של המבקש הוטל עונש של 24 חודשי מאסר בפועל מתחזק החשש כי המבקש יבקש להימלט שוב מהדין. לפיכך, טענה המאשימה כי מתקיימת עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים . כמו-כן טענה המאשימה כי לחובת המבקש הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות רכוש, מרמה ותקיפת שוטר ולא ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך אחרת.

6.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בית-משפט השלום (כב' השופט י' בכר ), בתאריך 25.7.2012, בהחלטה מפורטת, כי קיימות ראיות למכביר המוכיחות, לכאורה, את אשמתו של המבקש וקושרות אותו באופן מפורש לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום - ובראשן הודאת המבקש בחקירתו במשטרה. עוד קבע בית-המשפט השלום הנכבד, כי לנוכח התנהלות המבקש קיים יסוד סביר לחשש כי לאחר הגשת כתב האישום החדש ינסה המבקש להימלט שוב מגבולות הארץ. חיזוק לכך מצא בית-משפט השלום הנכבד גם בעובדה שעל שותפו של המבקש הוטל עונש של 24 חודשי מאסר בפועל ועונש זה עלול להטיל מורא על המבקש. בנסיבות העניין ובהתחשב בהתנהלות המבקש – אשר הפר בעבר את האמון שניתן בו וברח מהארץ בתחבולה – קבע בית-המשפט השלום הנכבד כי לא ניתן לתת בו אמון, וכי לא נראה שניתן להשיג לגביו את מטרות המעצר בדרך אחרת.

7.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית-המשפט המחוזי בחיפה, שנדון בפני סגן הנשיאה, כב' השופט י' אלרון . בהחלטתו מתאריך 28.8.2012 קבע כב' השופט אלרון

כי אין כל דופי בקביעותיו של בית-המשפט השלום הנכבד, אשר בחן אחת לאחת את כל מה שנדרש לצורך הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בתוך-כך, קבע כב' השופט אלרון , כי התנהלותו של המבקש, כעולה מהמיוחס לו בכתב האישום ומהראיות הלכאוריות, ובין היתר יציאתו מגבולות המדינה בניגוד לצו בית המשפט לאחר הגשת כתב האישום המקורי בתחילת שנת 2009 – יש בה כדי להצביע על חשש ממשי להימלטות מן הדין ומשכך יש לנהוג במבקש משנה זהירות ולהורות בעקרון על מעצרו עד לתום ההליכים נגדו. יחד עם זאת, קבע כב' השופט אלרון

כי יש ממש בהשגות בא-כוח העורר [המבקש דכאן – ח"מ ], כי בית-המשפט קמא לא בחן את חלופת המעצר שהוצעה – לשחרר את המבקש לבית-הוריו בפיקוח בני משפחתו – ועל-כן הורה על החזרת הדיון בסוגית חלופת המעצר לגופה לבית-המשפט השלום, לאחר הכנת תסקיר מעצר.

8.

ביום 24.09.2012 הגיש שירות-המבחן תסקיר מעצר בעניינו של המבקש לבית-המשפט השלום הנכבד בעכו, שהיה שלילי בעיקרו.

9.

לאחר ששמע את טענות הצדדים והתרשם מהמפקחים שהוצעו – אשר נחקרו בפניו – קבע בית-משפט השלום הנכבד בעכו, בתאריך 9.10.2012, כי לנוכח המלצתו השלילית של שירות המבחן ומשנמצא המבקש כמי שלא ניתן לתת בו אמון במסגרת של חלופת מעצר – אין מנוס מלהורות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת למרות שהמפקחים המוצעים נמצאו על-ידי שירות המבחן כאנשים אחראיים ורציניים.

10.

על החלטת בית-המשפט השלום מתאריך 25.7.2012, הגיש המבקש ערר שנדון בתאריך 15.10.2012 בפני בית-המשפט המחוזי בעכו (כב' השופט ד' פיש ). לאחר ששמע את טענות הצדדים הורה בית-המשפט המחוזי הנכבד

לשירות המבחן – תוך שהוא מבהיר כי איננו מביע עמדה כזו או אחרת לגוף הדברים – למסור תסקיר משלים ולהבהיר בגדרו אם שלילת החלופה התייחסה לעילה של חשש להמלטות מהדין, או לעילת המסוכנות.

