בש"פ 894/13 בסאם אלסייד נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות לערור על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט י' שפסר ) מתאריך 3.2.2013, בתיק עמ"י 2200-02-13, בגדרה נדחה ערר שהגיש המבקש על החלטת בית-משפט השלום פתח-תקוה (כב' השופטת נ' מ' שעשוע ) מתאריך 3.2.2013, בתיק מ"י 57066-01-13, שהורתה על הארכת מעצרו של המבקש לצרכי חקירה (בפעם השניה) למשך 4 ימים (עד לתאריך 5.2.2013).

2.

מעיון בחומר שצורף לבקשת הערר, נראה כי המבקש נעצר על-ידי משטרת ישראל בתאריך 30.1.2013 בחשד לגניבת כלי עבודה מסוג מחפרון ועגלה נגררת, שהועברו לשטחי יהודה ושומרון.

3.

בעת הדיון בבקשת המדינה השניה ל"מעצר ימים" (למשך 4 ימים), שנדונה בתאריך 3.2.2013 – בית משפט השלום עיין בחומר החקירה וסבר כי החקירה מתנהלת בקצב סביר וכי נותרו מספר פעולות חקירה שיש לבצען, ואשר קיים חשש שישובשו, באם ישוחרר המבקש בשלב זה.

4.

באותו היום הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי ובגדרו נטען כי שגה בית משפט השלום הנכבד משנמנע מלקבוע כי התקיים חשד סביר לגבי המבקש וכי לא נבחנה חלופת מעצר אפשרית לגביו. כן נטען כי הארכת המעצר למשך 4 ימים – איננה מידתית, נוכח דרך התנהלות החקירה המשטרתית, ויש לצמצמה.

5.

בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות שהוגש, לרבות זה שפורט במזכר חסוי, ולא מצא שגיאה בהוראתו של בית משפט השלום להארכת המעצר, שכן לדידו אכן חומר הראיות מלמד על קיומו של חשד סביר, כנדרש למעצר לצרכי חקירה בשלב זה של ההליך. בית המשפט המחוזי הנכבד הדגיש עוד כי חומר החקירה מלמד כי הרשות החוקרת מקדמת את החקירה באופן ראוי, ובאשר לטענה בדבר אי-בחינת חלופת המעצר שהוצעה, הרי שקיבל שאמנם יש מספר פעולות חקירה שנדרש עדיין לבצען, המחייבות את המשך מעצרו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערר שלפניי .

6.

בבקשת רשות הערר שהוגשה לפני היום, אשר נושאת כותרת שגויה של: "הודעת ערר", טוען בא-כח המבקש, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בהחלטתו לדחות את הערר שהגיש, מאחר שלא נבחנה חלופת מעצר. כן ציין בא-כח המבקש כי בית המשפט הנכבד קמא טעה כשלא נתן משקל לכך שיש חשודים נוספים בפרשה, ששוחררו. המבקש סבור גם כי רוב פעולות החקירה הנדרשות – אינן מחייבות שהותו במעצר מאחורי סורג ובריח, וזאת בשים לב לכך שהוא נחקר לאחר מעצרו, שיתף פעולה ומסר גירסה. עוד הודגש בבקשה כי, לטענת המבקש, לא מתקיים כאן חשש של שיבוש מהלכי חקירה, או התחמקות ממנה.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה – להידחות על הסף , זאת

מכוח הסמכות הנתונה לי על-פי סעיף 53(א1)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 . אבהיר:

(א)

כידוע על מנת שבית משפט זה ידון בערר על החלטת בית משפט מחוזי בערר שהוגש על החלטות בהליכי מעצר בבית משפט השלום – יש צורך בקבלת רשות.

(ב)

אין המקרה שבפני בא בגדר הנסיבות המצדיקות מתן רשות ערר לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין זה (ראו החלטותי ב- בש"פ 8679/12 חורי נ' מדינת ישראל (6.12.2012); בש"פ 6332/12

פלונית נ' מדינת ישראל (29.8.2012). בש"פ 4855/12 נגר נ' מדינת ישראל (18.07.2012); בש"פ 4003/11 פלוני נ' מדינת ישראל (25.5.2011)).

8.

בחינת המכלול מעלה כי בבקשה שלפני – לא מתעוררת כל "שאלה עקרונית", מעבר למקרה הקונקרטי. בנוסף יש לציין כי בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מתקיים כאן חשד סביר, המספיק לצורכי המעצר בשלב זה, והוא אף הצביע על פעולות חקירה ספציפיות שיש לבצען – והן דורשות את מעצרו של המבקש באופן שאיננו מאפשר, בשלב זה, את שחרורו לחלופת מעצר .

9.

לסיום אעיר כי מאחר והארכת המעצר, מושא בקשה זו, מסתיימת ממילא מחר – עניינו של המבקש יבוא בפני בית משפט השלום הנכבד, אם גורמי החקירה יבקשו את הארכת המעצר, ושם ייבחנו בהכרח טענות הצדדים מחדש, בשים לב לחומר הראיות שהתגבש עד הנה.

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות לערור

נדחית

על הסף .