11.

בתסקיר המשלים שהוגש לבית-המשפט המחוזי הנכבד בעכו בתאריך 22.10.2012, הבהיר שירות המבחן, כי להתרשמותו, קיימת רמת סיכון גבוהה הן להישנות מעשים פליליים דומים מצד המבקש והן להימלטותו מפני הדין. שתי המסקנות התבססו על התרשמות שירות המבחן כי המבקש אינו מפנים את החומרה שבמעשיו, מתקשה להכיר בבעיותיו ונוקט בגישה מניפולטיבית. בעקבות כך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי במקרה דנן – על בסיס הבריחה הקודמת ומאחר שמהתסקיר המשלים עולה בצורה חד משמעית כי לדעת שירות המבחן מתקיים סיכון משמעותי להימלטות – אין בקיומו של צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש כדי לאיין את החשש מפני הימלטותו. כמו-כן, קבע בית-המשפט המחוזי הנכבד, כי התסקיר המשלים אינו לוקה בפגם כלשהו המצדיק סטייה מההמלצה השלילית הכלולה בו.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי.

תמצית טענות המבקש

12.

בבקשת הרשות לערור, טוען המבקש, בתמצית, כי לפי הדין והפסיקה לא די בחשש מפני הימלטות המבקש מן הדין כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. עוד טוען המבקש, כי בית-המשפט השלום, ובעקבותיו גם בית המשפט המחוזי (כב' השופט ד' פיש ), סטו מהחלטת בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיאה כב' השופט י' אלרון ), אשר החזיר את התיק לבית-המשפט קמא על-מנת לבחון חלופת מעצר. לטענת בא-כוח המבקש "אם באמת סבר בית המשפט המחוזי בערר הראשון כי אין חלופה שבכוחה לאיין את החשש להמלטות, לא היה מורה על החזרת התיק לשם בחינת חלופת מעצר". לשיטת המבקש: "סטיית הערכאה הדיונית וערכאת הערר בערר השני מהחלטת ערכאת הערעור בערר הראשון מצדיקה בנסיבות העניין מתן רשות ערר שני".

בשולי בקשתו טוען בא-כוח המבקש כי יש לתת את הדעת לעובדה שהמבקש נתון למעשה במעצר מאז יום 2.3.12 (חלק ארי מהתקופה, בחו"ל – במסגרת הליכי ההסגרה), והגם שבהתאם להוראת סעיף 61 ל חוק המעצרים מניין תשעת החודשים למעצר עד תום ההליכים חל מיום הגשת כתב-האישום, היה על בית-המשפט המחוזי להתחשב גם באורך התקופה שבה היה נתון המבקש במעצר בשל תהליך ההסגרה.

דיון והכרעה

13.

לאחר עיון בבקשה ובחומר שצרף לה המבקש, הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערר – להידחות מכוח הסמכות הנתונה לי על-פי סעיף 53(א1)(2) ל חוק המעצרים , אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

להלן אפרט בקצרה את הנימוקים להכרעתי.

14.

כידוע, כיום נדרשת קבלת רשות על מנת להגיש ערר על החלטת בית משפט מחוזי בערר שהוגש על החלטות בהליכי מעצר בבית משפט השלום. המבחנים למתן רשות לערור לפי סעיף 53(א1) ל חוק המעצרים דורשים, על דרך הכלל, כי תימצא שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך. יחד עם זאת, לעיתים רחוקות תוכל להינתן רשות לערור גם כאשר מתקיימות נסיבות פרטניות חריגות ומיוחדות המצדיקות זאת. נסיבות שכאלה עשויות להתקיים במקרים שבהם סבור שופט של בית משפט זה, כי החלטת בית המשפט המחוזי פוגעת בזכויות הנאשם מעבר למידה הדרושה, או מנגד – במקרים שבהם נראה כי החלטת בית המשפט המחוזי לא ייחסה את המשקל הראוי לביטחון הציבור (ראו למשל החלטתי ב-בש"פ 6301/12 ציון בטש נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 4.10.2012); וכן: בש"פ 4533/12 גבן נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 20.6.2012); בש"פ 2173/12 אל גניני נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 22.3.2012); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 17.4.2011)).

15.

טענות המבקש לפניי קשורות בצורה הדוקה ביותר לעניינו הפרטני של המבקש, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות לערור בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקת בית משפט זה. בסופו של יום, שתי ערכאות נתנו דעתן לעניין האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, וקבעו – בין היתר לאור הימלטותו הקודמת של המבקש מאימת הדין, לנוכח המלצתו השלילית של שירות המבחן (בשני תסקירי מעצר), ולאחר התרשמות בלתי אמצעית (של בית-משפט השלום) מהמפקחים שהוצעו – כי לא ניתן לאיין את החשש הממשי מפני הימלטותו של המבקש באמצעות חלופת-מעצר. לא מצאתי כי על בית-משפט זה להידרש לבחינת חלופת-מעצר בעניינו הפרטני של המבקש פעם נוספת.

ודוק: להחלטת בית-המשפט המחוזי אין "השלכות רוחב" מעבר לנסיבות המקרה הקונקרטי, המצדיקות התערבות בה (ראו החלטתי ב-בש"פ 4029/11 סבג נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.5.2011)) . בניגוד לטענת בא-כוח המבקש – שתי הערכאות שדנו בעניינו של המבקש לא קבעו א-פריורית, כי כאשר קיים חשש לבריחה מן הארץ, אין חלופה שבכוחה לאיין, או לנטרל, אותו חשש (כטענת המבקש), אלא מצאו, כי בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון אין מנוס מלהורות על מעצרו של המבקש.

16.

זאת ועוד – לא מצאתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי הנכבד טעות המצדיקה את התערבות בית-משפט נכבד זה. כבר נפסק, כי שחרור לחלופת מעצר וטיב החלופה, נגזרים מעוצמתן של הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם וכן ממעמדה ומעוצמתה של עילת המעצר בעניינו (ראו, למשל: בש"פ 5733/12 דוד נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 9.9.2012); בש"פ 5564/11 פלוני נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 8.8.2011); בש"פ 5900/12 אבו גאליה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 13.8.2012)). עיון בחומר שלפניי מלמד כי ברשות המשיבה ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל המקים סיכוי סביר לביסוס אשמתו של המבקש. אין גם, לדעתי, ספק בדבר קיומה של עילת מעצר - כפי שקבעו בתי המשפט הקודמים שנדרשו לעניין. בכך שונה ענייננו מ-בש"פ 9991/03 בראשי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 17.11.2003), אליו מפנה המבקש. באותו עניין קבע כב' השופט י' טירקל

כי באין ראיות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים – אזי, לא די בחשש להמלטות מן הדין כדי להגביל אדם בתנועותיו בתוך המדינה בדרך של "מעצר בית".

כשלעצמי, אני סבור כי על דרך הכלל, אכן קשה לתת אמון במי שהפר בעבר את האמון שניתן בו ונמלט מן הארץ בתחבולה כדי להתחמק מאימת הדין, שהרי מי שכשל ברותחין נזהרים עמו גם בצוננין – ראו, למשל, דברי כב' השופט י' גולדברג

ב-בש"פ 626/98 מדינת ישראל נ' חיים נגר

( פורסם בנבו, 5.2.98 [להלן – עניין נגר ]), אליו מפנה בא-כוח המבקש. יוער, כי ביסוד החלטת בית-המשפט המחוזי ב עניין

נגר

לעיל, עמדה, בין היתר, התרשמותו של בית-המשפט המחוזי מ"המחויבות ההדדית" שנטלו על עצמם המשיב (שם) וכן אשתו, אחותו וגיסו (המפקחים שהוצעו שם). אלא שבענייננו, התרשמות שירות המבחן היתה, כי המפקחים המוצעים הם, אמנם, אנשים אחראיים ורציניים, המבינים את משמעות הפיקוח על המבקש, אך יחד עם זאת נמצא שאין התאמה בין צורכי הפיקוח הגבוהים הדרושים במצבו של המבקש, ליכולת

הפיקוח של המפקחים המוצעים. בהקשר זה צוין עוד בתסקיר, כי המפקחים המוצעים התקשו להסביר את התנהלותו של המבקש בעבר ואת אי-יכולתם להשפיע עליו. במצב דברים זה ובשים לב לנסיבותיו הפרטניות של המקרה הנדון, החלטת שתי הערכאות הקודמות לאמץ את המלצתו השלילית של שירות המבחן נראית בעיני סבירה.

17.

זה המקום לחזור ולהזכיר שכל חלופת מעצר מבוססת, בראש ובראשונה, על יכולתו של בית המשפט ליתן אמון בנאשם, ומרגע שמופר אמון זה יתקשה בית המשפט לשוב וליתן את האמון הנדרש בנאשם פעם נוספת (בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' יניב אדרי , פורסם בנבו, 17.9.2009). הנה כי כן, כפי שנפסק ב-בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל

(פ"ד נד(1) 385 (2000)):

"...אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת , הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט" (שם, בסעיף 8, ההדגשה שלי – ח"מ ).

הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו.

לא מיותר להזכיר בהקשר זה, כי למבקש מיוחסות, בין היתר, עבירות של התחזות לאדם אחר, זיוף בנסיבות מחמירות, שיבוש הליכי משפט והפרת הוראה חוקית. כאמור על-פי כתב האישום המחודש, כאשר ניתן נגד המבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ על רקע הגשת האישום המקורי נגדו בשנת 2009, הוא הוציא, במרמה, דרכון חדש ויצא את גבולות המדינה למשך למעלה משלוש שנים, עד שחזר לארץ, לאחר שהחלו נגדו הליכי הסגרה. בנסיבות אלה ולנוכח העובדה כי כנגד שותפו של המבקש נגזר עונש של 24 חודשי מאסר בפועל – עובדה המעצימה, אף היא, את ה"סיכון" העומד בפני המבקש ומשכך גם את החשש הקונקרטי מפני הימלטותו - אף אני סבור, כדעת בית-המשפט המחוזי הנכבד, כי גם בקיומו של צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד המבקש לא די, שכן ניסיון העבר מלמד על נכונותו של המבקש לנקוט באמצעים נועזים לשם הימלטותו מאימת הדין.

18.

גם בטענת בא-כוח המבקש (אשר מהחומר המצוי בפני נראה כי לא נטענה קודם לכן בפני הערכאות הקודמות), לפיה היה על בית-המשפט להתחשב באורך תקופת המעצר שבה היה המבקש נתון בשל תהליך ההסגרה – אין כדי להצדיק מתן רשות לערור. סעיף 61(א) לחוק המעצרים מורה, כי "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטברת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה" (ההדגשה שלי – ח"מ ).

החרגה מסעיף זה אפשרית, כידוע, על פי סעיפים 62 ו – 62 א . ל חוק המעצרים . "המועד הקובע" לעניין סעיף 61(א) לחוק המעצרים הוא, אפוא, מועד הגשת כתב האישום. משכך, גם אם ייתכן שהערכאות הקודמות רשאיות

היו להתחשב בתקופת מעצרו של המבקש בחו"ל במסגרת הליכי ההסגרה נגדו, הרי ש מן הדין – אין פגם בהחלטה להורות על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים בתקופה שאינה מצטברת לכדי תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום נגדו. לדידי, גם אין בהחלטה זו משום פגיעה בזכויות המבקש מעבר למידה הדרושה בנסיבות העניין, וזאת, בין היתר, בשים לב לכך שנתונה בידי הערכאות המוסמכות הרשות להתחשב בתקופת מעצרו של המבקש בחו"ל לעניין חישוב תקופת המאסר

שתיגזר עליו, ככל שיורשע וייגזר עליו עונש מאסר (למקרה בו הורה בית משפט זה על ניכוי תקופת המעצר במסגרת הליכי הסגרה לשם העמדה לדין ראו ע"פ 2143/93 דזנשווילי נ' מדינת ישראל

(פורסם בנבו, 23.8.93); וראו בהקשר זה גם רע"ב 4865/04 מדינת ישראל נ' אופיר סויסה

(פורסם בנבו, 28.6.05)).

19.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות לערור נדחית .